נערת רוק

חייה הכפולים של נינט

הכפילות הזו ידועה ומוכרת ועכשיו עם הוצאת אלבומה החדש השבוע, היא עוד יותר מתחדדת. מצד אחד נינט  היא כוכבת ענק, מגה-סלב שפועלת תחת אור הזרקורים כבר עשר שנים, משתתפת בתכניות טלוויזיה, מפציצה בפרסומות, נחשפת שוב ושוב מרצונה או מחוסר ברירה בכתבות וברכילויות וכל שאר המרכיבים ששומרים עליה, כל כך הרבה זמן, כאייטם חם מבחינה תקשורתית. ומצד שני, וזה הרבה יותר מעניין את המדור הזה, היא מוזיקאית אמיתית. יוצרת שאינה מפסיקה לחפש ולהתחדש, אינה מפחדת לקחת צ'אנס בשביל האמנות שלה, גם אם יש בכך אבדן חלק מהקהל שאוהב אותה בגלל מה שהיתה בתחילת דרכה. המאמי הלאומית.

את הרגע שבו הבנתי שהיא לא-רק-זמרת-מצויינת אלא גם מוזיקאית ויוצרת שיש לה מה לומר אני זוכר בדיוק רב, והזכרתי כבר לא פעם... זה קרה לי ביולי 2007, בקיבוץ משמרות, במופע השנתי לזכרו של מאיר אריאל שאני בין מארגניו. הפתעת המופע הייתה נינט ששרה את "נשל הנחש", שיר הכמיהה להתחדשות של אריאל, בגרסה קורעת לב, מלאת נשמה, שנשמעה גם מאוד מתאימה לה אישית בתוך הבלגן שאפיין את חייה, ככוכבת הכי גדולה בישראל. את זה שהיא זמרת גדולה כבר היה אפשר לנחש קודם לכן ("כוכב נולד", "השיר שלנו" ואלבום הבכורה "יחפה" בהפקת אביב גפן), ההפתעה הייתה בעובדה שהיא, כנציגה הבולטת של "כוכב נולד", העיזה לעמוד ב"משמרות", מול חסידי מאיר אריאל שלא ראה את השתתפותה כמובנת מאליה ("מאיר מתהפך בקברו" כתבו טוקבקיסטים עוד בטרם ההופעה) ובניגוד לכל החששות עשתה את זה מצויין, שכנעה גם את הספקנים הגדולים ביותר ואולי גם תרמה עוד קצת בחשיפת מאיר אריאל לקהל שלא התייחס אליו קודם. יהודה עדר, המנהל המוזיקלי של המופע סיפר לי שהוא מעודד אותה ללמוד לנגן בגיטרה ושהוא מזהה בה רעב אמיתי להתפתחות מוזיקלית. והוא צדק לגמרי. במקביל להמשך פעילותה המוחצנת והמיוחצנת, המשיכה נינט לחפש את הזהות האמנותית שלה, השתתפה בעוד עשרות מופעים של הצדעה לאמנים, מהארץ ומחו"ל, וגם החלה מעצבת את הצליל העצמאי המיוחד שלה כנערת רוק שאינה מנסה למצוא חן.

"קומוניקטיבי", אלבומה השני שיצא בסוף 2009, היה בעיני אלבום רוק חזק וטוב . "אם אני אלך", "מדברים", "אולי בחגים", "עבדים", "שלווה", "בשקט הזה" ועוד שירים שלא קל לקבל בהאזנה ראשונה, אבל , כמו שקורה עם מוזיקה טיפה יותר מורכבת, מתגמלים הרבה יותר אחרי שלומדים להכיר אותם. היו באלבום ההוא שירים אישיים ובהם אמירה על בדידות, שנאה וחרדות. המוזיקה, בחסות "רוקפור" כשותפים בהלחנה והאחראים על העיבוד וההפקה, שילבה בין רוק רך לפסיכדליה, בין שירים "נעימים" וכאלה שעמוסים בדיסטורשנים והיתה, בעיקר, מאד שונה מהציפיות לגבי מי שבקלות הייתה יכולה להצליח באלבום עמוס להיטי מיינסטרים, לו רק רצתה. אבל היא לא רצתה, והיא כנראה הצליחה לשכנע את מי שמנהל את דרכה האמנותית ומשקיע בה כסף ("טדי" הפקות), שההפרדה בין "נינט הכוכבת לכל המשפחה" ובין "נינט נערת הרוק" אינה סתם גחמה אלא זה מה שהיא באמת. כנראה שבזכות המסלול הראשון היא יכולה להרשות לעצמה את השני, ובכל זאת צריך לא מעט אומץ כדי ללכת בדרכה המיוחדת.

