משה לוי

האיש שאיתו

בשבוע הבא יוצא אלבום חדש לשלום חנוך עם משה לוי "יציאה 2", כהמשך לאלבום הכפול שיצא ב2003.
באלבום החדש עוד תריסר שירים שהוקלטו בהופעה, בגרסות מינימליסטיות: שלום בשירה וגיטרה אקוסטית, משה בקולות רקע, פסנתר או אקורדיון. פה מבליחה חצוצרה (אבישי כהן), שם ויולה (גליה חי) או קלידים נוספים (אלונה טוראל) אבל, ככלל, אלה גרסות כמעט ערומות לשירים המוכרים, שלום ומשה לבדם. וזה נפלא.

צילום: אדם נשמע

אני מאזין, לדוגמא,  ל"אגדת דשא" ששמעתי כבר כל כך הרבה פעמים ושואל את עצמי מה עוד אפשר לחדש בביצוע לשיר המושלם הזה שנכתב והושר כבר לפני כמעט חמישים שנה ומאז הוקלט עשרות פעמים, כולל בפי יוצריו מאיר אריאל ושלום חנוך... אז הנה ביצוע חדש שמצליח לרגש שוב, שלום ומשה והקהל (שכמעט ולא נשמע).... זה עובד גם בגלל שלום שעבר כל כך הרבה מאז שהיה נער בן ה18 ושר אותו אז עם החבר'ה על הדשא, עכשיו קולו מבוגר ומחוספס והוא שר את השיר כמי שאינו מנסה לעשות קאבר לעצמו, אלא לחיות את השיר מחדש, כאן  ועכשיו. וזה קורה גם בזכות הליווי. שלום חנוך בגיטרה האקוסטית מסמן את הבסיס המלודי של השיר, ומשה לוי, הפעם באקורדיון, עושה את כל השאר. עוטף את השיר בצליל רומנטי מחמם לב שנשמע לגמרי מספיק למרות שמדובר בכלי אחד בלבד. לרגע הוא נשמע כמו האקורדיון בפסקול "זכרונות" של פליני, לרגע מזכיר את תובל פטר אקורדיוניסט "התרנגולים" ואצלי בראש הוא לוקח אל סצנה שאני יכול רק לדמיין, אל קיבוץ משמרות של אמצע שנות הששים ואל מאיר אריאל שמלווה את ידידו הצעיר שלום חנוך, באחד השירים הראשונים שיצרו ביחד. עכשיו מי שמלווה את שלום הוא ידידו הצעיר, שותפו לדרך כבר שלושים שנה. משה לוי. מוסיקאי מאד עסוק ופורה כמעבד ומפיק מוסיקלי שהיה שותף לעשרות אלבומים של גדולי הזמרים והיוצרים שלנו, מאריק איינשטיין ושמוליק קראוס ומאיר אריאל ודני סנדרסון דרך יזהר אשדות ואביב גפן ואריק ברמן ושמעון בוסקילה ועוד המון, חלקם ממש חדשים... והוא בעיקר האיש של שלום חנוך. בימים הכי קשים בקריירה ובהצלחות הכי גדולות... הם ביחד כמו כלים שלובים שמשלימים זה את זה.

משה לוי: שלום חנוך מבחינתי הוא הרבה יותר מאשר שותף. הוא קודם כל אמן גדול שאני פשוט אוהב את השירים שלו כמו שאני אוהב את השירים של גדולי היוצרים בעולם. אני מרגיש שהתמזל מזלי לעבוד עם מישהו שהוא בטופ של המלחינים בעולם. וחוץ מזה האיכויות שלו כאדם, איך הוא מתייחס לאנשים שמסביבו, הכבוד שהוא רוחש לכל מי שעובד איתו... האינטליגנציה, החוכמה... בשבילי הוא סוג של אבא, או אח גדול. שאם היו נותנים לי לבחור הייתי בוחר בו. אני זוקף לזכות שלום את ההתפתחות שלי לא רק כמוסיקאי אלא כאדם. שלום מבחינתי הוא מורה גדול. אני לא יכול לתאר את עצמי כיום בלי החיבור הזה לשלום.

