צילום: דודי חסון. עיצוב: רועי לוטן

אמילי קרפל עצמאית בשטח

לאמילי קרפל יש אלבום חדש ומקסים בשם "2" וכדי לעזור לי להסביר לך מה אני חש כלפיו, אני פותח בסיפור שקרה באמת. פעם, לפני 13 שנים, הופיע עברי לידר באולפן "מוזיקה היום" בגל"צ, ושר גרסה אקוסטית, מינימליסטית, ל"בארבי גירל" של "אקווה". פתאום, בביצוע שלו, המילים הנואשות בתוך הלחן המתוק נשמעו יותר מאשר סתם להיט פלסטיק מטופש.  בשבילי, אז, זה היה גילוי. שכן, למרות שעברו כבר אז מיליוני שנים מאז שמדונה התחילה לבלבל סגנונות,  ובאמת הגבולות בין סוגי המוזיקה השונים התטשטשו מזמן, עדיין, היכן שהוא בראש, הייתה איזו מין הפרדה בין סינגר-סנגרייטרז בסגנון הג'יימס טיילורי של  שנות השבעים ובין אלה שעושים את זה בעיבוד דאנס אלקטרוני שנראה, כאילו, יותר "פופי" במובן הקליל. "בעטיפה של ממתק" כתבתי כאן על אלבום הבכורה המצויין של קרפל, שיצא בסוף 2008, ועכשיו שוב אמילי ממשיכה לארוז את שירי הכאב שלה בעטיפה מתוקה, כמו בעטיפת האלבום, כשהיא בשחור לבן אפור ועליה שפריצים של צבע. 

הכל עניין של עיבוד והפקה. ואם אמילי קרפל הייתה שרה את שיריה בהפקה פולקית מעודנת, או בתוך מעטפת של רוק גיטרות,  היה אולי קל יותר להבחין במה שיש לה לומר, תמלילית ומוזיקלית. כשהכל ארוז באלקטרוניקה, עשוייה היטב כשלעצמה, תשומת הלב הולכת גם אל הסאונד המעניין, אל ההפקה שנעה בין החדשני ומעודכן למיושן בכוונה, אל אפשרויות הריקוד ופוטנציאל הקליפים ועוד מרכיבים חשובים אך בעיני לא עקרוניים ברמת השירים עצמם. המילים והמנגינות. אני מניח שלאמילי ולמפיקי התקליט, תומר אדם לנצינגר וגיל לואיס, הסאונד הוא חלק מרכזי ביצירה, ויש כאן אפילו קטע אינסטרומנטלי ("היי" שמזכיר לי את אות מצעד הפזמונים "היי היי" מלפני 30 שנה) אבל בשבילי הוא רק כלי להכנס פנימה. מבחינה זו כדאי להגיע לשני הקטעים שמסיימים את האלבום הזה, "צמר גפן" ו"אני מדבר". גם הם מתחום האלקטרוניקה, אבל פחות רקידים, טיפה יותר נסיוניים, ונותנים יותר מקום לנוכחות של אמילי. בחרה אנלוגית בעולם דיגיטלית. אחרי שהתאהבתי בשני השירים האלה, היה לי קל יותר להרגיש את אמילי של שאר השירים, על הכאב והפחד שהיא מבטאת, הכמיהה לאהבה וחיפוש האושר. בתוך כל העטיפה הנוצצת יש כאן אמירה אישית עם הרבה עצב ולא מעט כעס. כמו באלבום הבכורה שלה היא משתמשת בפופ-דאנס ככלי נוח להעביר מסרים, חלקם עצובים ומופנמים ולא קשורים לתדמית הקלילה.

אמילי, נולדה ב1980 בקנדה ועלתה ארצה בגיל 3. אביה, אבי קרפל, היה גיטריסט ומלחין רוק שהקים בשנות הששים את להקת "העכבישים" ואחר כך את "הסגנונות" ואת "עוזי והסגנונות".

מגיל צעיר היא כותבת ומלחינה ושרה. בגיל 15 הצטרפה ללהקת "צעירי תל אביב", ובצבא שירתה בלהקת חיל החינוך. עם שיחרורה, הופיעה כזמרת וגיטריסטית בלהקת הליווי של ריקי גל, שיתפה פעולה עם תומר אדם לנצינגר בהרכב "NOMO HEROES" שיצר בין השאר גרסה ללהקת AIR שיצאה בכל העולם. בשנת 2005 הצטרפה ללהקת "מטרופולין" של עופר מאירי, והייתה הסולנית בשיר "תוך דקה". לאחר כשמונה חודשים של הופעות עם "מטרופולין" עזבה את ההרכב כדי לעבוד על אלבום סולו משלה, כשבמקביל היא ממשיכה לעבוד גם עם מוסיקאים אחרים, ביניהם אסף אמדורסקי, שחם אוחנה, יאיא ואחרים.

ב2008 יצא אלבום בחברת "הליקון" אלבום הבכורה  שלה "נמשים", בהפקה מוסיקלית ועיבוד של בעלה, תומר אדם לנצינגר ושל ניר אוורבוך.  האלבום כלל שירים כמו  "טיפה", "כאן אני עומדת", "נמשים" ו "חוץ ממך". בין הקליפים שנוצרו לשירים מתוך האלבום, זכה הקליפ ל"נמשים" שביים אופיר לובל, בפרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל שנערך בנוואדה, ארה"ב.

אחרי הוצאת האלבום הופיעה אמילי, בין השאר, בגרסות מיוחדות של שיריה ב"פסטיבל הפסנתר" ואחר כך במופע רגיל עם להקה. שווה מאד לראות את השירים האלה על הבמה, אקוסטית או אלקטרונית. 
בקרוב (ביום רביעי  ה9.5) היא תשיק את האלבום במועדון קומפורט בתל אביב. שדרני  "הקצה" נדב רביד וקוואמי יתקלטו לפני ואחרי מופע הבכורה, ללמדך שאמילי קרפל היא גם כבר בפופ ועדיין גם באלטרנטיב. 


הנה בינתיים, אמילי קרפל בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ברדיו ת"א ב24.12.2008
זה החלק הראשון

וזה ההמשך
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=345552&cid=355508