עטיפת הדיסק

אז הנה האלבום החדש "SYMPATHETIC NERVOUS SYSTEN" והוא ממשיך את הקו הרוקי הלא מתפשר. נינט שרה ומנגן בגיטרה וקלידים שירים שהיא כתבה באנגלית, היא גם הלחינה, בחלק קטן מהשירים ביחד עם חברי "רוקפור" ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום ועם הצ'לנית מאיה בלזיצמן. את העיבודים כולם עשו ביחד, וההפקה המוזיקלית, ההקלטה והבישול נעשו באולפן בליברפול, על ידי מייק קרוסיי. התוצאה היא אלבום רוק שלא נשמע כמוהו אצלנו, עמוס אינפורמציה, עשיר ברעיונות מוזיקליים מפתיעים, מפסיכדליה סיקסטיזית ועד מהלכי גיטרה ים תיכוניים עכשוויים. אין כאן רגע של מנוחה (הייתי שמח לשמוע אותה גם בשיר שקט מלודי ואינטימי) ויש גם בכך אמירה של אי הליכה בתלם. בשיר הכי יפה באלבום, "27", היא נזכרת בגיל ההוא (לפני פחות משנתיים) ובציפיות שיש ממנה כאשה צעירה...מה שכל כך מקסים בנינט הוא חוסר הרצון שלה לעמוד בציפיות. היא באמת עצמאית לגמרי בראש שלה. ולא, בכלל לא מעניין לשאול אם יש לה סיכוי להצליח (בחו"ל או בארץ) עם המוזיקה שלה. היא כבר הצליחה, בעצם היצירה של האלבום הזה. 

מתוך חוברת הדיסק

רונית ברגמן מהרעש אל השקט

ברגמן אז ועכשיו

פעם, לפני מיליון שנה (ליתר דיוק בראשית שנות התשעים) פעלה בארץ להקה מפתיעה, אפילו באווירת החיפוש-צליל-חדש של אותם ימים, "פלסטיק ונוס". זה היה אחד הנסיונות הראשונים (והבודדים) ליצור בארץ "נוייז". רוק אנרגטי, לא מלודי, כשהשירה והגיטרות מעורבבים זה בזה, והצליל עמוס דיסטורשנים ופידבקים. הם שרו בעברית ובאנגלית, הוציאו אלבום אחד, ומאחר שבארץ לא מצאו קהל מתעניין מספיק המשיכו לפעול בחו"ל.  "פלסטיק ונוס" היו הזמרת והכותבת-מלחינה רונית ברגמן, בן זוגה הגיטריסט והמלחין יורם גור, המתופף דיימונד (אילן אברמוביץ' ז"ל) ונגנית הבס הגר מגן. הופעותיהם במועדוני תל אביב וחיפה הם משכו את תשומת לבו של יהודה בן מוחה מאנשי "האוזן השלישית", והוא החליט להפיק להם אלבום. במאי 1991 הוקלטה הופעה של הלהקה במועדון "פינגווין" ובהמשך השנה יצא אלבומה הראשון של הלהקה ובו שירים שכתבה ברגמן והלחינו ברגמן וגור. שיר אחד, "רק אם תחבק" הושמע קצת ברדיו וצולם לקליפ, אך באופן כללי, למעט חוגים מצומצמים של חובבי מוסיקה אלטרנטיבית, "פלסטיק ונוס" התקבלה כחבורת חייזרים שלא שייכת לכאן. נסיונותיה להשתלב, למשל כשב"פסטיבל ערד" 1992 השתתפה בהצדעה ל"תרנגולים" בגרסה מטורפת ל"שיר השכונה" לא הפכה אותה ל"מקובלת" וחבריה החליטו לעזוב את הארץ ולנסות כוחם בחו"ל. בתחילת 1993 הם עזבו.

