קוטנר רוק.נט: יאיא

קוצים ושושנים

כשחבר בלהקה מוציא אלבום כסולן צריכה להיות לכך סיבה טובה. במיוחד אם אותה להקה זוכה בהצלחה גדולה והפעילות שלה אינטנסיבית, ועוד יותר במיוחד אם בלהקת האם אותו חבר אינו איזה מישהו נחבא את הכלים אלא מקבל במה כשווה בין שווים. כשחבר להקה מוציא אלבום כסולן, הוא חייב להיות שונה.

קחו למשל את יאיא (כהן אהרונוב). נגן הבאס של "הדג נחש" הוא שותף מלא ליצירה ולהופעות ואמנם בדרך כלל אינו אחד הסולנים בשירה או בראפ, אבל בכל זאת אי אפשר לפספס את נוכחותו בקליפי והופעות הלהקה. אז למה, בכל זאת, אחד כמו יאיא מתעקש להוציא אלבום סולו? התשובה די ברורה. כי הוא רוצה לומר עוד משהו, משהו שאין לו אפשרות לבטא במסגרת הלהקה, משהו אישי ופרטי שלו שלא מתאים לו לומר כחלק מחבורה. הרי הוא היה חבר בהרכבים עוד כנער, ועם "הדג נחש" (וגם ב"אניקוקו" ו"צ'קלקה") כבר מגיל 18... ותיכף הוא בן 35... אז הוא לא עוזב את הבית (הלהקה) אבל הוא מרשה לעצמו גם לעבוד עם אנשים אחרים וגם להיות עצמאי בשטח. והוא מתכוון ברצינות. עובדה, זהו כבר אלבומו השני בתוך ארבע שנים...

כשיצא אלבום הבכורה שלו כתבתי עליו כאן שהוא הביא לסולו שלו את הגרוביות והסקסיות והנגינה הכושית-פאנקית המשובחת של "הדג נחש", ושכסולן הוא מתרחק מההיפ הופ של הלהקה והוא בעיקר זמר רוק ונשמה. האלבום ההוא הופק מוסיקלית על ידי אייל ליאון קצב, מוותיקי הרוק הישראלי האלטרנטיבי של שנות התשעים. יאיא שר שירים שהלחין למילים שכתב בעצמו ועם דן תורן, דני גלבוע ושי להב. ביניהם "גולם", "עוד מעט" (עם קרולינה), "נשתגע" ו"משהו טוב" (עם רמי פורטיס) ובהשתתפות רוי (כיום רועי) אדרי, אמילי קרפל, שלומי שבן, קרני פוסטל, דני גלבוע ועוד חברים. בהופעות שאחרי האלבום יאיא התגלה ככוכב רוק אמיתי, כבש את הבמה בטבעיות רבה, כאילו תמיד היה זמר, בביטחון ועוצמה כששניות הביישנות המבצבצות מידי פעם רק מגבירות את ההתאהבות בו. הוא אמיתי והוא פשוט והוא מחמם את הלב.

בארבע השנים האלה יאיא הספיק הרבה. כשבמקביל לעוד אלבום ("6") והופעות עם "הדג נחש" הוא הפיק מוסיקלית אלבומים לארי גורלי, "לא דובים", רעות יהודאי ועוד. ועבד עם אריאל הורוביץ, גליה ירון, מירי מסיקה, דן תורן ואחרים. הוא גם הלחין מוסיקה לסרט "תלויים באוויר" שזכה בפרס בפסטיבל חיפה 2011. לצד אלה, גם חייו האישיים השתנו כשהפך לראשונה, לפני שנתיים, לאב לבת, מה שמין הסתם חיבר אותו עוד יותר לעצמו. כפי שניתן להבין מהאלבום החדש שלו "קאובוי של שושנים" שהוא עוד יותר אישי, עוד יותר פנימי. שיר הנושא "קאובוי של שושנים" מציג צד אחד של יאיא נכון לעכשיו, הגבר החדש והמאד משפחתי, בורגני ניו אייג'י מתוך בחירה. שיר נוסף שקידם את האלבום, "תמונה על הקיר", הוא שיר געגועים קורע לב לאביו שנפטר כשיאיא היה צעיר, מציג צד אחר. ביניהם יאיא נע, בין זכרונות (מומצאים?) על מורה סקסית בתיכון, לתחושת בדידות של מוסיקאי נודד, בין פחד ורצון להשתחרר ולהשתנות, לאופטימיות וניסיון לעודד את עצמו ואת הסובבים אותו. כשהוא בוחר לסיים את האלבום בשיר (למילים של כלעד כהנא) בשם "אל ייתיאשו" יש בכך משמעות סיכומית לגבי כל מה שהוא רוצה להגיד. באלבום הזה יש לו לו הרבה מה לומר, במילים לא פחות מאשר במוסיקה. ולכן, מוסיקאי הFאנק שבא בדרך כלל מהצלילים והמקצבים כולל באלבום קטע אינסטרומנטלי אחד בלבד, ובעיקר שירים שלמילים בהם יש חשיבות גדולה מבעבר. וכך, פרט לשיר של כהנא הוא כתב את כל המילים, שניים מהם ביחד עם דן תורן שהוא גם היועץ האמנותי באלבום, ומין הסתם חבר שדחף את יאיא לבטא את עצמו במילים, כמובן מבלי להפחית מערך המוסיקה. יאיא הלחין הכל, עיבד והפיק עם ניר מנצור, נתמך בשותפים מוסיקלים קבועים כמו אסף אבידר ודני וייצפלד, מארח חברים מ"הדג נחש" וגם את ברי סחרוף ,עלמה זק, רעות יהודאי, רוני אלטר ועוד. עם כל התחכום והניסיון והבגרות החדשה (בכל זאת הוא כבר אבא), נשאר ביאיא משהו תמים וטהור, קצת ילדותי, בגישה שלו למוסיקה וכנראה גם לחיים. וזה יופי.