רות דולורס ווייס

צילום: אסף אנטמן

 העצב אין לו סוף

בפעם הראשונה בה שמעתי את רות דולורס ווייס בהופעה חיה כמעט לא ראיתי אותה... היא הופיעה ב"אוזן בר" בתל אביב, שרה וניגנה בפסנתר, כשגבה לקהל ואת רוב תשומת הלב החזותית מושך יהוא ירון, נגן הקונטרבס שאיתה. פניה בקושי הבליחו מידי פעם, למעט אולי שיר אחד בו היא עמדה פרונטלית וליוותה את עצמה בשליש. הביצועים הקוליים הפנטסטיים שלה, העיבודים המינימליסטיים, המוזרות החזותית בשילוב של הגב שלה והפרצופים של יהוא ירון... כל אלה יצרו ביחד חוויה מיוחדת, הזוייה מעט, אך מהפנטת ורבת עוצמה. גישת האנטי-שואו הזו נורא התאימה למוסיקה ולמקום הקטן ולאופי הסופר-אינטימי שיש בגישה שלה לשירים המקוריים שהיא כותבת, כמו לקאברים שהיא הופכת לאישיים. למרות שזו הייתה הופעה פתוחה לקהל התחושה הייתה של חדירה למרחב האישי שלה, לחדר הפרטי שלה, כמעט בטעות. רות ביצעה את השירים ממקום מאד פנימי, משוחחת בינה לבין עצמה, לעתים מגיבה לפסנתר שלה או לנגן שאיתה, וכמעט לא מתחשבת בעובדה שיש קהל שבה להאזין לה. לא מתוך זלזול או התנשאות, נדמה לי, אלא מתוך צניעות וחשש להבליט את עצמה ורצון להתחבא בתוך המוסיקה. כמו שכתב פעם אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי מלכויות"...

צילום: רונן ללנה

פעם, ב2005, שמעתי דמו ראשון שלה, הקלטה בהופעה, ללא פסנתר אלא רק עם יהוא ירון בקונטרבס. באחד שירים, "המכתב", היא שרה משהו בנוסח "הכל בסדר, יש לי מישהו שאוהב אותי, יש לי את המוסיקה שלי, אני יכולה לראות את הים בכל יום... אני אוהבת את החיים האלה למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות". התאהבתי בה בגלל המוסיקליות המיוחדת שלה, בגלל טכסטים כמו זה, וגם שנאתי אותה לשתי דקות ועשרים שניות על מה שהיא עשתה ל"הנה באה השמש" של "הביטלס"... אבל אז הבנתי שזוהי עסקת חבילה. היא עושה את הדבר שלה עד הסוף, באופן מוחלט, בלי הנחות. וזהו זה. לצד כל השירים המקוריים שלה, המאד יפים ומיוחדים, בעברית ובאנגלית, ישנה משמעות מיוחדת לגרסות שלה לשירים של אחרים, ובמיוחד לקלסיקות מוכרות שנדמה כאילו כבר אין טעם לחדש שוב. אפילו ביטלס. אפילו קלסיקות ישראליות.

באלבומה הקודם, "בעברית", רות דולורס ווייס חידשה את "משירי ארץ אהבתי"  של לאה גולדברג שהלחינה דפנה אילת (ושרה חוה אלברשטיין) ואת "היה נא טוב אלי" של רחל שהלחין סשה ארגוב (ושרה נורית גלרון), בערב שירי משוררים ב"תיאטרון תמונע" היא חידשה את "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר והלחין מתי כספי (שגם שר במקור) , ואת "ואולי" של רחל שהלחין יהודה שרת (ששרו... כולם... כולל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ועוד רבים אחרים) אז מה הטעם לבצע את השירים האלה "סתם יפה" אם אין לך משהו מיוחד לומר עליהם? לרות דולורס יש בהחלט מה לומר. הקול שלה, העצב האינסופי בשירתה, הפרשנות המוסיקלית המינורית, הקלאסית-או ג'אזית בעיבודיה... כל אלה הם האמירה שלה, והם מטעינים את השירים במשמעות חדשה, קשה, כמעט מייאשת. כשהיא שרה את תמליליה המופלאים של רחל... "כוחי הולך ודל היה נא טוב אלי... " או "ואולי לא היו הדברים מעולם"  נשמע שהיא שרה לגמרי על עצמה ותחושותיה. יותר מזה, נדמה כאילו אם רחל המשוררת הייתה גם יודעת לבטא את עצמה בשירה מוסיקלית, בטח היא הייתה נשמעת ככה. זה נורא כואב, ולעתים זה לא קל להאזנה, בטח לא במנות גדולות, אך במוסיקה שלה, כמו בכל בלוז אמיתי יש כוחות ריפוי ונחמה. מתוך הדיכאון הזה צומחת למאזין גם תקווה, מין תחושה שיותר למטה מזה אי אפשר לרדת אז פתאום החיים הרגילים נראים בהירים ואופטימיים...

האלבום החדש MY MIDDLE NAME IS MISERY  כולל לא פחות מתשעה עשר שירים של אחרים שהיא אוהבת, מחולקים לדיסק "אדום" (לוהט) ולדיסק "כחול" (עצוב).  הכותרת היא אמנם ציטטה מבלוז ישן (TROUBLE) אך היא מתאימה למשמעות שמה האמצעי, "דולורס", כלומר "ייסורים". נאמנה לשם היא מבצעת גרסאות קורעות לב לשירים שמראש היו שירי כאב וגם לכאלה שבגרסתם המקורית דווקא היו פחות בלוזיים. בהפקה משותפת לה וליהוא ירון, ועם צוות עשיר של נגנים (ואחיה איתי ווייס ששר בשני שירים), רות מגישה גרסאות בלוזיות – ג'אזיות ללנרד כהן, דיוויד בואי, "קינג קרימזון", בוב דילן, אלביס קוסטלו, "הצ'רצ'ילים", בילי הולידיי, נינה סימון, ניק קייב, מרק לנאגן,  בריטני ספירס ועוד רבים. כן, גם את "הנה באה השמש" שכתב ג'ורג' האריסון בימי "הביטלס". כמעט הכל נורא מיוחד ויפה ומצריך איזושהי התנתקות משטף החיים הרגיל, כמו טיפול פסיכולוגי או יוגה...
אחרי זה תהיו קצת אחרים. 