מתוך עטיפת "פלסטיק ונוס"

את הרגע הזה, של האכזבה והפרידה והיציאה לחיים חדשים, תעד אז ניר ברגמן, אחיה הצעיר של רונית בסרט קצר שהגיש כמבחן ללימודיו בבי"ס לקולנוע סם שפיגל. מאז הפך ניר ברגמן  לבמאי קולנוע וטלויזיה מוערך ומצליח ("כנפיים שבורות", "הדקדוק הפנימי", "מעורב ירושלמי", "בטיפול" ועוד) ועכשיו הוא חוזר אל סרטו הראשון (הוא היה אז בן 22) "רעש בשקט" ומוציא אותו בדיוידי במארז עם האלבום של "פלסטיק וונוס" (בהפקת "אוגנדה").

גם אחותו הגדולה רונית עשתה מאז כברת דרך אמנותית יפה. בשנות התשעים היא המשיכה לפעול בלונדון במסגרת "פלסטיק ונוס", עם יורם והגר אך ללא דיימונד שנשאר בארץ. בהרכבים שונים הוציאה הלהקה שם עוד שני אלבומים , הופיעה לא מעט באירופה (וגם קצת בישראל) אך ב1997 יורם גור נפצע קשה בתאונת דרכים ופעילות הלהקה נקטעה בשיאה. מאז יורם שב אט אט לפעילות, אך מותו של מתופף הלהקה המקורי דיימונד ב2005, ביטלה את אפשרות איחוד ההרכב המקורי, ובלי דיימונד, לדברי חברי הלהקה, זה לא היה אותו דבר.

מתחילת שנות ה2000 גרה ברגמן במקדוניה, שם נישאה למוסיקאי מקומי בשם דארקו ינבסקי, לשניים שני ילדים ורונית ממשיכה לעשות אמנות. היא מוציאה ספרי שירה וממשיכה ליצור מוסיקה ביחד עם בעלה ומוסיקאים נוספים במקדוניה.

UNDONE

ב2005  יצא אלבום שלהם כלהקת "ONE OF US" ואחר כך הם הקימו הרכב בשם "UNDONE" שהוציא עכשיו דיסק שני, בשם "INDEED". דיסק שנוצר בג'אם סשן של שלושה ימים, בין רונית שכתבה את השירים ושרה ובין שני נגנים, דוריאן ג'ובנוביץ' שניגן  בעוד, באס, כלי הקשה ותכנותים. פיליפ מיטרוב בפסנתר, גיטרה, קאבאל ווכלי הקשה. הגר מגן לא ניגנה בהקלטה אבל השתתפה ביצירה כמעצבת העטיפה.

התוצאה היא אלבום נורא נורא יפה שמשלב רוק ואלקטרוניקה ופסיכדליה ומוסיקה אתנית, הצלילים ממזרח אירופה מתחברים למוסיקה הים תיכונית, והמילים בעברית, אנגלית ומקדונית, יוצרים אווירה קסומה שמבטלת גבולות בין ארצות וסגנונות. מה זה? מוזיקה ישראלית? מקדונית? בריטית? ... כנראה שהכל ביחד. מי שזוכר את רונית ברגמן של "פלסטיק ונוס" ושוכח שאנשים משתנים עם השנים יופתע מהמוסיקה שלה, הזעקה והכעס של הימים הרחוקים ההם התחלפו באמירה הרבה יותר נגישה ונעימה לאוזן המאזין שאינו  חובב נוייז הארד קור. הכאב עדיין ישנו, אבל הוא עטוף בשכבות של יופי. אולי עכשיו, בגישה החדשה, תוכל רונית ברגמן לזכות לקצת יותר תשומת לב גם אצלנו. הוצאת האלבום כאן (או יבוא מסודר שלו) וארגון סיבוב הופעות כאן יכול להיות התחלה טובה...

