"נערות ריינס" משיקה אלבומה השני בהופעה מחר, 29.2.2012 במועדון "בארבי" לקראת ההשקה הגיעו החברים להופעה קצרה באולפן "מוזיקה היום".
דני אור ואסף סיטון הקליטו, יעל אלין קוטנר צילמה
נ.ב.
המאזינה שמירה אימבר (שהיא אושיית רדיו בפני עצמה) מעדכנת שהביטוי "נערות ריינס" התייחס, אי אז בסוף שנות הששים - תחילת השבעים לזונות שהיו עומדות ברחוב הצדדי והחשוך הזה, ליד דיזנגוף.
הנה ההקלטה!!! בגרסה טיפה מקוצרת לבקשת רוני פיטרסון
ואם כבר אז כבר כמה מילים על האלבום
"לוחם רוקנ'רול" ("( ROCK'N'ROLL WARRIORקורא רוני פיטרסון לאלבומו החדש, החמישי, ונדמה שהוא אינו מתכוון לריקוד הישן והטוב ההוא של שנות החמישים, אלא יותר לאיך שניל יאנג אומר בשירו "KEEP ON ROCKIN' IN THE FREE WORLD". זה לא שיר על מוזיקת הרוק אלא על גישת הרוק כסמל למאבק. כמוהו פיטרסון מדבר על "לוחם רוק" במובן של אדם שנלחם על קיומו, על מקומו, על פרנסתו. כלומר, בעצם, מדובר על התייחסות של מוזיקאי בלוז או "קצב ועצב" (כפי שברי סחרוף תרגם יפה את "ריתם-אנד-בלוז"). חיים בעזרת המוסיקה שמרימה אותך מהחרא ועוזרת לך לשרוד בעולם. ולמה אני מתחיל בהתפלספות הזו? כיוון שרוני פיטרסון, מגדולי גיטריסטי הבלוז בארץ בחמש עשרה השנים האחרונות, מתעקש שהוא זנח את הבלוז לטובת הרוק'נרול. "בשביל לעשות את הבלוז שוב ושוב מבלי למות משיעמום אתה צריך להיות שיכור או מסטול" הוא אומר לי בהופעה בתכניתי "מוזיקה היום", "והיום אני ממש לגמרי לא כזה...". אז אני מקווה בשבילו שהוא נקי ובריא, אבל יש לי חדשות בשבילו... את הבלוז אי אפשר להוציא ממנו. ואני לא מתכוון למבנה שיר הבלוז הקלאסי, ובטח לא מתכונן להרצות כאן על הקשר ההתפתחותי מהבלוז לריתם אנד בלוז ולרוק... אלא לאיך שרוני פיטרסון עושה את זה. לאיך שהוא כותב, לדרך בה הוא שר ובעיקר לצורה שבה הגיטרה שלו בוכה. לא משנה מה המהירות ומה המקצב, הוא בתוכו "סטיל גוט דה בלוז" אם לצטט עוד גיטריסט ענק, גארי מור ז"ל. ביום שאני כותב על האלבום החדש, פתאום בחדשות בטלוויזיה רואים את "הרולינג סטונז" בהופעה בבית הלבן, עם בי בי קינג בגיטרה (ועם אובמה כאורח לשנייה) וזה האיזור שאני מדבר עליו, זה הרפרנס של רוני פיטרסון לרוק שלו, גם אם לא במודע. הוא חי ביצירה שלו בין בי בי קינג ל"רולינג סטונז" כשבוב דילן (בפאזה הרוקית שלו) וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון מציצים מאחור. אם יש משהו שאפשר לומר בביטחון כששומעים את פיטרסון הוא שלמרות שהוא חי בינינו כל כך הרבה שנים, ועשה מאות שעות של נגינה עם שלום חנוך, גדול יוצרי הרוק הישראלי, אין במוזיקה של פיטרסון שום דבר מקומי. הוא יכול לנגן עם נגנים ישראלים, אשר פדי בתופים, זיו הרפז בבס (רק בהופעות, כי בהקלטת האלבום התארח באסיסט הרוק הענק דאריל ג'ונס) וסטפני סינגר בשירה. להפקיד את ההפקה המוזיקלית בידיו של הגיטריסט אביטל תמיר מלהקת "בצפר" ובכל זאת אין בו שמץ של צליל "הרוק הישראלי" על כל תהפוכותיו. תשמעו את האלבום הזה ותרגישו אמריקה. ריתם אנד בלוז חזק, מפואר, מנוגן מצויין, מלא אנרגייה חיובית. חוץ משיר הסיום, קאבר לשיר הכי רצחני של הביטלס HELTER SKELTER שהוא דווקא מופצץ, כמו במקור, באנרגייה שלילית (בתמיכת "בצפר"). כל השאר, גם כשהוא כועס, מאד כיפי. ונראה שההחלטה של רוני פיטרסון להגדיר את עצמו כ"רוק'נרול" ולא כ"בלוז" ניערה אותו והכניסה בו תשוקה מחודשת לתת בראש, ולעטוף את הגישה הבלוזית הישנה באריזה חדשה. כדי להבין ולהתאהב כדאי להתחיל בשיר "FOREVER MINE". שיר ענק... והוא לא לבד.