צילום: רונן ללנה

והנה רות דולרס ווייס בהרכב מצומצם בהופעה מיוחדת ב"מוזיקה היום" 12.2.2012

רות דולרס ווייס בשירה, פסנתר והקשה.
יהוא ירון בקונטרבס ושירה. נעם דורמבוס בסקסופון.
WHEN I LEFT THE ROOM
TROUBLE
WHEN YOUR'E GONE
TO MAKE YOU FEEL MY LOVE
HERE COMES THE SUN

חו"ל זה כאן ממש ממול

שבוע אחרי ההתלהבות התקשורתית מגילוי הצילום הנדיר של "החלונות הגבוהים" בהופעה ב"אולימפיה" בפריז, ובזמן שהלהקה הישראלית שהכי הצליחה בחו"ל, "מינימל קומפקט", מופיעה בהופעות איחוד מיוחדות אנחנו נזכרים בימים אחרים לגמרי, טרם היות העולם כפר גלובלי, כשנסיעה לחו"ל לא הייתה דבר מובן מאליו אלא משאת נפש של כל אמן (שלא לומר של כל אזרח) ישראלי... ארבע דוגמאות מהימים הרחוקים ההם...

"החלונות הגבוהים" וגם האמנים הנוספים שצילומיהם התגלו בשבוע שעבר, "שלישית גשר הירקון", יפה ירקוני וריקה זראי, לא היו לבד. בשנות הששים לא היה כמעט אמן ישראלי מצליח שלא הופיע גם בחו"ל, אם בפני קהילות יהודיות ואם כ"נציגי ישראל" בפני הקהל הרגיל. אמריקה הייתה נורא רחוקה, והגעה אליה הצריכה הפלגה ארוכה באניה, היה מותר להוציא רק מעט כסף לשופינג בחו"ל.. ואירופה ובמיוחד ארצות הים התיכון היו ממש קרובות...

המגמה הזו התגברה אחרי מלחמת ששת הימים, כשהאהדה העצומה לישראל ותחושת היציאה מהמצור והבידוד וגרמה להרבה מאד אמנים ישראלים לנסות כוחם בחו"ל. חלקם, כמו רן אלירן, ריקה זראי, גאולה גיל, הלנה הנדל ואחרים  נשארו בחו"ל והמשיכו שם את הקריירה שלהם, אחדים ניסו לפתח במקביל קריירות כאן ושם, והיו כאלה שבשבילם הגיחה לחו"ל היתה עניין חד פעמי. חדוה ודוד וגלי עטרי זכו בפסטיבלי זמר ביפן, אילנית ושלמה ארצי באירוביזיון, ובמשך כמה שנים בראשית שנות השבעים נדמה שרוב הזמרים המצליחים בארץ שוקלים אופציות לפעילות בחו"ל....אריק איינשטיין הקליט לא פחות מעשרה משירי "שבלול" ו"בדשא אצל אביגדור" בגרסאות באנגלית, שלום חנוך הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו באנגלית, והוציא אותו בלונדון. שלמה ארצי הקליט שירים בגרמנית ובאנגלית, כך גם יגאל בשן וצביקה פיק וקובי רכט ואריאל זילבר ועוד רבים אחרים. חלקם זכו בהצלחות נקודתיות, אך כולם הבינו, שבסופו של דבר, הכי טוב בבית. רק הרבה שנים אחרי, מאמצע שנות השמונים והלאה, הוכיחו אמנים כמו דויד ברוזה, עפרה חזה, אחינועם ניני ואחרים שאפשר לעשות קריירה בינלאומית ולהשאר ישראלי.

"החלונות הגבוהים"

אחרי מלחמת ששת הימים יצאו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, השלישיה הכי מצליחה בארץ, להופעות באירופה עם חבורה גדולה של אמנים וביניהם יפה ירקוני, להקת המחול כרמון, אילן ואילנית, "הכרמלים" ועוד. כולם בליווי תזמורת גדולה בניצוחו של יצחק גרציאני. בסוף 1967 יצא בחו"ל תקליט מופע ב"אולימפיה" בפריז (ששני קטעים מתוכו עלו עכשיו לרשת) בו שרו את "אהבה ראשונה", "כל השבוע לך", "זמר נוגה" ו"אל אל ישראל", שבו, על לחן הלהיט "יחזקאל", כתב יהושע שגיא מילים חדשות, בעברית ובצרפתית. בצרפת יצא גם תקליטון עם הגרסות בצרפתית ול"אל אל ישראל" ולשיר האנטי מלחמתי המפתיע של התקופה, שכתב חנוך לוין "חייל שוקולד". אחרי פריז הגיעה השלישיה גם ללונדון, הופיע בטלוויזיה הבריטית (נו, שמישהו כבר ימצא את זה!) ואף הוחתמה שם על חוזה הקלטה כשעיקר תשומת הלב ניתן לג'וזי כץ. הם הקליטו שני שירים שהלחין קראוס למילים באנגלית של זמר קנדי בשם רלף מרפי, בעיבוד המוסיקאי הבריטי קית מנספילד: "Your Eyes" ו"Maybe Someday". אחר כך, על אותו פלייבק הוקלטו השירים גם בעברית, למילים של איינשטיין: "בואו ונרים כוסית" ו"כמה נעים". אחרי חודשיים בלונדון איינשטיין הבין שהוא אוהב להיות בבית וחזר ארצה. כץ וקראוס נשארו בלונדון והופיעו עוד קצת עם רלף מרפי במקומו של איינשטיין, בין השאר בשירים חדשים (ביניהם לחנו של קראוס ל"בית הערבה") אך הופעותיהם בלונדון דעכו ובתחילת 1968 שלישית "החלונות הגבוהים" כבר לא הייתה קיימת.

אסתר עופרים

אסתר עופרים, אחת הזמרות הכי אהובות ומצליחות בישראל של שנות הששים, כסולנית וכחברת הצד "העופרים" (עם בעלה אבי רייכשטאט) שילבה מתחילת דרכה קריירה ישראלית ובינלאומית. ב1961, כשהיתה בת 18 בלבד, זכתה עופרים בשני המקומות הראשונים במה שהיה סמל התרבות העברית: "פסטיבל הזמר", אך כמעט מיד, לצד חידושים לשירי ארץ ישראל והקלטת שירים חדשים, החלה הקריירה שלה לכלול שירים שאינם בעברית והצלחות גדולות בחו"ל.  בשנת 1962,  היא ייצגה את ישראל בפסטיבל בינלאומי בפולין וזכתה במקום הראשון בשיר "סתיו" , שנה לאחר מכן ייצגה את שוויץ בתחרות האירוויזיון וזכתה במקום השני בשיר בצרפתית, בשנים הבאות הופיע "צמד העופרים" בסיבובי הופעות מצליחים בארה"ב ובריטניה, הוציא חמישה אלבומים שהגיעו לזהב (כולל להיט שכתבו להם במיוחד "הבי ג'יז"), זכו בפרסים ותארים רבים וגם בהישג חסר תקדים לאמן ישראלי: שיר שהגיע ב1968 לראש המצעד הבריטי: "סינדרלה רוקפלה". בישראל השמרנית של שנות הששים היו שראו את הפעילות הזו בחו"ל בעיניים רעות, ובמשך יותר משנה הוטל על הצמד חרם שידור בקול ישראל וגלי צה"ל בשל הופעותיהם בגרמניה. החרם הוסר רק לאחר שהתברר שהצמד אינו מסתיר את זהותו הישראלית ואף מקפיד לכלול שירים ישראלים ברפרטואר שלו. כסולנית נעה עופרים בשנות השבעים בין פעילות ומגורים באירופה וביקורי מולדת לא מעטים. בחו"ל היא מכרה באותו עשור כמיליון עותקים ובארץ נחשבה לסמל איכות אך לא להצלחה מסחרית. מאז חיה עופרים בגרמניה, ומגיעה מידי פעם להופעות בישראל.

