הנה האבא
נתחיל מהשורה התחתונה. "בני המאה ה-20", האלבום החדש של "איפה הילד" הוא אוסף מרגש של שירים חדשים וטובים, או כמו שנהוג היה לומר במאה ההיא: "אחלה אלבום".
למרות השם שלו אין באלבום הזה ניסיון להישמע כמו פעם ולא בנוסטלגיה עסקינן, אלא בלהקה קיימת ופעילה שמדווחת בשיריה על המציאות שלה כאן ועכשיו. אמנם הם כבר לא ילדים, אלא הורים ובעלי משפחות ובאים למוזיקה ממקום שונה בסדר היום היומיומי שלהם. אבל במוזיקה, ביצירה עצמה, הם צעירים ורעבים ומחפשים עניין, ובעיקר רוצים לומר משהו בעל משמעות. הם לא עושים את זה סתם לשם שעשוע ולמרות שבראיונות איתם הם משיבים ל"למה לכם כל העניין הזה?" ב..."בשביל הכיף" היצירה של "איפה הילד", עכשיו, כמו לפני עשרים שנה ב"זמן סוכר", מבטאת גם זעם וחרדה, גם מחאה ותסכול ולא רק הנאה ונחמדות. ועם זאת, הם נשמעים כאילו הם באמת עושים את בשמחה אמיתית, בהתלהבות של נגינה ביחד. והם נשמעים מאד ביחד.
חמי רודנר בשירה ובס ולפעמים גם גיטרה אקוסטית, אסף שריג בשירה, גיטרה וקצת קלידים, אסף "בובי" מרוז בתופים וכלי הקשה ואופיר בר עמי בגיטרות ושירה. הם מתחלקים ביניהם בהפקה המוזיקלית ובעיבודים, נעזרים בחלק מהשירים בעוד מוזיקאים בעיבוד או בנגינה, ביניהם אייל אסרף, שאול עשת, שלום וינשטיין, מאיה בלזיצמן, יונתן לוי, עידו אגמון, עמי רייס, עדי רנרט, נעה ווקס ויובל גורביץ'. ובכל זאת זהו אלבום, ולמרות הזמן הרב שחלף, זה נשמע לגמרי אלבום של להקה אולי גם בגלל שהם עבדו על האלבום משהו כמו שלוש וחצי שנים.... בניגוד לסיבוב הראשון בו רוח הנעורים וההצלחה הפתאומית הכניסו אותם לריצת עמוק (ארבעה אלבומים תוך שלוש שנים זה בהחלט לא דבר של מה בכך) , עכשיו הם עושה את זה לאט לאט, מתעקשים להקפיד על כל פרט. כבר ב2009 הקליטה הלהקה שירים חדשים. "מוזיקה אהבה" ו"מנסה" שלא הגיעו בסופו של דבר לאלבום החדש למרות שהיו מוצלחים אך לא התאימו לקונספט המתהווה. ללמדך שהם עושים את זה במלוא הרצינות ולא ממהרים לשום מקום. עברו כבר 16 שנים מאז האלבום האחרון שלהם ביחד (שהיה בעצם אלבום סולו של חמי רודנר), ב1998 הם אמרו יפה שלום בהופעת פרידה ובאלבום אוסף כפול (כולל שלושה שירים חדשים), חזרו והתאחדו שלוש שנים אחרי בהרכב שכלל גם את אופיר בר עמי וגם את מחליפו שיף ערד) להופעות אחדות (וגם שיר חדש "שלום עם עצמי") אבל רק בשלוש השנים האחרונות הם ממש שוב ביחד, במקביל להמשך פעילויותיהם העצמאיות.
