רות דולורס ווייס

צילום: אסף אנטמן

 העצב אין לו סוף

בפעם הראשונה בה שמעתי את רות דולורס ווייס בהופעה חיה כמעט לא ראיתי אותה... היא הופיעה ב"אוזן בר" בתל אביב, שרה וניגנה בפסנתר, כשגבה לקהל ואת רוב תשומת הלב החזותית מושך יהוא ירון, נגן הקונטרבס שאיתה. פניה בקושי הבליחו מידי פעם, למעט אולי שיר אחד בו היא עמדה פרונטלית וליוותה את עצמה בשליש. הביצועים הקוליים הפנטסטיים שלה, העיבודים המינימליסטיים, המוזרות החזותית בשילוב של הגב שלה והפרצופים של יהוא ירון... כל אלה יצרו ביחד חוויה מיוחדת, הזוייה מעט, אך מהפנטת ורבת עוצמה. גישת האנטי-שואו הזו נורא התאימה למוסיקה ולמקום הקטן ולאופי הסופר-אינטימי שיש בגישה שלה לשירים המקוריים שהיא כותבת, כמו לקאברים שהיא הופכת לאישיים. למרות שזו הייתה הופעה פתוחה לקהל התחושה הייתה של חדירה למרחב האישי שלה, לחדר הפרטי שלה, כמעט בטעות. רות ביצעה את השירים ממקום מאד פנימי, משוחחת בינה לבין עצמה, לעתים מגיבה לפסנתר שלה או לנגן שאיתה, וכמעט לא מתחשבת בעובדה שיש קהל שבה להאזין לה. לא מתוך זלזול או התנשאות, נדמה לי, אלא מתוך צניעות וחשש להבליט את עצמה ורצון להתחבא בתוך המוסיקה. כמו שכתב פעם אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי מלכויות"...

צילום: רונן ללנה

פעם, ב2005, שמעתי דמו ראשון שלה, הקלטה בהופעה, ללא פסנתר אלא רק עם יהוא ירון בקונטרבס. באחד שירים, "המכתב", היא שרה משהו בנוסח "הכל בסדר, יש לי מישהו שאוהב אותי, יש לי את המוסיקה שלי, אני יכולה לראות את הים בכל יום... אני אוהבת את החיים האלה למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות". התאהבתי בה בגלל המוסיקליות המיוחדת שלה, בגלל טכסטים כמו זה, וגם שנאתי אותה לשתי דקות ועשרים שניות על מה שהיא עשתה ל"הנה באה השמש" של "הביטלס"... אבל אז הבנתי שזוהי עסקת חבילה. היא עושה את הדבר שלה עד הסוף, באופן מוחלט, בלי הנחות. וזהו זה. לצד כל השירים המקוריים שלה, המאד יפים ומיוחדים, בעברית ובאנגלית, ישנה משמעות מיוחדת לגרסות שלה לשירים של אחרים, ובמיוחד לקלסיקות מוכרות שנדמה כאילו כבר אין טעם לחדש שוב. אפילו ביטלס. אפילו קלסיקות ישראליות.

באלבומה הקודם, "בעברית", רות דולורס ווייס חידשה את "משירי ארץ אהבתי"  של לאה גולדברג שהלחינה דפנה אילת (ושרה חוה אלברשטיין) ואת "היה נא טוב אלי" של רחל שהלחין סשה ארגוב (ושרה נורית גלרון), בערב שירי משוררים ב"תיאטרון תמונע" היא חידשה את "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר והלחין מתי כספי (שגם שר במקור) , ואת "ואולי" של רחל שהלחין יהודה שרת (ששרו... כולם... כולל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ועוד רבים אחרים) אז מה הטעם לבצע את השירים האלה "סתם יפה" אם אין לך משהו מיוחד לומר עליהם? לרות דולורס יש בהחלט מה לומר. הקול שלה, העצב האינסופי בשירתה, הפרשנות המוסיקלית המינורית, הקלאסית-או ג'אזית בעיבודיה... כל אלה הם האמירה שלה, והם מטעינים את השירים במשמעות חדשה, קשה, כמעט מייאשת. כשהיא שרה את תמליליה המופלאים של רחל... "כוחי הולך ודל היה נא טוב אלי... " או "ואולי לא היו הדברים מעולם"  נשמע שהיא שרה לגמרי על עצמה ותחושותיה. יותר מזה, נדמה כאילו אם רחל המשוררת הייתה גם יודעת לבטא את עצמה בשירה מוסיקלית, בטח היא הייתה נשמעת ככה. זה נורא כואב, ולעתים זה לא קל להאזנה, בטח לא במנות גדולות, אך במוסיקה שלה, כמו בכל בלוז אמיתי יש כוחות ריפוי ונחמה. מתוך הדיכאון הזה צומחת למאזין גם תקווה, מין תחושה שיותר למטה מזה אי אפשר לרדת אז פתאום החיים הרגילים נראים בהירים ואופטימיים...

האלבום החדש MY MIDDLE NAME IS MISERY  כולל לא פחות מתשעה עשר שירים של אחרים שהיא אוהבת, מחולקים לדיסק "אדום" (לוהט) ולדיסק "כחול" (עצוב).  הכותרת היא אמנם ציטטה מבלוז ישן (TROUBLE) אך היא מתאימה למשמעות שמה האמצעי, "דולורס", כלומר "ייסורים". נאמנה לשם היא מבצעת גרסאות קורעות לב לשירים שמראש היו שירי כאב וגם לכאלה שבגרסתם המקורית דווקא היו פחות בלוזיים. בהפקה משותפת לה וליהוא ירון, ועם צוות עשיר של נגנים (ואחיה איתי ווייס ששר בשני שירים), רות מגישה גרסאות בלוזיות – ג'אזיות ללנרד כהן, דיוויד בואי, "קינג קרימזון", בוב דילן, אלביס קוסטלו, "הצ'רצ'ילים", בילי הולידיי, נינה סימון, ניק קייב, מרק לנאגן,  בריטני ספירס ועוד רבים. כן, גם את "הנה באה השמש" שכתב ג'ורג' האריסון בימי "הביטלס". כמעט הכל נורא מיוחד ויפה ומצריך איזושהי התנתקות משטף החיים הרגיל, כמו טיפול פסיכולוגי או יוגה...
אחרי זה תהיו קצת אחרים. 

צילום: רונן ללנה

והנה רות דולרס ווייס בהרכב מצומצם בהופעה מיוחדת ב"מוזיקה היום" 12.2.2012

רות דולרס ווייס בשירה, פסנתר והקשה.
יהוא ירון בקונטרבס ושירה. נעם דורמבוס בסקסופון.
WHEN I LEFT THE ROOM
TROUBLE
WHEN YOUR'E GONE
TO MAKE YOU FEEL MY LOVE
HERE COMES THE SUN