תזכורת מי זה הפיטרסון הזה. הוא גיטריסט וזמר בן 54, אמריקני יליד גרמניה שכבר 25 שנה חי ופועל בישראל, מאז ששלום חנוך ייבא אותו בייבוא אישי לנגן בהופעות "רק בן אדם". בגיל 11 הוא היה כבר גיטריסט מקצועי ובגיל 17 השתתף בהקלטות והופעות של נגן הבלוז והנשמה בני לאטימור ועם ענקי בלוז כמו אלברט קינג, באדי גאיי, בי בי קינג ועוד. ב1987 הגיע ארצה לנגן עם שלום חנוך ומאז הוא פה, פועל בשני מסלולים מקבילים. אחת כגיטריסט של שלום חנוך ובהפקות מוזיקה ישראלית. הוא ניגן עם רמי קלינשטיין, רפי אדר, ריטה, יזהר אשדות, מזי כהן, דפנה ארמוני, קובי רכט ויושי שדה, ריקי גל, דני רובס, מאיר אריאל (באלבומו "זרעי קיץ" הוא היה שותף בהפקה המוסיקלית), ירדנה ארזי, נתי לוי, יובל בנאי ואיל גולן (גיטרה בלוזית ב"דמעות"). הוא גם הוציא ב1996 אלבום של מפגשים עם מוסיקאים ישראלים, ביניהם שלום חנוך, זאב נחמה, אביב גפן, אחינועם ניני, מיכה שטרית, רונית שחר וארקדי דוכין. והוא גם מנהל קריירה מקבילה כמוזיקאי בלוז ורוק באנגלית. הוא הקליט ארבעה אלבומים של שירים מקוריים וקלסיקות בלוז והופיע כל השנים במופעי הצדעה לגדולי הגיטריסטים כג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון וכמארח של עשרות מוזיקאי בלוז מחו"ל. עכשיו הוא מתחיל סיבוב עצמאי חדש, ומציג באלבום את בנו, אריק דילן פיטרסון. יש המשכיות.
ישנם בקרבנו מוזיקאים שגם אם רק לא רבים שמעו את שמם, וגם אם התקליטים בהם השתתפו אף פעם לא נמכרו במאות אלפי עותקים, השפעתם על המוזיקה הישראלית גדולה ומשמעותית. לעתים קרובות המהפכה שהם חוללו ממשיכה להדהד עוד שנים רבות אחרי שהם הפסיקו להיות פעילים, ומוסיפה להיות קיימת בעבודתם של מוזיקאים רבים שאולי כלל לא מודעים להשפעתם של אותם חלוצים.
אחד כזה הוא זהר לוי. מתופף בפרט ומוזיקאי בכלל שהיה אחד הכוחות הכי מהפכניים ומעניינים במוסיקה הישראלית של סוף שנות הששים – תחילת השבעים, תקופת הולדת הרוק הישראלי. השבוע ישנה סיבה מיוחדת להזכר בו.