משה לוי כמעט בן 55, פרוד ואב לשלושה, הגדול בילדיו בן 21 והקטנה בת עשר. אנחנו נפגשים לשיחה בביתו בנוה צדק. דירה צנועה בסגנון מה שפעם קראו "דירת סטודנטים", כשאת רוב הסלון הקטנטן ממלא פסנתר כנף ענקי ובפינה צדדית מחשב לצרכי עריכת מוסיקה... הדירה משקפת את הגר בה ומה שחשוב לו באמת. המוסיקה שממלאת את חייו ומעניקה להם משמעות. כשהוא מראה לי את הפסנתר החדש, עיניו נוצצות בהתלהבות של נער שמגלה את המוסיקה. זו התחושה גם כשהוא מדבר על עבודתו. גם המיקום חשוב: חצי דקה הליכה מביתו של שלום חנוך, ומצד שני, שתי דקות אל הים. משה לוי מקפיד על ביקור כמעט יום יומי, בקיץ או בחורף, בשני הצדדים...

הוא מתעקש, ממש באובססיביות, להיות נחבא אל הכלים. מסרב בתוקף לעמוד במרכז הבמה. בחורף 2010, במסגרת מופעי "4 תחנות" שהוקדשו לנקודות ציון בדרכו של שלום חנוך, משה לוי נגרר פעם אחת, כמעט בכוח, אל המיקרופון , ושר את "בסוף אמצא אותך". הייתה עוד פעם אחת כזו, בשיר "היא אבודה" של להקת "סרט" ב1984 ו... זהו זה.
גם כמעט ולא תשמעו לחנים שלו, והמעטים שכן נוצרו מאד מזמן, בסוף שנות השבעים – תחילת השמונים. ב1977 באלבום הבכורה של גרי אקשטיין הלחין לוי את  "כיפה אדומה" למילים של נתן אלתרמן, ביחד עם אקשטיין הוא הלחין את מחזה הרוק "טרמפ למוות" שכתב עידן סובול,( 1979),  את "שיר לשירה" (יהונתן גפן) ששרה יעל לוי, "אחיזת חורף" (אהוד מנור) ששרה נורית גלרון, כמה קטעים באלבום הסופרגרופ "סרט" עם גרי אקשטיין, מאיר ישראל ומיכה מיכאלי. לדורי בן זאב את "שיר הבילבול", לגידי גוב את "דרך ארץ" (מילים מאיר אריאל)  ועם לואי להב את "ערב בא נלך לרקוד" (מאיר ויזלטיר) ומאז כמעט כלום. עם חברי "מים שקטים" הוא הלחין את שירה של יונה וולך "אהובתי המתה", עם דיקלה כתב והלחין את "בוחרת להיות",  "אהבה מוסיקה", ו"תבלינים" ועם שלום חנוך את "במו ידיי" (באלבום "שלום חנוך" ב2009)

יואב: אתה עובד עם שלום כל כך הרבה זמן, ורק פעם אחת קיבלת קרדיט משותף כמלחין...

משה: אני מרגיש לגמרי מסופק כמוסיקאי כשאני מעבד ומפיק את השירים, עיבוד הוא סוג של יצירה בתוך יצירה. יכול לבוא בן אדם ולשרוק  איזה שהוא רעיון מוסיקלי בסיסי שחשב עליו ברחוב, ואחרי זה בא המוסיקאי ויכול לעמול על זה שנה שלמה כדי להפוך את זה ליצירה מוסיקלית. לפעמים העיבוד הוא אחוז אחד מהיצירה, ולפעמים הוא יכול להיות 50 אחוז. יותר מזה, לפעמים אפילו מיקס לשיר יכול להחשב חלק מהיצירה. אם היית שומע את "מחכים למשיח" לפני המיקס ואחרי המיקס היית שומע שני שירים שונים לגמרי.

יואב: ומה עם האגו?

משה: יש ללהקת "תחיית קרידנס קלירווטר" שיר שנקרא "האם ראית אי פעם את הגשם" שבו, בבית השני, הקלידן מנגן רק תו אחד במשך די הרבה זמן... זה מה שאני רוצה לעשות. זה מספק את האגו שלי. היכולת לצמצם את עצמי לצליל אחד. הרי לא תוכל לראות פרפורמר עומד במרכז הבמה ומשמיע אותו צליל 40 שניות. אותי כן תשמע עושה את זה. האגו שלי כמפיק וכמוסיקאי שונה מאגו של פרפורמר. בשבילי למצוא את הצליל האחד הנכון ולהוציא מזה התרגשות זה שווה ערך לשירה. מהי שירה? תמצות. אפשר לומר במילה אחת עולם ומלואו. כלומר הרבה נוכחות במינימום נוכחות. זה גודל האגו שלי.