מייק בראנט

מייק בראנט היה הזמר הישראלי המצליח ביותר בחו"ל בכל הזמנים. אלבומיו נמכרו במיליוני עותקים בצרפת ובשאר ארצות אירופה, וזאת למרות שהקריירה שלו היתה קצרה מאד. סיפורו הטראגי ככוכב בינלאומי, שהצליח בחו"ל יותר מאשר בארץ, הוא סיפור מאד ישראלי. הוא נולד כמשה ברנד ב1947 במחנה מעפילים בקפריסין להורים ניצולי שואה מרומניה. לאחר שירותו הצבאי הופיע כזמר בעיקר בחיפה וגם בסיבובי הופעות של אמנים בארץ ובעולם. במאי 1969 הופיע בטהרן, אירן, ושם התגלה על ידי הזמרת הצרפתיה סילבי ורטאן, שהזמינה אותו לפריס. שם הקליט שיר ראשון בצרפתית, “Laisse Moi T’aimer” והפך, כמו באגדות, להצלחה מטורפת. שורה של להיטי זהב, תכניות טלוויזיה, כתבות בעיתונים, הופעות מפוצצות , אלבומים מוכרי מיליונים ותופעות של היסטריה... כל אלה לא הרגיעו את נפשן המיוסרת וב1975, כשהיה בן 28 בלבד, הוא שם קץ לחייו. בתחילת שנות ה90 העלה תיאטרון "החאן" את ההצגה "לס מואה טמה" מאת אלדד זיו ובבימויו, שעסקה במיתוס של מייק בראנט מנקודת מבטן של שתיים ממעריצותיו הישראליות, שמקפידות עדיין לעלות אל קברו בכל שנה.

"כוורת"

גם "כוורת", הלהקה הישראלית הכי מצליחה של שנות השבעים, חלמה זמן קצר על הצלחה בחו"ל. הרומן של דני סנדרסון עם שירים באנגלית התחיל עוד כשהיה נער והתחנך בארה"ב, שם כתב שירים ראשונים. ב1972 בסוף ימיו בלהקת הנח"ל הקליט סנדרסון שיר ראשון, LIKE TO TAG ALONG, ניסה ללא הצלחה לעניין חברות תקליטים בלונדון בשירים שלו באנגלית וכנכשל הקים את "כוורת" לגמרי בעברית. בראשית 1974, כשהאלבום הראשון שלה, "סיפורי פוגי" הוא הצלחה חסרת תקדים נבחרה "כוורת" לייצג את ישראל בתחרות האירוביזיון. סנדרסון תרגם כמקובל, שניים מלהיטיה לצורך תקליטון בחו"ל. "נתתי לה חיי" הפך ל"She Looked Me In The Eye", ו"המגפיים של ברוך" ל"Morris And His Spider". שנתיים ושני אלבומים נוספים אחרי, החליטו חברי "כוורת" לנסות לכבוש את אמריקה. סנדרסון תירגם את להיטי הלהקה לאנגלית, החברים עשו חזרות במשך כחצי שנה, ויצאו לסיבוב הופעות בארה"ב. בבכורה בניו יורק התברר להם שהקהל מעדיף שהשירים ישארו בעברית ומוכן לקבל את המערכונים באנגלית. השילוב המיוחד הזה עלה יפה, ו"כוורת" נדדה בסיבוב הופעות מצליח מחוף לחוף, דרך קנדה ועד מקסיקו. הלהקה הצליחה גם לעורר עניין בקרב חברת התקליטים "פולידור" שהזמינה אותם לאודישן. הם שרו שני שירים באנגלית: לחנו של שמיר ל"ערב של יום בהיר" ולחנו של סנדרסון ל"בקצה המערב" אך לא הצליחו לשכנע את אנשי החברה שיש סיכוי מסחרי לחומר שלהם.
זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1976, הלהקה התפרקה כשהקלטה האחרונה שלה היתה שיר באנגלית בשם "Lesson In Love". השיעור העיקרי של סנדרסון וחבריו היה שהם צריכים לעשות את זה בעברית.

לנארד כהן הולך הביתה

אני אוהב לשוחח עם לנארד
יש לו רוח ספורטיבית והוא רועה
הוא ממזר בטלן חי בחליפה
אבל הוא כן אומר את מה שאני אומר לו להגיד
גם כשזה לא בדיוק מתאים לו
הוא פשוט לא חופשי לסרב
הוא יאמר דברי חוכמה
כמו זקן מלומד, איש חזון
אף שהוא יודע שהוא בעצם לא יותר
מאשר הכלי שלי להעביר את דברי


חוזר הביתה
ללא הצער
חוזר הביתה
מתישהו מחר
חוזר הביתה
למקום טוב יותר
מהמקום שהייתי בו
חוזר הביתה בלי
המשא שהכביד עליי
חוזר הביתה
אל מאחורי הווילון
חוזר הביתה
בלי החליפה שלבשתי.


הוא רוצה לכתוב שיר אהבה
המנון למחילה
מדריך להשלמה עם תבוסה
זעקה שנשמעת מעל לסבל
ריפוי מתוך הקרבה....
אבל לא את זה אני מבקש שיעשה.


אני רוצה להבטיח שהוא יודע
שאין משא על גבו
שאין לו צורך בחזון
שמותר לו דבר אחד בלבד,
והוא - לשרת את רצוני,
כלומר, לחזור על הדברים שהוריתי לו להגיד

כך, בשיר בשם "הולך הביתה" נפתח אלבומו החדש של לנארד כהן " OLD IDEAS" (רעיונות ישנים" או אולי "רעיונות זקנים") שעומד לצאת בסוף החודש. לגבי שורה אחת שלא הייתה ברורה לי בתרגום שלי אני מתייעץ עם קובי מידן, ה-מומחה הישראלי לשירתו של לנארד כהן שפרסם תרגום מעולה לשיריו, ולא רק בספרים אלא אפילו על מסכי הוידאו בהופעה שלו בארץ, וממנו אני למד שה"פטנט" הזה שבו לאנרד כהן משוחח עם עצמו, עם האלטר-אגו שלו או עם אלוהים, אינו חדש ביצירתו והוא פרסם בעבר ספר שלם של "שיחות" כאלה. כלומר, הפתיחה בשיר כזה, שנשמע לי כמו סיכום ופרידה והכנה למוות, אינה מעידה של כוונתו של כהן לסיים בקרוב את שהותו בעולמנו. הוא אמנם מאד מבוגר (77 ורבע), והאנרגיות שלו כזמר נשמעות כאילו מישהו מפעיל דימר ענק שהולך ומחשיך אותו... אבל הוא עדיין כותב נפלא, ומלחין מצויין, וממשיך להיות המבצע הכי טוב של שיריו. שהרי בסופו של דבר לנארד כהן אף פעם לא היה באמת צעיר ובטח לא קופצני ועליז. לפחות לא בארבעים וחמש השנים בהן הוא מקליט. וכך זקנתו לא רק אינה מביישת את נעוריו, אלא להפך, ממשיכה אותם בטבעיות ומטעינה את יצירתו בעוד רבדים של יופי וחכמה ואהבה. קולו החרוך, והדיבור-ליחשוש בו הוא מציג את שיריו רק הופכים אותו לעוד יותר COOL וסקסי ובעיקר מאד אמיתי. הוא אינו מנסה להשמע שונה ממה שהוא באמת. זקן חכם.