זהר לוי 1972
יליד 1945, גילה כשרון מוסיקלי עוד כילד, כשבמעברה בה גדל הקיש על כלי הקשה מאולתרים. כנער ניגן במגוון סגנונות רחב: מוסיקה אתנית, ג'אז, שירי ארץ ישראל, מוסיקה לריקודים ועוד. ההכרה הראשונה בכשרונו הייתה באמצע 1967 כשתופף בתקליט של אריק איינשטיין, שמוליק קראןס וג'וזי כץ, "החלונות הגבוהים". זה היה תקליט שונה מכל מה שנוצר בארץ עד אז, וזהר היה בעל משמעות רבה ביצירת הצליל המיוחד של הלהקה ושל המוזיקה הישראלית החדשה בכלל. אחרי האלבום הזה וההופעות שליוו את הוצאתו נחשב זהר לוי ה-מתופף של התקופה, ניגן בהקלטות של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יוסי בנאי, רן אלירן ושאר גדולי הזמר העברי היותר מעודכן. במקביל, כל הזמן הוא התעניין גם במוזיקה פחות פופולרית, בעיקר בתיאטרון ובמופעי קברט, בהם מצא יותר תעוזה וחופש מוסיקליים. באותה תקופה נוצר קשר טוב במיוחד בינו ובין המחזאי חנוך לוין ולוי הקים הרכב בשם "זהר השביעי" (את השם נתן לו לוין) והלחין משיריו. ביניהם ב1969 קטע רוק משונה בשם "מצילתיים" ואחר כך מוזיקה תיאטרלית למחזה השערורייתי "מלכת אמבטיה". ב1970 הקים זהר לוי להקה שהיתה אמורה להעביר את הרעיונות החדשניים שלו אל מגרש המוזיקה הקלה, "כיף התקווה הטובה" עם ג'וזי כץ בשירה, חנן יובל בשירה וגיטרה, אלי מגן בשירה ובס ושלמה מזרחי בגיטרות.בתמיכתם של שמוליק קראוס ואריק איינשטיין ושלום חנוך הם הקליטו כמה שירים מצויינים, ביניהם "בלדה לעוזב קיבוץ" ו"דוקטור יארינג" וגם שיר אחד שבו היה זהר לוי הזמר: "אני בדרכי למוסד הסגור". הלהקה זכתה לפירגון עצום אך התפרקה לפני שהשלימה תקליט.
מירי אלוני 1971
בשנת 1971 הקים לוי את הלהקה החשובה ברוק הישראלי של התקופה, "אחרית הימים". עם אלי מגן בבס ושירה, גבי שושן בשירה וגיטרה, יצחק קלפטר בגיטרה ומירי אלוני בשירה. לוי תופף והלחין את כל שירי האלבום של "אחרית הימים", כשכל חבריו ללהקה משתתפים בעיבודים. זו היתה היצירה הכי מורכבת ו"מתקדמת" שידעה המוסיקה הישראלית עד אז. צליל רוק מגוון, מאקורדיאון ועד גיטרות בדיסטורשן, מנוגן ומופק ברמה מאד גבוה כשרוב השירים בו מאד שונים מהפופ המקובל באותם ימים. פרט ללהיט ברוח הביטלס, "יש לי יום הולדת" (למילים של יענקלה רוטבליט) ושיר ענוג אחד שהפך מושמע מאד בזמן אמת, "העץ הוא גבוה" (למילים של חנוך לוין), היו שירי האלבום ארוכים, מפתיעים בעיבודיהם ומציגים התייחסות חדשה לטכסטים שאינם "פזמונים": "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" ו"חייו ומותו של מר גוסקין" (מילים של חנוך לוין), "הנסיכה" (דליה רביקוביץ'), "תחת עץ האקליפטוס" (חיים חפר) ו"פתחי לי את הדלת" (עמוס קינן). זה היה שונה כל כך מהמקובל עד שהופעות הלהקה התפוגגו תוך זמן קצר, וגם ניסיונו של אריק איינשטיין לסייע בכך שהוא והם יופיעו במופע משותף לא צלח. אלבום הלהקה יצא ב1972, אחרי ש"אחרית הימים" התפרקה. רק אחרי הרבה מאד שנים נחשב האלבום, או לפחות חלק משיריו, לקלסיקה של הרוק הישראלי. השפעתו על התייחסות לטכסטים ועל בניית שירים ללא גבולות השפיעה על דורות של מוזיקאים, עד היום.
מתוך עטיפת התקליט
אחרי "אחרית הימים" פעילותו המוסיקלית של זהר לוי הלכה והצטמצמה, אולי מפני שחש שלא מקבלים את שונותו. הוא השתתף בהקלטות בודדות, ביניהן עם יוני רכטר ואבנר קנר, "14 אוקטבות" שם תופף וגם שר סולו "בלוז שקט מהדרך". והוא הלחין מאז רק מעט מאד, בין השאר את פסקול הסרט "צלילה חוזרת". עם פרישתו מרצון המוסיקה הישראלית הפסידה את אחד הכוחות המיוחדים ביותר שפעלו בה.