יואב: ובכל זאת לא חסרה לך תחושת הסיפוק שהיצירה היא "שלך"?

משה: אני מרגיש מעורבות מוחלטת ביצירות שאותן אני מעבד. ויותר מהזה, כמעבד וכמפיק אני עדיין מרגיש שאני בתחילת דרכי. עד כמה שזה ישמע מוזר. ההפקה והעיבוד הם תחום אינסופי, שלא נגמר, שמתעדכן כל הזמן. אותי זה מעניין ומסקרן כדי למלא שמונה מחזורי חיים. וכנראה בגלל שזה כל כך ממלא אותי אני לא מוצא צורך לבטא את עצמי בהלחנה.

יואב: ואולי מיעוט ההלחנה נובע גם מזה שאתה עובד עם יוצר ענק כמו שלום?

משה: אני לא אגיד שזה מסרס אותי, אבל משהו בי בפנים אומר שזה חסר טעם לעשות משהו שיהיה הרבה פחות טוב ממשהו מצויין שאני שותף בעשייה שלו. אני מבטא את המוסיקליות שלי במלואה, ובמיוחד בעבודה עם שלום. הוא משתף אותי בשלבים מוקדמים של היצירה, בעיקר בנושא העיבוד וההרמוניה ולפעמים גם בהתלבטויות בנושאי הטקסטים. שלום מקשיב לכל הערה שנאמרת, ולפעמים חוזר אליה אחרי חודשים.

יואב: אם כבר הזכרת מילים, אני מקשה עליך. אין לך צורך לבטא את עצמך בתחום זה? לומר משהו שהוא לגמרי אישי שלך?

משה: גם בתחום המילים. התמזל מזלי ועבדי עם אנשים כמו שלום חנוך, מאיר אריאל, אריק ברמן שמוליק קראוס, יענקלה רוטבליט, אלונה קמחי ועוד רבים... אני לא יכול להתחרות בזה ואני גם לא מעוניין. אני מוצא את הביטוי של "האני" שלי באותו צליל בודד שהזכרתי קודם. אני לא זקוק לכתיבה לצורך זה. בעיני הרבה אנשים המילים הם התמצית של היצירה. בעיני למצוא את הצליל הנכון זה בעיני לא פחות ביטוי אישי.

יואב  העיבוד קשור גם לתוכן המילולי של השיר?

משה: שלמה ארצי אמר לי פעם לפני הרבה מאד שנים "אני קולט עליך שאתה לא מקשיב לטקסטים" עניתי לו "אתה צודק, אני מוסיקאי והרטינות שלך על החיים לא מעניינות אותי באמת". ואז הוא אמר לי "אבל אני קולט שהתת מודע שלך כן מקשיב למילים. אין צליל שאתה משמיע שאינו שייך למילים. אתה כאילו יודע את המילים בעל פה לפני ששמעת אותן. אתה מרגיש אותן...". אני חושב שהוא צדק ובאמת שמתי לב שלעתים, כששירים יוצאים לאוויר עולם, ואני מתפנה להקשיב למילים כמו שצריך ורואה שבאמת הבנתי אותם מבלי לדעת. זה בתת מודע. להרבה אנשים הטכסט הוא הגייד שלהם, הוא המנחה שלהם לתקשורת. ואני מגלה שהמילים הם בעצם תרגום של שפה קדומה. הרבה לפני שהמציאו את המילים ואת הכתב אנשים תיקשרו ברגשות, אנשים תיקשרו באנרגיה, ויש לי הרגשה שאני נוגע באיזשהו צד קדום כזה.
האמת היא שקשה לי עם מילים בכלל. קשה לי להתבטא, קשה לי לקלוט. למדתי לעשות את זה אבל ברירת המחדל שלי היא המוסיקה. אני זוכר שהייתי בן 6 -7 שמעתי את "אני רוצה לאחוז בידך" של הביטלס, עוד לא ידעתי מילה באנגלית, והשיר הזה מילא אותי בצבעים אבסטרקטיים, בנופים וריחות... זה היה גן עדן... כל היופי של העולם מתפשט בתוכך... ואחרי שנים כשכבר למדתי אנגלית והבנתי את הטקסט נורא התאכזבתי... כולה "אני רוצה לאחוז בידך..."

יואב: ואתה דווקא עובד עם אנשים שהטקסט הוא חלק מאד משמעותי מהיצירה שלהם...

