בדצמבר 2001 הוציא ברי סחרוף את אלבומו החמישי, ואחד הטובים ביותר שלו בעיני, "האחר"
הספקתי עוד לכתוב עליו בכתבה האחרונה ב"מומה" בגלגולה הראשון. תחילת ינואר 2002.
"האחר", האלבום החדש והמדהים של ברי סחרוף. פתאום, אחרי עשרים האזנות מהתחלה עד הסוף, פתאום הרגשתי שאני מבין אותו. שאני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. וממש לא משנה לי אם לכך התכוון המשורר, אלא מה זה עושה לי. לכל אחד: לסחרוף, לך, לי, לכל אחד, מותר לפרשן כל יצירה איך שבא לו. איך שמרגישים.
"האחר" הוא אלבום קונספט. לא במקרה יש בו פתיחה וסיום, לא סתם השירים מתחברים זה לזה כי זה "יפה" או "מתאים". זהו אלבום של מסע נורא. גם במובן של "נורא הוד" וגם במובן של קשה, לא נעים. לא כזה כיפי בין הרים ובין גבעות אלא מסע מפרך (תחושתית, ובהתאם גם מוסיקלית) שנפתח באופטימיות יחסית ויורד במהירות אל הדכאון המוחלט, אל החידלון והמוות.
הנושא במסע הזה אינו חייו האישיים של סחרוף (שאני מקווה שהם טובים ומספקים) אלא מדינת ישראל נכון לימינו. אנחנו צועדים מדחי אל דחי, ממעידה למעידה, מאכזבה לאכזבה. פחד מלחמה, ניכור, זרות, רעש בלתי נפסק. מדכאון לייאוש. סחרוף בתפקיד "האחר" (כמו דיוויד בואי החייזר) מדווח על המצב, אך גם לכוד, כמו רובנו, בתוכו.
לא סתם מופיע "התקווה" פעמיים באלבום הזה, פעם ראשונה ב"רואים שלא רואים": "כל עוד בלבב הולך לאיבוד" ופעם שניה, דגימה של ההמון בקטע הכי דרמטי לקראת סוף התקליט, בסוף "עיר מקלט" (כשעוד היתה תקווה למצוא במדינה הזו מקלט), ולפני "ריבונו של עולם" האפוקליפטי. תקשיבו לשירים דרך המשקפיים הלא וורודות האלה ופתאום (כמעט) הכל מסתדר. הנה כמה משפטי מפתח (וזה רק חלק קטן, ובלי המנגינות הנפלאות והאפקטים המעצימים אותם):
"רועד עלי הבית.... הנה זה מתחיל הנה זה נגמר... משיח מחכה להזמנה... בחלום ובתקווה... הפחד בעיניים... עשן מעל המים... ("רועד").
"כל כך נחמד ללכת סתם, כאילו לא היינו כאן מעולם... יש כאלה שמסתירים את הקרניים ואחרים שהדביקו לעצמם כנפיים... ("אבק בנעליים").
"שוב שיגעון בראש קודח... נפרץ הסכר... מישהו אמר אלו הם חבלי משיח... היום זה בוער אבל מחר יצמיח... התשובה חבר נישאת ברוח... שום פתרון הוא לא בטוח... האופק קרוב הפצע פתוח... שוב החלום נתפס ברשת..." ("שוב שיגעון").
"ואלו הימים, לילות של שימורים... ממיר את הכאב בכאב של אחרים,...קול עוד בלבב הולך לאיבוד...שלי שלו שלך, שלך שלא שלי... אתה בסך הכל כלי... אתה ואני אמרו את זה קודם זה לא משנה... בסך הכל כלי" ("רואים שלא רואים").
"ותרי עליי, ותרי בבקשה... אני יורד אל הספינות, נקלע אל תוך כל הסופות...אני נשנק בין השברים... איתך יהיה קשה למות... אני נמלט מחוץ לזמן ואת מושכת שוב לכאן... אני נכנע, אני נכנע לך..." ("נכנע לך").
"את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט" ("עיר מקלט").
"אתה יכול סופית למות, אב שכול אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש". (ריבונו של עולם).
אז למה הוא מתכוון?
מומה 1.1.2002
באותו שבוע התארח ברי סחרוף בגלי צה"ל בשתי תכניות שונות שלי ("מוסיקה היום" ו"ציפורי לילה")
הנה השירים ששר LIVE בתכניות האלה:
הספקתי עוד לכתוב עליו בכתבה האחרונה ב"מומה" בגלגולה הראשון. תחילת ינואר 2002.