ובכל זאת, האלבום החדש הוא הפתעה מרגשת. את זה שהוא בכושר טוב ידענו משלוש שנות סיבוב ההופעות אליהן יצא ב2008. הופעות שהתחילו כ"טור קטן" שנועד להמשך כעשרים-עשרים וחמש הופעות, רק כדי להבטיח את הפנסיה שלו אחרי שכספו נשדד על ידי אמרגניתו... והסתיים במשהו כמו 250 הופעות, ב31 ארצות ובפני למעלה מ2 מיליון צופים (כולל 50,000 בספטמבר 2009 באיצטדיון רמת גן). סיבוב הופעות שתועד בשני אלבומים ובדיווידי ("הופעה בלונדון" ו"שירים מהדרך") היה הקאמבק המרשים ביותר בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית. בגיל 74, אחרי למעלה מארבעים שנות קריירה ומכירות אלבומים של יותר מ22 מיליון עותקים, ואחרי שנות פרישה ממושכות, לנארד כהן הפך שוב רלוונטי.

אבל שום דבר לא הכין אותנו לעוד יצירת מופת ברמה כזו. שבע שנים אחרי אלבום האולפן הקודם שלו DEAR HEATHER הוא חוזר באלבומו ה12 (לא כולל אלבומי הופעה ואוספים שונים) ובו עשרה שירים חדשים שהוקלטו ברובם במהלך השנה החולפת. שניים מהשירים, AMEN וLULLABY הוקלטו כבר לפני ארבע שנים,  שני שירים כבר בוצעו בהופעות שלו ויצאו לרדיו. כל אלה חיממו את המעריצים הוותיקים לקראת האלבום השלם, ועכשיו הוא מגיע ומוכיח שהיה שווה לחכות.
בשקט בשקט יצר כהן מאסטרפיס נוסף שאולי לא יביא אותו למאזינים חדשים (שלא כמו הופעותיו שהגדילו מאד את הקהל שלו) אך מחזק עוד יותר את הקשר הנפשי העמוק עם היוצר החד פעמי הזה. שירים קטנים, מינימליסטיים, מאד מודעים לגילו ולמעמדו ולעובדה שהוא בעצם כבר אמר הכל... ובכל זאת יש לו עוד מה לתת. העצב עטוף בתחושה של השלמה עם המציאות. שנות לימוד הבודהיזם עושות את שלהן.

והפעם לנארד כהן לא לבדו. בחמישה מהשירים משתתף איתו בכתיבה, הפקה, עיבוד ונגינה הקלידן פטריק לאונרדו (שעבד רבות עם מאדונה ואלטון ג'ון). הפסנתרנית אנג'ני תומס הלחינה ועיבדה שיר אחד, שותפתו הוותיקה שרון רובינסון השתתפה בעיבודים ובשירה בארבעה שירים ובהקלטות השתתפו עוד חברים ומוסיקאים רבים, ביניהם ג'ניפר וורנס, האחיות ווב ו"THE UNIFIED HEART TOURING BAND", להקת ההופעות הנפלאה שלו. לנארד (כן. זה לנארד ולא "לאונרד"... תקשיבו לשיר הפותח) גם היה אחראי על עיצוב העטיפה ועל הציורים בחוברת הדיסק. ככה, במילים ומנגינות וציורים הוא מסכם את שבע השנים הטובות האחרונות.

לנארד כהן וישראל
לנארד כהן היה, מאז ומתמיד, אחד האמנים דוברי האנגלית המצליחים ביותר בישראל. אלבומיו נמכרו כאן ביותר מ400,000 עותקים. הדיוידי הראשון מתוך מסע ההופעות האחרון שלו "הופעה בלונדון" הוא דיווידי המוסיקה הנמכר ביותר בישראל.
לאנרד כהן הגיע לישראל (לפחות) חמש פעמים.
• ב1972 הופיע כאן בסיבוב הופעות קצר בירושלים ובתל אביב. תיעוד רוב ההופעה נמצא ברשת וחלקו בסרט דוקומנטרי עליו שצולם בארץ וביוון.
• באוקטובר 1973 הגיע כהן כמתנדב למלחמת יום כיפור. הוא הופיע בצוות הווי מאולתר עם אושיק לוי, מתי כספי, אילנה רובינא ופופיק ארנון.
• ב1980 הגיע כהן למספר הופעות בתקופת שיא הפטריטיות והאהבה שלו לישראל. על הבמה הוא הציג את עצמו "אלעזר הכהן". ההופעה בהיכל התרבות שודרה בגלי צה"ל.
• ב1985 הופיע כהן אצלנו בעוד סיבוב מקומי, שלא תועד.
• ב2009 חזר כהן להופעה בישראל, במקום שכונה בדיסק שתעד את ההופעה (כחלק מהסיבוב העולמי): "איצטדיון רמת גן, תל אביב".





ההופעה הראשונה בישראל...

בסוף הוא חזר לבמה והיתה הופעה נהדרת. זה קטע מסרט שצולם אז על הביקור...

"החלונות הגבוהים" ו"שלישית גשר הירקון" בהופעה מצולמת!!!

"החלונות הגבוהים" בצילומים נדירים

ועוד קצת



ובצרפתית


ועוד יותר עתיק


ועוד יותר מצחיק

להקת TREE בהופעה

דור קורן

להקת TREE מבצעת את "סימנים של חולשה"

להקת "TREE" שאני מת עליה באופן כללי (כפי שתוכלו לקרוא כאן למטה)
הולכת לבצע את כל אלבומו של ברי סחרוף "סימנים של חולשה" ביום חמישי הקרוב ב19.1.2012
בהופעה ב"אוזן בר" במסגרת מופעי המחווה לחמשת אלבומי הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" בערוץ 8.