 |
| צילום: עידו איז'ק |
כמוזיקאים הם אף פעם לא הפסיקו. חמי רודנר הוציא חמישה אלבומים, לבד ועם "שליחי הבלוז", וגם אחד באנגלית עם הRUDERUNNERS. הוא היה שותף בעשרות הפקות, מעבודה עם אמנים אחרים כמו איגי וקסמן, נמרוד לב, ג'וזי כץ, שרון מולדאבי, אסף ארליך ויהודה עדר, דרך השתתפות בהרבה מופעי מחווה, מהביטלס ועד מאיר אריאל ועד תכנית אירוח מוסיקלית בטלוויזיה ("עד הבית"). אסף שריג הוביל את הקו האלטרנטיבי שלו בהרכבים שונים שהקליטו באנגלית. הקים את להקת ELBOW (בלי קשר להרכב הבריטי באותו שם) שהפכה לTOXIC LUCY שהפכה WALKIE TALKIES והוציאה שני אלבומים. היה שותף להרכב בשם "זק"א" והקליט גם כסולן את CORTEX את FAT ELVIS. הוא גם הפיק את אלבומי הבכורה של "אלג'יר" ויובל גורביץ'. אופיר בר עמי היה ב"משחררי הסעיף" שהפכו ל"המשחררים", ניגן עם נדב אטלינגר ועוד.
כש"המי" שרו MY GENERATION בשנות הששים וקיוו למות לפני שיזדקנו הם כנראה לא חלמו שלא רק הם, אלא גם דור הילדים שלהם, ימשיך לעשות מוזיקה ארבעים שנה אחרי. "בני המאה ה-20" הוא אלבום לדור שלנו, שלא רק נולדנו במאה ההיא (ובעצם מי לא?) אלא כבר אהבנו מוזיקה אז, בשנות השבעים או השמונים או התשעים. הדור שלנו ימצא משהו מאד מעודד וממלא תקווה באלבום החדש של "איפה הילד". לא רק בגלל שיש בו שירי עידוד, כמו "אנחנו נהיה בסדר", אלא בזכות הגישה שלו שאומרת, אם לתמצת, גם לנו מותר, גם אנחנו עוד יכולים, העולם שייך גם לנו. קונספט האלבום מת, המוזיקה של ימינו היא בריחה... ואפשר לעשות את זה גם אחרת. כמו פעם.
במפגש מחזור כמו במפגש מחזור חוזרים ומתעוררים היחסים הקדומים בין החברים. שוב חמי רודנר הוא הקול המוביל ואסף שריג הוא הקצת מוזר, אופיר בר עמי הוא הילד-פלא ואסף מרוז המבוגר האחראי שמכניס יציבות לכל העניין. כשמאזינים לאלבום ברצף, כיצירה אחת, שומעים גם כמה הם בעצם גם למדו והשתפרו עם השנים... הם כמו פעם אבל מהרבה בחינות יותר טובים, כנגנים וכמפיקים, יותר ביחד גם כשהם נותנים לכל אחד עצמאות וחופש להיות שונה. למשל כשבתוך רצף האנרגיות העמוסות, הלא-קלות לעתים, מגיע פתאום "אור לבן" של אופיר בר עמי, כמו משב רוח רענן ומלא אופטימיות של בוקר חדש, ודווקא הוא שלא כותב את רוב השירים, מתמצת את המוטיבציה לכל העניין הזה: "אור לבן מאיר עלינו, אור חזק מאיר, על הארץ העיר השכונה, הבית המשפחה, אשה אוהבת אותך, אוהבת אותך". זה העיקר. כמו שנאמר "מוזיקה אהבה".
ב4.4 "איפה הילד" במועדון "בארבי" בתל אביב.
 |
| צילום ב"מוזיקה היום": יעל אלין קוטנר |
לפני שבועות אחדים הופיעה הלהקה בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל.
כדאי לשמוע אותם LIVE!!!
לא יכולתי להתאפק הייתי בירושלים שהיא בערך העיר האחרונה בישראל שנשאר בה סניף של טאוור רקורדס נכנסתי וראיתי את האלבום החדש, ישר קניתי ושעתיים אחרי בבית עכשיו אני שומע את האלבום ואני מסכים הם הרבה יותר בוגרים, נינוחים אפילו...אני מאוד שמח שהם בחרו "לא לחזור לשורשים" כמו שקוראים לזה ברוק אלא בחרו לעשות מוזיקה ברוח התקופה שלהם.
השבמחקאיזה כיף!!!