"האחר", האלבום החדש והמדהים של ברי סחרוף. פתאום, אחרי עשרים האזנות מהתחלה עד הסוף, פתאום הרגשתי שאני מבין אותו. שאני יודע בדיוק על מה הוא מדבר. וממש לא משנה לי אם לכך התכוון המשורר, אלא מה זה עושה לי. לכל אחד: לסחרוף, לך, לי, לכל אחד, מותר לפרשן כל יצירה איך שבא לו. איך שמרגישים.
"האחר" הוא אלבום קונספט. לא במקרה יש בו פתיחה וסיום, לא סתם השירים מתחברים זה לזה כי זה "יפה" או "מתאים". זהו אלבום של מסע נורא. גם במובן של "נורא הוד" וגם במובן של קשה, לא נעים. לא כזה כיפי בין הרים ובין גבעות אלא מסע מפרך (תחושתית, ובהתאם גם מוסיקלית) שנפתח באופטימיות יחסית ויורד במהירות אל הדכאון המוחלט, אל החידלון והמוות.
הנושא במסע הזה אינו חייו האישיים של סחרוף (שאני מקווה שהם טובים ומספקים) אלא מדינת ישראל נכון לימינו. אנחנו צועדים מדחי אל דחי, ממעידה למעידה, מאכזבה לאכזבה. פחד מלחמה, ניכור, זרות, רעש בלתי נפסק. מדכאון לייאוש. סחרוף בתפקיד "האחר" (כמו דיוויד בואי החייזר) מדווח על המצב, אך גם לכוד, כמו רובנו, בתוכו.
לא סתם מופיע "התקווה" פעמיים באלבום הזה, פעם ראשונה ב"רואים שלא רואים": "כל עוד בלבב הולך לאיבוד" ופעם שניה, דגימה של ההמון בקטע הכי דרמטי לקראת סוף התקליט, בסוף "עיר מקלט" (כשעוד היתה תקווה למצוא במדינה הזו מקלט), ולפני "ריבונו של עולם" האפוקליפטי. תקשיבו לשירים דרך המשקפיים הלא וורודות האלה ופתאום (כמעט) הכל מסתדר. הנה כמה משפטי מפתח (וזה רק חלק קטן, ובלי המנגינות הנפלאות והאפקטים המעצימים אותם):
"רועד עלי הבית.... הנה זה מתחיל הנה זה נגמר... משיח מחכה להזמנה... בחלום ובתקווה... הפחד בעיניים... עשן מעל המים... ("רועד").
"כל כך נחמד ללכת סתם, כאילו לא היינו כאן מעולם... יש כאלה שמסתירים את הקרניים ואחרים שהדביקו לעצמם כנפיים... ("אבק בנעליים").
"שוב שיגעון בראש קודח... נפרץ הסכר... מישהו אמר אלו הם חבלי משיח... היום זה בוער אבל מחר יצמיח... התשובה חבר נישאת ברוח... שום פתרון הוא לא בטוח... האופק קרוב הפצע פתוח... שוב החלום נתפס ברשת..." ("שוב שיגעון").
"ואלו הימים, לילות של שימורים... ממיר את הכאב בכאב של אחרים,...קול עוד בלבב הולך לאיבוד...שלי שלו שלך, שלך שלא שלי... אתה בסך הכל כלי... אתה ואני אמרו את זה קודם זה לא משנה... בסך הכל כלי" ("רואים שלא רואים").
"ותרי עליי, ותרי בבקשה... אני יורד אל הספינות, נקלע אל תוך כל הסופות...אני נשנק בין השברים... איתך יהיה קשה למות... אני נמלט מחוץ לזמן ואת מושכת שוב לכאן... אני נכנע, אני נכנע לך..." ("נכנע לך").
"את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט" ("עיר מקלט").
"אתה יכול סופית למות, אב שכול אני כבר לא מרגיש, דמעות החורף עליך יגידו קדיש". (ריבונו של עולם).
אז למה הוא מתכוון?
מומה 1.1.2002
באותו שבוע התארח ברי סחרוף בגלי צה"ל בשתי תכניות שונות שלי ("מוסיקה היום" ו"ציפורי לילה")
הנה השירים ששר LIVE בתכניות האלה:
שוב שיגעון
האחר
האחר
מונסון
חבל שברי לא הוציא שום דבר מדהים באמת בעשר השנים שחלפו מאז "האחר"...
השבמחקהכל אחלה, אבל לא גדול באמת. "הכל או כלום" ו"חם על הירח" היו מעולים. "סימנים של חולשה" ו"האחר" היו אפילו יותר גדולים: אבני דרך נוצצות ויחודיות במינן במוזיקה הישראלית. השאר... נחמד מאד, אבל לא משהו גדול.
אז יאללה ברי, תן משהו מיוחד ומדהים כמו שאתה יכול. כבר עברו עשר שנים...