יאיר ורמוט

בן גולן

מוזיקה היום 15.1.2012

סאונד: דני אור ואסף סיטון

צילומים: יעל אלין קוטנר

TREE

בן גולן בגיטרה ושירה, יאיר ורמוט בשירה וקלידים,

דור קורן בשירה ובס, נווה קורן בתופים ושירה

COOL BREEZE
נפתלי הדג

כמה יוסי

THE SUN

+

SUNSHINE

נווה קורן

*** והנה מה שחשבתי על TREE כשהוציאו את אלבומם הראשון וחצי (רק דברים טובים)
http://www.kutnermusic.com/2011/02/tree-high.html

ירונה כספי בהופעה

ירונה כספי משיקה את אלבומה החדש "מאפיה של אשה אחת"
ביום ד', 18.1.2012 במועדון "לבנטין 7"

הדר גרין

לקראת ההופעה הגיעה ירונה עם להקתה לתכניתי "מוזיקה היום" ב 1.1.2012

סאונד: דני אור, גרהם ג'קסון, ישראל אליצור

צילומים: יעל אלין קוטנר

עומר הרשמן

ירונה כספי בשירה וגיטרה, עומר הרשמן בגיטרה וקולות, הדר גרין בבס

רן יעקובוביץ' בתופים, אור בהיר בקלידים ומחשב

אל תבקש ממני רשות

מאפיה של איש אחד

עניין מסרב

אבנים

החזר שטחים

אגו

אור בהיר

רן יעקובוביץ'

יעל דקלבאום

שמחה ועצב

מתערבבים בקצב בדמי

שמחה ועצב

משולבים ברצף קיומי

"איך לא ידעתי

איך לא שמעתי אז את קולי?

איך לא ניסיתי

איך לא חיפשתי את חום זוהרי"

לפני שנה וחצי בערך הגיעה יעל דקלבאום, לבדה עם הגיטרה, להופעה קצרצרה בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל. זה קרה לקראת מופע מיוחד שארגנה עם חברים (רונה קינן, מעיין הירשביין, דנה עדיני, קרולינה, דני סנדרסון, גבע אלון ואלרן דקל) שנועד לסייע לה לאסוף כסף להפקת אלבום שני... כי ככה זה במציאות הישראלית של ימינו. גם כשאת חברה בשלישיה סופר-מצליחה, "הבנות נחמה", גם כשיש לך ברזומה עבודה עם שלמה ארצי, וגם כשאת מוציאה אלבום בכורה שזוכה בביקורות מצויינות, שום דבר לא מבטיח לך את ההמשך. אל מאבק הקיום-האמנותי הזה, שהוא לעתים לא קשה פחות ממאבקי השרדות אחרים, הגיעה יעל דקלבאום עם המון אופטימיות ואנרגיה חיובית.

 

אחרי פתיחה מאולתרת על "גן התמנון" של הביטלס, לכבודו של התמנון הגרמני שניחש באותו שבוע את תוצאות המונדיאל, שרה דקלבאום את ALICE מתוך אלבום הבכורה, "GROUND ZERO", בו היא נשמעת כמו גרסה צעירה לג'וני מיצ'ל או ריקי לי ג'ונס... כן, עד כדי כך! ושני שירים מהאלבום שבדרך, "האגם הנעלם" ו"לבדי". בשיר השני הצטרפו אליה בספונטניות, ללא הכנה מראש, חברי "בום פם" שבמקרה התארחו גם הם באותה תכנית. אני מספר את כל הסיפור הזה כי יעל דקלבאום נראתה לי אז, כמו ב"הבנות נחמה", נורא קלילה ומדליקה, זורמת עם המוסיקה ועם האנגלית בטבעיות ובלי שום בעייה שומרת על הסווינגיות גם כשהיא עוברת לעברית... הכל נראה כיפי ונעים ומי ידע כמה עצב מסתתר בתוך תוכה...

למרות הקסם

סירבת את העצב להכיל

בגלל העצם

נטשת את הדרך, ואותי

אתה בורח

מאז ולתמיד קצת פה, הרבה שם

הזמן לוקח

דרכי עוד תנצח את כל העולם

חלפה שנה וחצי, בינתיים אביה של יעל דייויד דקלבאום, נפטר, ועכשיו יוצא אלבומה הראשון בעברית "שמחה ועצב" שמוקדש לו, לפחות ברמת העטיפה והצילום מכמיר הלב בו יעל על כתפיו. גם חוברת הדיסק היא נוסטלגית ומלאת געגועים לילדותה של יעל, עם צילומי משפחה ישנים. אך בתכנים של שיריה היא מתעסקת גם בהווה, בניסיון למצוא את מקומה.  באהבה שלה, במקומות הפרטיים אך גם במבט על הסובב אותה, כולל אפילו שיר דאגה למצבה של ישראל בשנת 2010. וכך "שמחה ועצב" הוא אלבום נהדר של חזרה הביתה, הפרטי והכללי. אוסף שירים עמוק, חם, עם לא מעט עצב ודאגה אך מוגש בשמחה ובאופטימיות. השירה מצויינת, סוחפת, מלאת חיים... וכמו בחיים האמיתיים, המוסיקה היא המרפא, הדרך לצאת מהדכאון, להמריא. דקלבאום עושה את זה בשירים שכתבה והלחינה, ביניהם "שמחה ועצב", "אדם חופשי", "לבדי", "תשרי", "שובי לכאן", "בית" ועוד.

שיר אחד, "קצוות" דקלבאום כתבה והלחינה עם ענת נמני ואחד, "האגם הנעלם" היא כתבה ללחן של המפיק המוסיקלי של האלבום, יונתן לוי. צריך להתעכב שנייה על השם הזה, יונתן לוי, איש להקת "איזבו" שאחראי בשנים האחרונות ללא מעט הפקות מקוריות ומיוחדות (כולל אלבומה הקודם של דקלבאום). הוא עשה כאן עבודה הפקה משובחת במיוחד כשעל בסיס השירים האישיים והמינימליזם הראשוני של יעל והגיטרה הוא בנה צליל עשיר ומגוון, מלא רבדים ומפתיע, הפותח לדקלבאום אפשרויות חדשות ומגוונות להתבטא כזמרת. היא יודעת להיות עדינה ומופנמת והיא גם לא מתביישת להיות זמרת גדולה ומסעירה עם ליווי ענק. יעל דקלבאום ויונתן לוי עיבדו את המוסיקה ביחד, בחלק מהשירים עם הנגנים שהשתתפו בהקלטות: הקלידן שאול עשת, הגיטריסט גיל לואיס, המתופף ז'אן פול זימבריס, נגן כלי הנשיפה שלומי אלון. בשני שירים השתתפה שותפתה ל"בנות נחמה" קרולינה בהפקת השירה... כולם ביחד יצרו אלבום של שמחת חיים אמיתית, כזו שנובעת מתוך המקומות הפנימיים הקשים ומצילה את הנשמה. עכשיו, כשזה לגמרי בעברית (כבר ב"בנות נחמה" היו נגיעות ראשונות בעברית) זה לגמרי אישי. יופי.