ב1998 ראיינתי את זהר לוי לפרק הראשון של הסדרה "סוף עונת התפוזים".
לפני שנים אחדות עבר זהר שבץ מוחי והתקף לב וכיום מצבו הבריאותי והכלכלי בכי רע. חברו דורי בן זאב ואיתו קבוצה גדולה של מוסיקאים שאוהבים אותו, ביניהם שותפיו ל"אחרית הימים" (אלי מגן, גבי שושן, מירי אלוני ויצחק קלפטר), שלום חנוך, משה לוי, דני סנדרסון, זאב טנא, אסף אמדורסקי, שלמה בר, ישראל גוריון, מיקה קרני, מיקי שביב, נינט, יענק'לה רוטבליט ורינו צרור הם חלק מהרשימה... כולם נפגשים השבוע, ביום ד' ה22.2 בתיאטרון "תמונע" בתל אביב בערב של הצדעה לאיש ולפועלו. 40 שנה אחרי "אחרית הימים" מגיע לו שיזכרו אותו.
עטיפת התכניה
ב1972 ניסה אריק איינשטיין לתמוך ב"אחרית הימים" והזמין אותם להופיע במופע משותף בשם "יש כיסוי" בהפקת צבי שיסל ושמוליק "שמיילך" בורנשטיין. המופע, הגדול והאיכותי שנוצר בארץ עד אז בתחום המוזיקה, התחלק לחלק ראשון בו הופיעה "אחרית הימים" ולחלק שני בו הלהקה ליוותה את אריק איינשטיין. בין החלקים הופיע דורי בן זאב בקטעים משעשעים. המופע שהציב סטנדרטים חדשים של הפקה,נחל כישלון מוחלט, כנראה מכיוון שהיה "רועש מדי" לטעם הקהל של אותם ימים... "אחרית הימים" התפרקה ולפחות נשארה התכניה.
כשחבר בלהקה מוציא אלבום כסולן צריכה להיות לכך סיבה טובה. במיוחד אם אותה להקה זוכה בהצלחה גדולה והפעילות שלה אינטנסיבית, ועוד יותר במיוחד אם בלהקת האם אותו חבר אינו איזה מישהו נחבא את הכלים אלא מקבל במה כשווה בין שווים. כשחבר להקה מוציא אלבום כסולן, הוא חייב להיות שונה.
קחו למשל את יאיא (כהן אהרונוב). נגן הבאס של "הדג נחש" הוא שותף מלא ליצירה ולהופעות ואמנם בדרך כלל אינו אחד הסולנים בשירה או בראפ, אבל בכל זאת אי אפשר לפספס את נוכחותו בקליפי והופעות הלהקה. אז למה, בכל זאת, אחד כמו יאיא מתעקש להוציא אלבום סולו? התשובה די ברורה. כי הוא רוצה לומר עוד משהו, משהו שאין לו אפשרות לבטא במסגרת הלהקה, משהו אישי ופרטי שלו שלא מתאים לו לומר כחלק מחבורה. הרי הוא היה חבר בהרכבים עוד כנער, ועם "הדג נחש" (וגם ב"אניקוקו" ו"צ'קלקה") כבר מגיל 18... ותיכף הוא בן 35... אז הוא לא עוזב את הבית (הלהקה) אבל הוא מרשה לעצמו גם לעבוד עם אנשים אחרים וגם להיות עצמאי בשטח. והוא מתכוון ברצינות. עובדה, זהו כבר אלבומו השני בתוך ארבע שנים...
