חוה אלברשטיין

סיפור אינטימי

יש לחוה אלברשטיין אלבום חדש. "סיפור אינטימי" שמו. אוסף כפול של 35 שירים שכבר הופיעו בעבר, ושיר אחד מלפני כמעט 30 שנה, שטרם פורסם.

אני מנסה להקשיב לאלבום הזה כמו מישהו שלא חי פה, כאילו אין לי מושג מי היא, מבלי לדעת שהיא סמל לאומי, כנראה הזמרת הישראלית הגדולה מכולם, שהוציאה יותר תקליטים מכל אחד אחר (כששים אלבומים!!!) ושרה עשרות שירים שהפכו לקלסיקה של הזמר העברי.

אני מאזין ל"סיפור אינטימי" באזניים חדשות ומגלה לא רק זמרת מדהימה, אלא יוצרת,  "סינגר סונגרייטר", רגישה ומעודנת ומלאה יופי וחכמה. גם בשירים שכתבה בעצמה (מתוך 36 השירים היא כתבה מילים לחמישה, הלחינה ששה ולעוד תשעה גם כתבה וגם הלחינה) וגם בפרשנות שלה לשירים של אחרים. העריכה המוזיקלית הגאונית (לא פחות!!!) של האוסף הזה, שנעשתה בידי חוה אלברשטיין ואיש חברת התקליטים ליאור מזרחי, מחברת בין העבר והווה, בין המאד מוכר ולהיטי ובין שירים נסתרים שחבל שלא התגלו עד כה. המבחר הזה מסביר איך אלברשטיין מצליחה לא רק לשרוד אלא להשמע רלוונטית גם כמעט 50 שנה אחרי שהתחילה לשיר.

"סיפור אינטימי" יוצא שנתיים אחרי מותו של בן זוגה נדב לויתן ז"ל. חוה אלברשטיין מציגה בו תמונות של זוגיות, אהבה ביתית, מבוגרת, אמיתית. חלק קטן מהשירים נכתבו על ידי לויתן אך לתחושתי כולם הפכו להיות שלה ושלו, גם כאלה שהוקלטו הרבה לפני שנפגשו בצילומי הסרט "סיפור אינטימי" (ב1981). התחושה השולטת באוסף הזה היא של שותפות, וחברות ואהבה.

אחרי שהוציאה לא מעט אוספים שכללו הרבה שירים מאד "ישראליים" האוסף החדש, הוא, כשמו מבחר של שירים אישיים, חלקם כמעט פרטיים. בזכות העריכה גם שירים שנכתבו בתקופות אחרות משתלבים היטב באווירה של ימינו , גם כאלה למילים של נתן אלתרמן או רחל שפירא או תרצה אתר ואשר הפכו מזמן ל"שלה". בשיחה איתה לפני עשרים שנה, אמרה לי אלברשטיין שדווקא כשהיא כותבת בעצמה את המילים לשיריה קשה לה להיות אישית כיוון שיש לה נטייה לא לחשוף מדי את עצמה. מתברר שעם השנים היא למדה לעשות את זה בצורה מושלמת. וכששומעים האוסף הזה מתחברים העבר והווה, השירים שכתבה והשירים שאהבה, לכלל אמירה מוזיקלית עשירה ומגוונת, כשמעל הכל ישנו הקול של אלברשטיין שנשמע היום, כשהיא כמעט בת 65, צלול וענוג כמו שהיה לפני ארבעים שנה. בשירה שלה, במיוחד בשירי האהבה-יחסים שבאוסף הזה הטון שלה מאד אופטימי ומלא תקווה, גם כשהשירים עצובים.

צילום: אסף אנטמן

חוה אלברשטיין היתה יכולה כבר מזמן לנוח על זרי הדפנה, אך היא ממשיכה ללכת בדרכה העצמאית וממשיכה להיות לא שייכת לשום אופנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה.

באלבומיה יצרה אלברשטיין ז'אנר משלה: פולק ישראלי מקורי, עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית, השפעות רוק מצד אחד ויידיש מצד שני. היא תמיד היתה זמרת מאד מוזיקלית אך מרתק לשמוע איך באלבומיה האחרונים היא נפתחה לדקויות חדשות של הבעת רגש. היא חופשיה מבעבר וכך גם המוסיקה שלה בשנים האחרונות, משוחררת ופתוחה ונותנת הרבה יותר אפשרויות ביטוי לנגנים שאיתה (ובראשם עובד אפרת שהוא המוזיקאי העיקרי לצידה כבר הרבה שנים). הקריירה שלה היא תופעה ייחודית, גם בקנה מידה עולמי, ובוודאי אצלנו בישראל. רק מוסיקאים מעטים עושים את זה כבר מאמצע שנות הששים  ועדיין מנסים למצוא דרכי ביטוי מקוריות, לא מפחדים להסתכן בחוסר פופולריות, גם בגלל אמירות חברתיות ופוליטיות, ובכל זאת זוכים בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית.

והיא מאד פורייה. ב47 שנות פעילותה הקליטה עשרות שירים קלסיקות  לצד שירים שהיה בהם חידוש לזמנם. שירי עמים ושירי ילדים, נגיעות בפולק והשפעות של רוק וג'אז ובוסה נובה... היא יצרה צליל פרטי וייחודי שהפך עם השנים ל"צליל הישראלי". לכן, קשה להגדיר את דרכה כ"מהפכנית", שהרי היא היא הקונסנזוס, היא "שירי ארץ ישראל", גם אם היו תקופות בהן מקומה המרכזי בלט פחות. ובכל זאת, מבט על דרכה מלמד שהיא הלכה תמיד בדרך עצמאית ולא מתחשבת באופנות, מאד מודעת למה שקורה מסביבה אך עומדת על שלה. גם כשהיא מגיבה על סגנונות חדשים ו"עכשוויים" היא עושה זאת בדרכה, לעיתים זה בצורה ברורה, כשהיא עובדת עם מוסיקאים חדשים או מחדשת שירים של אחרים, ולעיתים במין תגובה הפוכה, כשאל מול מה שנראה אופנתי היא בוחרת להקליט בסגנון שונה לגמרי ברוחו.  למשל, בתקופת ילדי הפרחים של סוף שנות הששים, כשבחרה להקליט שירים באידיש בעולם שכולו סקס סמים ורוק'נרול וסגידה לנעורים...

אלברשטיין החלה ליצור בעצמה בשלב מאוחר בקריירה שלה, קודם מילים ואחר כך גם לחנים. זה התחיל ב1986 באלבומה ה28(!) "מהגרים" בו כתבה את המילים לרוב השירים וביטאה בדרך אישית אמירה חברתית כאזרחית המדינה בהווה וגם כעולה-חדשה לשעבר. חמש שנים לאחר מכן היא התחילה גם להשתתף בהלחנת השירים. ומאז היא ממשיכה ללא לאות ללכת בדרכה העצמאית. בשבילי היא הצליל של המילה "הביתה".