שמחה ועצב מתערבבים בקצף הגלים

שמחה ועצב

מחוברים בקסם אלוהי

איך לא חיכית

איך לא ראית בי את הזריחה?

לא סתם היית

כשם שהיית

כשם שאתה

מופע השקת האלבום החדש של יעל דקלבאום יתקיים

ב- 7.2 במרכז ענב בתל אביב והיא תארח את "משינה"!

אביתר בנאי הראשון

האם הוא מחייך עכשיו?

נתחיל מהסוף. לפני כשנתיים וחצי הוציא אביתר בנאי את אלבומו הרביעי "לילה כיום יאיר" והוא היה לטעמי אחד האלבומים המושלמים של 2009. מהמשפט הראשון ("אבא אני רוצה לעמוד מולך") ועד לשנייה האחרונה, אביתר בנאי חודר לתוך הלב באוסף שירים מקסים ומרגש המתעד שלבים בדרך שלו להיות מי שהוא עכשיו, התלבטויות ופחדים שלפני מציאת תשובה. הוא משתף בחרדות, בלילות טרופי השינה, בציפייה לבוקר שיגיע כהתחלה חדשה, בניסיון היומיומי לצאת מהדיכאון ולמלא את חייו בתקווה... בנאי שואב את כוחותיו מהאמונה והמאזין זוכה להתרוממות הרוח בעיקר בגלל המוסיקה שלו. המילים יפות, המסרים חשובים, אבל המוסיקה היא שגורמת לעוף, להתמלא באנרגיה חיובית, בשמחה פנימית, באהבה... ההפקה הנפלאה של אמיר צורף  משלבת רכות ועדינות עם כח פנימי ותאווה וחיות. מים שקטים וענוגים שחודרים עמוק. הקול של אביתר בנאי, המלודיות הנפלאות שלו, העצב המתוק של שיריו...  

אני מזכיר את ההתרגשות מהאלבום הזה כי זהו משהו שמבחינתי מאפיין את אביתר בנאי. בכל פעם הוא ממציא את עצמו מחדש והוא אינו מפסיק להפתיע ולהיות מקורי. כאילו כל אלבום שלו הוא אלבומו הראשון. ככה הרגשתי באלבומו השלישי "עומד על נייר" (2005) בהפקה המוסיקלית של גיל סמטנה שיצא אחרי תקופה נורא ארוכה של פעילויות מוסיקליות מגוונות אך אי-הוצאת-אלבום-חדש, וגם, בצורה שונה, ביציאה הכי ניסיונית שלו, אלבומו השני "שיר טיול" (1999) שאביתר הפיק מוסיקלית ביחד עם צח דרורי ודדי כהן... הוא בכל פעם נשמע אחרת, ובכל זאת זה תמיד לגמרי הוא.  מה שמביא אותנו לאלבום הבכורה שלו "אביתר בנאי" (1997) שלכבוד הוצאתו מחדש התכנסנו כאן.

"הוא איש רוח" אמר עליו רונן ללנה

שעיצב את עטיפות תקליטי השדרים

"אז הוא מופיע כמו רוח"

עכשיו, 15 שנים אחרי, האלבום הפנטסטי הזה יוצא מחדש, במארז שכולל גם אלבום נוסף של סקיצות שהוקלטו בזמן יצירתו, חלקן של שירים שלא נכללו בו, וגם דיוידי ובו הפרק הרלוונטי בסדרה הדוקומנטרית "האלבומים" שמשודרת החל מהשבוע הבא בערוץ 8 (וכן, נכון, החתום מעלה הוא העורך שלה).

התגובה הראשונה בהאזנה ל"אביתר בנאי" בזמן אמת הייתה הפתעה מוחלטת. אמנם שיר אחד, "תתחנני אלי", כבר הושמע ברדיו כשנה לפני שיצא האלבום, והיה אפשר להבין שמדובר במשהו שונה ומיוחד... אבל ליצירה השלמה נדמה שאיש לא ציפה. כל כך הרבה יופי, וכאב, ועומק רגשי, ואומץ לבטא את הסערה הפנימית ללא שיקולי "איך זה יתקבל".

התפרצות יצירתיות מסעירה, עוצרת נשימה. ולא שלא היו ציפיות מראש. 15 שנים אחרי שמאיר בנאי התחיל את דרכו בשיר "אביתר, אחי הקטן", היה על אביתר להתמודד גם עם השם "בנאי" כתו איכות במוסיקה הישראלית. עם יוסי וגברי ומאיר ואהוד ויובל... כל אחד מהם כשרון גדול בפני עצמוץ... וכך על הקשיים הרגילים של כל אמן בתחילת דרכו נוסף לאביתר גם הצורך למצוא את מקומו, להיות מיוחד בתוך השבט המוסיקלי המדהים הזה.

הוא היה חייב להיות שונה, להמציא משהו חדש, לא "להיות כמו". באלבום הבכורה שלו הוא עמד במשימה הזו באופן מוחלט.

יליד 1973, באר שבע, הגיע לתל אביב ב1995 עם מחזה שכתב. המחזה נגנז אך אביתר החליט להישאר בתל אביב, ולהתמקד ביצירה המוסיקלית. זו הייתה לו תקופה של סערת נפש. הפרידה מבית ההורים, הניסיון למצוא את עצמו בעיר הגדולה וחיי האהבה שלו... כל אלה מילאו אותו ביצירתיות שהתבטאה בעשרות שירים חדשים שכתב והלחין. שותפו להתלבטויות האמנותיות באותה תקופה היה צח דרורי, חבר צעיר מבאר שבע, שבא מתחום המוסיקה הקלסית והיה רחוק מאד בטעמו מהפופ-רוק הישראלי המקובל. וכך, המפגש בין השניים הבליט את המיוחדות ביצירה של בנאי. המוסיקה מורכבת, מתוחכמת, ונושאי השירים לא פשוטים. הוא לא אחד ששר רק שירי אהבה, הוא לא מנסה להיות נחמד וכשהוא שר הוא יודע גם לכעוס וגם ללטף. ועם כל זאת, גם כשהטכסטים קשים, גם כשיש בהם אלימות ופחד, המעטפת המוסיקלית מאד נעימה ומלודית, אף פעם לא מרתיעה. הכל כל כך יפה, והשירה כה מושלמת, עד שלעתים קשה לשים לב לכאב, לתסכול ולפחד שבוערים בפנים.  אגרוף לבטן עטוף ברכות מתוקה.  