כשיצא אלבום הבכורה שלו כתבתי עליו כאן שהוא הביא לסולו שלו את הגרוביות והסקסיות והנגינה הכושית-פאנקית המשובחת של "הדג נחש", ושכסולן הוא מתרחק מההיפ הופ של הלהקה והוא בעיקר זמר רוק ונשמה. האלבום ההוא הופק מוסיקלית על ידי אייל ליאון קצב, מוותיקי הרוק הישראלי האלטרנטיבי של שנות התשעים. יאיא שר שירים שהלחין למילים שכתב בעצמו ועם דן תורן, דני גלבוע ושי להב. ביניהם "גולם", "עוד מעט" (עם קרולינה), "נשתגע" ו"משהו טוב" (עם רמי פורטיס) ובהשתתפות רוי (כיום רועי) אדרי, אמילי קרפל, שלומי שבן, קרני פוסטל, דני גלבוע ועוד חברים. בהופעות שאחרי האלבום יאיא התגלה ככוכב רוק אמיתי, כבש את הבמה בטבעיות רבה, כאילו תמיד היה זמר, בביטחון ועוצמה כששניות הביישנות המבצבצות מידי פעם רק מגבירות את ההתאהבות בו. הוא אמיתי והוא פשוט והוא מחמם את הלב.
בארבע השנים האלה יאיא הספיק הרבה. כשבמקביל לעוד אלבום ("6") והופעות עם "הדג נחש" הוא הפיק מוסיקלית אלבומים לארי גורלי, "לא דובים", רעות יהודאי ועוד. ועבד עם אריאל הורוביץ, גליה ירון, מירי מסיקה, דן תורן ואחרים. הוא גם הלחין מוסיקה לסרט "תלויים באוויר" שזכה בפרס בפסטיבל חיפה 2011. לצד אלה, גם חייו האישיים השתנו כשהפך לראשונה, לפני שנתיים, לאב לבת, מה שמין הסתם חיבר אותו עוד יותר לעצמו. כפי שניתן להבין מהאלבום החדש שלו "קאובוי של שושנים" שהוא עוד יותר אישי, עוד יותר פנימי. שיר הנושא "קאובוי של שושנים" מציג צד אחד של יאיא נכון לעכשיו, הגבר החדש והמאד משפחתי, בורגני ניו אייג'י מתוך בחירה. שיר נוסף שקידם את האלבום, "תמונה על הקיר", הוא שיר געגועים קורע לב לאביו שנפטר כשיאיא היה צעיר, מציג צד אחר. ביניהם יאיא נע, בין זכרונות (מומצאים?) על מורה סקסית בתיכון, לתחושת בדידות של מוסיקאי נודד, בין פחד ורצון להשתחרר ולהשתנות, לאופטימיות וניסיון לעודד את עצמו ואת הסובבים אותו. כשהוא בוחר לסיים את האלבום בשיר (למילים של כלעד כהנא) בשם "אל ייתיאשו" יש בכך משמעות סיכומית לגבי כל מה שהוא רוצה להגיד. באלבום הזה יש לו לו הרבה מה לומר, במילים לא פחות מאשר במוסיקה. ולכן, מוסיקאי הFאנק שבא בדרך כלל מהצלילים והמקצבים כולל באלבום קטע אינסטרומנטלי אחד בלבד, ובעיקר שירים שלמילים בהם יש חשיבות גדולה מבעבר. וכך, פרט לשיר של כהנא הוא כתב את כל המילים, שניים מהם ביחד עם דן תורן שהוא גם היועץ האמנותי באלבום, ומין הסתם חבר שדחף את יאיא לבטא את עצמו במילים, כמובן מבלי להפחית מערך המוסיקה. יאיא הלחין הכל, עיבד והפיק עם ניר מנצור, נתמך בשותפים מוסיקלים קבועים כמו אסף אבידר ודני וייצפלד, מארח חברים מ"הדג נחש" וגם את ברי סחרוף ,עלמה זק, רעות יהודאי, רוני אלטר ועוד. עם כל התחכום והניסיון והבגרות החדשה (בכל זאת הוא כבר אבא), נשאר ביאיא משהו תמים וטהור, קצת ילדותי, בגישה שלו למוסיקה וכנראה גם לחיים. וזה יופי.
ביום שלישי ה14.2 יופיע יאיא עם להקתו בבכורה חגיגית ב"בארבי"
אורחים מיוחדים:
ברי סחרוף ,עלמה זק, רעות יהודאי ,שלומי אלון ומתן גוב ארי
אלון רדעי
אלון רדעי
לקראת ההופעה התארח יאיא עם הלהקה בתכנית "מוזיקה היום" בגל"צ ב5.2.2012
דני אור ואסף סיטון: סאונד
יעל אלין קוטנר: צילום
ניר מנצור
יאיא כהן אהרונוב בשירה ובס, אלון רדעי בקלידים, מחשב וקולות
.jpg)