הנה שיר מהאלבום

אסף אמדורסקי

צילום: יוסי צבקר

אתה צריך אהבה ישנה

העובדה שאסף אמדורסקי עומד להופיע במופע חגיגי ומיוחד עם "סימפונט רעננה" (ב4 ביוני, במסגרת סדרת "קלאסי רוק" באופרה הישראלית) משמחת  ומרגשת אותי במיוחד. לא שהוא היה זקוק לגושפנקת ההופעה הזו  כדי לבסס את מקומו כיוצר משמעותי, אבל בכל זאת יש בתג "הקלאסי" עוד טפיחה קטנה על השכם, עוד הכרה בכך שיש ביצירה שלו מספיק חומרים ראויים לא רק בקרב חובבי הפופ-רוק אלא המוסיקה "הרצינית", בעיני יש בכך ניצחון מסויים לדרך הלא פשוטה ולא מתפשרת שבה בחר ללכת, ולאלה שהאמינו בו.

כן כן, אני לוקח את זה ממש אישי... כאחד שעוקב אחריו באהבה, שלא לומר בהערצה, מאז שהיה נער ממש צעיר, אני מרגיש שיש בינינו מין ברית של יוצר-מאזין (שבמקרה גם משמיע אותו ברדיו וכותב עליו בעיתון). אני רואה אותו עובר כל מיני תלאות ותהפוכות אישיות ומשפחתיות, חווה  תקופות לא קלות, וממשיך בלי הפסקה ליצור ולהתחדש ולמצוא דרכי ביטוי שאינן צפויות מראש. אף פעם לא ללכת על בטוח אלא על המעניין והמאתגר, לא לעשות רק את מה שיביא את הלהיט הבא ובכל זאת להצליח ליצור מוסיקה פופולרית.

 יש משהו מטעה בתדמית התקשורתית של אמדורסקי. בגלל הייחוס המשפחתי  כבנו של אחד מגדולי זמרינו בני אמדורסקי ז"ל, או אולי בגלל החיוך הגדול שלו והדרך בה הוא מתבטא מידי פעם, נראה כאילו הכל הולך לו בקלות, כאילו הוא לא מתאמץ ואולי אפילו מחפף מתוך ביטחון עצמי מוגזם. זהו שלא. יצא לי לראות אותו לא מעט בעבודה, גם בשנה האחרונה, למשל כשהפיק את החידוש לשירי האלבום "שירי חג ומועד ונופל" של מאיר אריאל ז"ל, או כשהתארח בתכניתי בגל"צ עם המופע של שירי אלבומו האחרון "צד א"... ונתקלתי במוסיקאי סופר מקצועי, קפדן ומשקיען, כזה שמתעכב על כל פרט ומתעקש לעבוד עליו עד שהוא מושלם בעיניו. אין חפיף, אין "יהיה בסדר". הוא מתעמק ובודק ולא מוותר. אני בטוח שרועי אופנהיים, המנצח והמנהל המוסיקלי של המופע התזמורתי, והמעבדים השונים של השירים, זהר שרון, חי מאירזדה, אמיר לקנר, אשר גולדשמיט ואורית גוראל, יגלו שאסף אמדורסקי הוא דעתן לא קטן, שיודע מה הוא רוצה ומתעקש לקבל אותו.

צילום: יוסי צבקר

קחו למשל את אלבומו האחרון "צד א" (וכדאי שתאזינו לו...). אותו הוציא לפני שנה וקצת, כשהיה בן 40 בדיוק. זה היה אלבומו העשירי, והוא היה רענן ומלא חיים ונורא יפה כמו אלבום חדש של יוצר צעיר שנלחם על מקומו. האלבום ההוא יצא רק שנתיים אחרי "הרי את" המצויין והמאד מצליח עם שירים כ"רכבת לצפון", "יש לך מקום", "ביחד" והשיר הכי יפה שלו בכל הזמנים: "בראשית". המון חומר טוב (לאלבום ההוא צורף דיסק בונוס עם עוד חמישה קטעים) וכל זה בתקופה של סערות משפחתיות מחד והתמוטטות תעשיית הדיסקים מאידך. בתוך כל הבלאגן עדיין מחדש ומרגש, ממשיך לחפש את הדבר הבא, לא מפסיק ליצור שירים מצויינים. מוציא "אלבום" כמו פעם. לא אוסף סתמי של "סינגלים" אלא שבעה שירים שמתחברים יחד ליצירה שלמה המקבלת משמעות בהאזנה לה בשלמות. פרט לשיר אחד, כל השירים ארוכים ולא מתחשבים בדרישות הרדיו של ימינו... "הרחובות ממריאים לאט" (מילים של דוד אבידן) נמשך 5 דקות, "איפה את היום", שש וחצי, ו"זוג משמיים" לא פחות מתשע וחצי דקות... זו לא מדובר תחרות "של מי יותר ארוך" אלא באמירה אמנותית כמעט מהפכנית באווירת המסחור של ימינו: אמדורסקי אמנם עושה פופ, הוא לא אמן ג'אז, פרוג או אבנגרד, אבל חשוב לו לתת לשירים את הזמן שלהם, את המקום לנגינה, את המרווח להתפתחות... כמה שיותר רחוק מכיווץ המוזיקה ללהיטי אינסטנט מיידיים. זה לא מה שמנגנים עכשיו ברדיו, אבל זה הראש שלו והוא הולך עם זה עד הסוף. שירים מצויינים, חמים ועשירים.