משה: יפה. כנראה שלכן אנחנו משלימים זה את זה. אם גם לי הטקסט היה מאד חשוב כנראה לא היינו עובדים ביחד. אולי בגלל שאני בא ממקום קוטבי נוצרת תרכובת.

צילום: רזי לבנת

משה לוי נולד בירושלים ב1957. ניגן אקורדיון ואורגן מגיל צעיר, בגיל 13 וחצי הקים להקה ראשונה בשם "הפעמונים" וכבר כנער ניגן בחתונות ובמועדוני לילה, וגם באורגן של כנסיית עמנואל ביפו.
בצבא שרת בתזמורת חיל האוויר, וכשהשתחרר ניגן עם גרי אקשטיין שהביא אותו, בין השאר, לנגן בשיר הנושא של האלבום "גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי. הצליל המאד מיוחד של פתיחת השיר, והחשיפה הטלוויזיונית חסרת התקדים שהוא קיבל (השיר שודר בפעם הראשונה בתכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון, ביום שבו הוטל עוצר בכל איזור המרכז, בגלל חשש לחדירת מחבלים) גרמו למשה לוי להפוך בין לילה לכוכב ולהבטחה הגדולה. אחרי תקופה קצרה, בה הספיק להשתתף בעוד אלבומים של ארצי ואקשטיין, ולהלחין ביחד עם אקשטיין את אופרת הרוק "טרמפ למוות" הרגיש משה שהציפיות ממנו קשות מנשוא. נסע ללמוד מוסיקה בברקלי, בוסטון, וכדי להרגיש ראוי לקרדיט שקיבל התאמן יותר משמונה שעות ביום במטרה להפוך לפסנתרן הכי טוב בעולם...

ב1981 שלמה ארצי החזיר אותו ארצה להקלטת אלבומו "חצות", באותה שנה הוא יצר עם גרי אקשטיין אלבום גרסות מעודכנות לשירי ארץ ישראל, "פטה מורגנה", התחיל לנגן עם שלום חנוך ב"חתונה לבנה" והפך לאחד המוסיקאים הכי מבוקשים בארץ כנגן, מעבד ומפיק. בכל אלבומיו של שלום חנוך מאז, וגם בעבודתו עם כמה וכמה יוצרים שהוא היה אחראי על "גילוי" הכשרון שלהם באלבומיהם הראשונים, ובראשם אביב גפן ואריק ברמן.
לצידם עבד לוי במשך השנים עם רבים מגדולי המוסיקה הישראלית. ביניהם דני סנדרסון, שם טוב לוי, יגאל בשן, צביקה פיק, שמוליק קראוס, אריאל זילבר, אריק איינשטיין, יצחק קלפטר, דויד ברוזה, אהוד בנאי, נורית גלרון, טנגו, אפרים שמיר, שלמה גרוניך, "תמוז", בעז שרעבי, יהודית רביץ, אסתר שמיר, דני בסן, דפנה ארמוני, עפרה חזה, פורטיס וסחרוף, סי היימן ולהקה מקומית, ריטה, מאיר בנאי, דורי בן זאב, ריטה, רפי אדר, מאיר אריאל, קרח 9, נקמת הטרקטור, שמוליק קראוס, שמעון בוסקילה, מעיין הירשביין, יזהר אשדות, ועוד ועוד.

בעבודתו כמפיק משה לוי מגדיר את עצמו כ"רופא מוסיקה", לא כמישהו שכופה על האמן את החזון שלו (ויש לא מעט מפיקים כאלה) אלה כמישהו שתפקידו לסייע ליוצר להוציא את המיטב שבתוכו.

משה: אני מעריך שבכל אדם יש משהו ייחודי שבו הוא מצטיין. מקום שטבעי לו ושהוא יכול להעמיק בתוכו. רובנו המוסיקאים מתחילים את הדרך בחיקוי ובניסיון לסגל סגנונות ורצונות של אנשים אחרים. רובנו רוצים להיות כמו מישהו אחר, ולא משנה אם זה פול מקרטני או ליידי גאגא. כשאני עובד עם אמנים אני מנסה לזהות את המקום האמיתי שלהם, ולא את מה שהם מנסים להיות. אני מעדיף אמן עם מקסימום אישיות, גם אם היצירה שלו בינונית, על אמן שנשמע טוב בגלל שיש לו מודלים טובים לחיקוי. 