הראשון שזיהה את הכישרון של אביתר היה סוכן האמנים אריק קנלר, שאירגן לו פרזנטציה במועדון צוותא 2. אביתר הופיע לבדו, בשירה ופסנתר (ובשיר אחד עם הקלטה של אמו שרה שיר ערש) וזה היה מספיק כדי לשכנע את הנוכחים בכריזמה המדהימה של הבחור בן ה22, ובמיוחד את איש חברת התקליטים "הד ארצי", חיים שמש, שהחליט מיד להחתים את אביתר ולהוציא לו אלבום. שיר אחד, "תתחנני אלי", יצא לרדיו מיד בגרסתו המינימליסטית, בליווי פסנתר בלבד. שאר השירים עברו שנה של עבודה ושינויים תחת הנחייתו של שמש כשאל צח דרורי ועמי איילי טכנאי ההקלטה מצטרפים כמפיקים מוסיקליים קורין אלאל ואסף אמדורסקי. אביתר בנאי כתב מילים והלחין את 13 שירי האלבום, למעט הטכסט ל"שמתי לי פודרה" שנלקח מספר הילדים "אמא אווזה", בתרגום אורי סלע. ביניהם "יש לי סיכוי", "מתי נתנשק", "תיאטרון רוסי", "מנגינה יקרה", "אקדח", "אבות ובנים" ו"תתחנני אלי".

במאי 1997 יצא "אביתר בנאי" כשעל העטיפה צילום מטושטש, ללא שם. היו באלבום להיטי רדיו אחדים, ובמיוחד "תתחנני אלי", "מתי נתנשק" ו"שמתי לי פודרה" (בדואט עם אפרת בן צור). אך הצלחת האלבום, שנמכר תוך שבועות ספורים ביותר מ-50,000 עותקים, הפתיעה את כל השותפים למלאכה ובמיוחד את אביתר בנאי שגילה שגם התמודדות עם ההצלחה אינה פשוטה ליוצר עצמאי כמוהו. זמן קצר אחרי הוצאת האלבום הוא המשיך להופיע כסולן ועם הרכב וגם התארח בכל מיני מופעים מיוחדים (ביניהם עם שלמה גרוניך, קורין אלאל ויוני רכטר) ובהפקות שונות (ביניהן ב"עבודה עברית" שם חידש את "ברוש" של אריאל זילבר). אך הוא בעיקר לא רצה להיות חלק מהמשחק השיווקי. ב-1998, כסגירה לתקופת האלבום הראשון, הוא עזב הכל ויצא למסע ארוך במזרח הרחוק, כולל שהייה במנזר בהרי ההימליה. גם כשחזר ארצה המשיך לשמור על ריחוק מתל אביב וחזר אל המדבר כשגר במצפה רמון. לקח לו זמן לחזור ולהתחיל מסע חדש שיוביל אותו להיכן שהוא נמצא היום.

אלון עדר ולהקה: אלבום חדש והופעות

אלון עדר

אלון עדר ולהקה בהופעה 
אלון עדר הוציא בשבוע שעבר את אלבומו השני ואני נורא התלהבתי ממנו כפי שאפשר לראות כאן
http://www.kutnermusic.com/2011/12/blog-post_6107.html

ספי ציזלינג

השבוע אלון עדר ולהקה משיקים את האלבום בהופעות
היום, 10.1.2012 ב"אברם בר" בירושלים"
וביום חמישי 12.1.2012 ב"לבונטין 7" בתל אביב

אבנר קלמר

ביום ראשון הם הדגימו חלק ממה שהם יודעים לעשות בהופעה באולפן "מוזיקה היום"
סאונד: דני אור ומני ציפל

צילומים: יעל אלין קוטנר

רן דרום

 אלון עדר בשירה וגיטרה, ספי ציזלינג בחצוצרה ושירה, אבנר קלמר בכינור וקולות

רן דרום בגיטרה וקולות, נדב הולנדר בבס, יונתן רוזן בתופים

כל טיפה של רגש

העולם קשוח ואכזר

הסרט ששיחקנו בו נדם

פעמון

שווה להיות נוכח

הקלף נטרף

נדב הולנדר

הנה ככה זה נשמע:

יונתן רוזן

את יפה ירקוני הכרתי, כמו כל ישראלי בן דורי (ילידי שנות החמישים והלאה...), כמישהי שהייתה שם תמיד. סמל ומיתוס וחלק בלתי נפרד מהישראליות. בעבודתי כעורך מוסיקה בגלי צה"ל הכרתי כמובן את כל שיריה, הייתי מודע לתרומתה האדירה למוסיקה הישראלית, אבל כשבחרתי את הכיוון האישי שלי בתחום עיסוקי, כלומר, בתמצית, התרכזות ברוק הישראלי, יפה ירקוני ייצגה את הצליל שממנו ניסיתי לברוח, הסגנון שיש למרוד בו ולמצוא כיוונים חדשים. כמובן שבתכניות נוסטלגיה, בחגים ובימי זיכרון היה תמיד מקום של כבוד לשיריה, אבל בשנות השמונים והתשעים להאזין סתם בשביל הכיף ליפה ירקוני היה הדבר הכי פחות COOL למי שהרגיש כמהפכן צעיר.

הכל השתנה בשבילי באמצע שנות התשעים. אחרי לא מעט פעמים שראיתי את יפה מרחוק יצא לי לפגוש אותה אישית. קודם כל כשבאתי לביתה לצורך תחקיר לסדרה שערכתי על הרוק הישראלי, ונדהמתי מהידע העצום שלה, מהזיכרון המושלם לפרטי פרטים ומהסדר המופתי של חומרי הארכיון בביתה. זה היה סיור במוזיאון פרטי לזמר העברי, ובעיקר לפעילותה שלה, עם מדריכה שיודעת בדיוק על מה היא מדברת.

אחר כך, בראשית 1996, כשהוציאה אלבום חדש ראשון אחרי תקופה ארוכה  "שרים עם יפה ירקוני" נפגשתי איתה באולפן גל"צ לתכנית מיוחדת שהיא יזמה... "הייתי מבוהלת" אמרה לי בהקלטה "זקוקה לעצה איך להגיע עם האלבום הזה לקהל חדש". אחרי יותר מ70 אלבומים ו1200 שירים מוקלטים הרגישה יפה ירקוני שהיא עומדת בפני שלב חדש בקריירה שלה. שכן, "שרים עם יפה ירקוני" היה שונה מכל אלבומיה. חמישים שנה בדיוק  אחרי שהקליטה שיר ראשון ("עיניים ירוקות") חזרה ירקוני לשיר הזה ואל עוד 15 מלהיטיה הגדולים בעיבודים חדשים, מעודכני צליל, אותם שרה בדואטים עם זמרות וזמרים שאת רובם לא פגשה בהקלטה בעבר: נעמי שמר, רמי קלינשטיין, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, קורין אלאל, שושנה דמארי, שלומי שבת,"שפתיים", "אתניקס", אלון אולארצ'יק, יהורם גאון, מאיר סוויסה, "הכל עובר חביבי", "יזהר כהן", "איתי שגב ומיכל ינאי.  רק את שיר הסיום של האלבום, בדיעבד אלבומה המלא האחרון, שרה ירקוני לבדה. "הגרסה שלי לMY WAY" היא קראה לשיר שכתבה והלחינה לה נעמי שמר .