התפקיד שלי כמפיק הוא להתאהב בשירים תוך העבודה עליהם. הרבה פעמים זה לא קורה מההתחלה. כאחד שמאד רגיש לעיבוד ולהפקה ולסאונד לפעמים לא מספיק לי הנטו של השיר. לא מספיק לי לחן נהדר ומילים נהדרות. אני צריך את שזה ירתק אותי בצורה מקסימלית.

צילום: אדם נשמע

יואב: דווקא ב"יציאה" זה הפוך, אתם מפשיטים את השירים וחוזרים לבסיס.

משה: לכן "יציאה" זה לא משהו שמדבר אל המפיק שבתוכי, אלא אל הפסנתרן, ואל זה שמלחין תוך כדי הופעה כל פעם מחדש. זה בכל פעם סוג של ג'אם. מתוך "יציאה" אני יותר ויותר מעריך הפקות שהם פחות מתוזמרות. למשל פולק אלטרנטיב, כמו "איירון אנד ווין". שיש בהן משהו מאד מעודן ומינימליסטי.
הרעיון למופע "יציאה" נולד כששמעתי בתכנית שלך בגלי צה"ל את אלביס קוסטלו והפסנתרן שלו סטיב ניב, מבצעים גרסות מינימליסטיות לשירים של קוסטלו. הרגשתי שזה יכול להתאים גם לשלום, לצד הפעילות שלו כמוסיקאי בראש הרכב רוק...
בסופו של דבר, בגלל "יציאה" שיניתי את הגישה שלי, ואני יודע שאני לא צריך להיות כל הזמן בתוך המירוץ הבלתי נגמר של העידכון... של להיות רלוונטי.

בגיל 27 היה לי משבר, חזרתי מבוסטון ונחשבתי לצעיר הרעב והמבטיח, שותף לכל מיני הפקות מופת...אני זוכר ששמעתי אז סקיצה שיזהר אשדות הפיק לאסתר שמיר, ובאזני זה היה שיא הקידמה והעידכון... הרגשתי שזמני עבר, שכבר יש דור חדש...

יואב: איך זה עבר לך?

משה: זה לקח הרבה מאד שנים, תוך כדי העבודה שלי עם אביב גפן, ומאיר בנאי ועוד עשרות הפקות.. התחושה הזו לא עזבה אותי עד התחלת העבודה על "יציאה" לפני עשר שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי להתגבר על חרדת האי רלוונטיות, על פחד להיות לא אופנתי לטובת העמקה במשהו מוכר. ב"יציאה" הבנתי שיש לשלום ולי משהו קיים, משהו קלסי שיש לו חיי מדף ארוכים, שאפשר לעצור את המירוץ כדי לחרוש את השדה שלך הלוך ושוב וכל פעם לגשת לזה מחדש. להתקדם עוד קצת.
לפני כמה שנים פגשתי את ג'ורג' קולמן, סקסופוניסט בן יותר מ75 שניגן עם מיילס דיוויס ועם כל גדולי הג'אז. שאלתי אותו מה הוא עושה בימים אלה והוא אמר לי "עכשיו אני עובד על הסאונד שלי". יש אמנות מאוזנת שהולכת כל הזמן קדימה לקראת האינסוף שישאר תמיד האינסוף, ויש את הרגע הזה שבו אתה עוצר באיזושהי תחנה ומעמיק לתוך השכבות שמתחת, שבדרך כלל אין לך זמן להיכנס אליהן.

למזלי "יציאה" זה מופע עם אמן שנורא אוהב שינויים. בכל פעם שאני מנגן בהופעה משהו שהוא לא מכיר שלום חנוך זורח, ולא משנה אם זה טוב או רע. הוא זורח כי זה אחר, כי זה מעניין. זה אומר אני כאן ועכשיו במלוא הריכוז שלי ובמלוא הסקרנות.

יואב: מצד שני אני רואה שאתה כן ממשיך להתעדכן במה שהולך היום. אתה גם מפיק אלבומים לאמנים צעירים (נפתלי קון, מושיק קליפר) ואפילו מופיע (כגיטריסט!) בשלישיה עם חברה שלך, ענבל מן...

משה: אפשר לקרוא לזה פיצול אישיות ואפשר לומר שאני בן אדם שיש לו יותר מחדר אחד. מותר לי להיות גם זה וגם זה, וגם לעבור בין החדרים.

והנה משה עכשיו, בגיטרה, עם אספיס בתופים, מלווה את ענבל מן