"רוקדת" (נעמי שמר).

גרטרוד קראוס באה מאירופה

והיה לה סטודיו למחול

ואני ילדה רזה, חיוורת

ורוצה לרקוד יותר מכל

גרטרוד קראוס אמנית גדולה

ואנחנו ילדות קטנות

ואל כף רגלנו הקלה

הפסנתר שולח מנגינות

רוקדת

שנה אחר שנה

רוקדת

כמו ילדה קטנה

יש בי כוח

ויש בי אמונה

לרקוד שנה אחר שנה

בנעורינו בקפה אואזיס

שיר לחשתי אל המיקרופון

והשיר הגיע אל הנגב

והרחק למעלה בצפון

אחר כל בג'יפ שלי דהרתי

בדרכי עפר מוכות חלום

בכולן עברתי לי ושרתי

על המלחמה והשלום

בשיחה איתה, ואת זה אני זוכר בלי להזקק להקלטת התכנית (שתשודר היום בגלי צה"ל בשעה 14:00) הפתיעה אותי יפה במבט המפוכח שלה על עצמה ועל הקריירה שלה. נמאס לה תואר "זמרת המלחמות" והיא רוצה שיקשיבו גם לשירים האחרים שלה. היא לא התייחסה לעצמה כאל "זמרת גדולה" אלא כאחת שהתמזל לה מזלה לעסוק בתחום המוסיקה כל כך הרבה שנים למרות מגבלותיה, שלמדה להיות מקצוענית ולהוציא מיכולותיה את המקסימום בעבודה קשה ויומיומית. והיא גם ידעה שאפילו אחרי חמישים שנות קריירה, לא בטוח שמישהו מחכה למוצא פיה.

     

יפה: האמת היא שהוצאת התקליט החדש לא הייתה יוזמה שלי... אני אמנם כל הזמן חלמתי על תקליט חדש אבל חשבתי על שירים חדשים ולדאבוני הרב למי שפניתי אליו לא רצה לעבוד אתי.

יואב: ממש פנית לאנשים ולא רצו? או שרק נדמה לך?

יפה: אתה יודע, למי שלא מכיר אותי מה שאני אומרת עכשיו עשוי להישמע קצת משונה. אני יודעת בדיוק את מקומי ואת העובדה ש"יפה ירקוני" היום בשוק זה לא מסחר טוב לשום חברת תקליטים. ואני יודעת את זה כל הזמן. לא פניתי לאף אחד כי חשבתי שאף אחד לא מעוניין בכלל להוציא עוד תקליט. אז יהיה עוד תקליט... יש לי 70 אז יהיה תקליט מספר 71... אני יודעת מה המצב שלי. אני רואה לפי המכירות של התקליטים שלי היום. הולכים בעיקר שירי ילדים, והולך קצת יידיש והשאר הולך ממוצע... רגיל... אני לא להיט יותר כמו שהייתי בשנות החמישים-ששים-שבעים ואפילו השמונים.

יואב: את אומרת את זה בלי מרירות... ללא כעס

יפה: לא לא לא... ככה זה. אני מאחלת לכל האמנים בני גילי שידעו לראות את עצמם בראי ולומר לעצמם את האמת. אני גם מבינה את המשוררים הצעירים והמלחינים הצעירים שלא ששים כל כך לכתוב לי כי מה יצא להם מזה... הם מחפשים ליצור שירים שיושמעו ושיהיו פופולריים. ולכן כשפנו אלי בהצעה לעשות אלבום חדש שמחתי... פנו אלי חבר'ה צעירים שאינם קשורים לעולם המוסיקה, והם ייצגו איזה משקיע שהוא מעריץ נסתר מפתח תקווה... עולה הרבה כסף להפיק תקליט... הרגע שהחלטנו על הקונספט של התקליט פניתי לקבוצה גדולה של זמרות וזמרים וכולם שמחו להשתתף. ההסכם היה שכל אחד מהם יקליט באולפן שהוא רוצה, עם מעבד שהוא רוצה והוא יחליט מתי ההקלטה מספיק טובה. נתנו להם את כל התנאים שהייתי רוצה שיהיו  לי...

יואב: ובכל זאת את מעורבת בכל מרכיבי ההפקה, מבחירת השירים דרך העיבודים ועד הבאלנס באולפן... את כבר לא נערה מתחילה בלהקת רוק צעירה... מאיפה האנרגיה הזאת?

יפה: אני חושבת שקודם כל יש לי ידע. היה לי מזל. החינוך המוסיקלי שלי התחיל בבית, ואחר כך מגרטרוד קראוס בתור רקדנית, מוסיקה קלסית, אופרה, ובאמריקה חמש שנים בחברת סיביאס... אני הייתי יושבת באולפנים ורואה איך הם עובדים על תקליט ואיך הגישה שלהם לעבודה. הטכניקה השתנתה אבל הגישה לעבודה היא אותו דבר... אנשים מופתעים איך בזמן ההקלטות אני עובדת על איך ישמעו הבס, הגיטרות ובעיקר שהשות]ים שלי ישמעו טוב מספיק, ביקשתי כל הזמן מהטכנאי שיגביר אותם... אני מאמינה בטייק הראשון. תמיד יש שם את הרעד הראשון... אני מנסה להישאר נאמנה להרגשה הראשונה. ואם לא טוב, אז הכל מהתחלה, ולא להקליט קטעים קטעים בתוך השיר. אני קפדנית מאד.

יואב: אחד המפגשים המרגשים בתקליט הוא עם שושנה דמארי, בעוד אחד מהשירים ששתיכן הקלטתם בנפרד בעבר "כשהיינו ילדים"...

יפה: אין לי שום יריבות או סכסוך עם שושנה דמארי. זה עניין של תקשורת ואנחנו החלטנו להמשיך לשחק את זה הלאה. האמת היא שאנחנו מהתלים בהתנהגות שלנו כשבאים לראיין אותנו. פשוט צוחקות. אתמול היינו באיזה אירוע ביחד, ושושנה עתה לבמה ואמרה (יפה מחקה את שושנה) "יפה רוצה שנעשה מופע ביחד אז אמרתי לה בסדר יפה, אני אשיר ואת תדברי..." יש לה חוש הומור שאני מתה עליה... אני אוהבת אותה כל כך, היא כל כך חריפה ומצחיקה.

והיה עוד רגע אחד בתכנית ההיא, כשיפה, אגב דיבור על שירים בשפות אחרות (היא שרה והקליטה בלא פחות מעשר שפות) שרה בספרדית שיר של מאריסה מטרסו, זמרת שהיתה אלכוהוליסטית והתאבדה.

אף אחד לא אוהב אותי

החיים עוברים

אף אחד לא אוהב אותי

ורק הרוח שמלטפת את פני מזכירה לי שאני עדיין חיה


והנה יפה ירקוני בתכנית, פברואר 1996