צד א

הבחור פשוט גאון. מוזיקאי מגוון ורב ידע, ומלא רגש, וחכם, שגם שר נהדר ומנגן בכל הכלים... מאז מתי כספי של שנות השבעים לא היה כמעט דבר כזה במוזיקה הישראלית.

ובעצם הוא היה כזה במשך רוב הקריירה שלו. למעט תקופת משבר יצירתי (או אולי שעמום מצטבר) בתחילת שנות ה2000 כשהודיע על פרישה מיצירת "שירים" ומעבר ליצירת האוס בארה"ב, אמדורסקי כל הזמן ממציא את עצמו מחדש ועם זאת שומר על הצליל האישי שלו.

בראשית שנות התשעים הוא  היה בין הכוחות החדשים שיצרו  את "מהפכת הרוק הישראלי" של התקופה, כמנהיג "תערובת אסקוט" (עם ירמי קפלן ועמיר ג'נגו רוסיאנו) שהוציאה אלבום בהפקה מוסיקלית עצמית (באמצע 1991). כבר אז הוא היה מוסיקאי שניגן בהמון כלים (גיטרות, תופים, בס, קלידים וחצוצרה) ואחד מראשוני המשתמשים בסמפלרים. באלבומי הסולו שלו המציא שילוב מקורי בין רוק ודאנס, והקליט מספר רב של להיטים (ביניהם "אהבה חדשה", "רבים הימים", "יקירתי", "חרש, ביבבה", "השמיים הכחולים", "מעיין", "הוא האמין לה", "אל תדאגי" "שיעברו הימים",  "15 דקות", "כוכב", "חלום כהה", "רוך וקושי" ועוד). אמדורסקי יכול לעשות את הכל לבד, אבל הוא אוהב לשתף פעולה עם מוזיקאים אחרים. גם באלבומיו וגם כמלחין וכמפיק ללא מעט זמרים אחרים, מאביו בני אמדורסקי ז"ל, דרך ורד קלפטר, מיכל אמדורסקי, להקת "רעש", ג'וני שועלי, "ביקיני", אביתר בנאי, שרונה ודניאלה פיק, מיכל אמדורסקי, "החברים של בני", קורין אלאל, עופר אקרלינג, חיים לרוז, שלומי שבן, עברי לידר, אושיק לוי, שולי רנד  ועוד רבים. הוא אפילו רמיקסס אלבום שלם לשלמה ארצי... הוא תמיד עשה המון דברים ביחד, מפופ קליל דרך פיוז'ן ג'אז רוק ועד מוסיקה אלקטרונית.

לצד אלבומי השירים שלו הקליט אלבום הצדעה לשנות השמונים, "קדימה אחורה", יצר פסקולים לסרטים ותכניות טלוויזיה ביניהם "האסונות של נינה" ו"הבורר" והשתתף בהמון מחוות וערבי הצדעה לאמנים שגדל עליהם. עכשיו כבר אפשר לגדול עליו.

והנה תזכורת לאיך זה נשמע בהופעה (לא עם תזמורת סימפונית) אלא באולפן גל"צ

בתכנית "מוזיקה היום" 23.1.20111. אסף אמדורסקי בשירה, גיטרה, סינתי, קלידים. תום דרום בקלידים, מחשב וקולות. קרני פוסטל בצ'לו, קולות, הארפ, קסילופון. אור אדרי בבס וקולות. רון אלמוג בתופים. הרחובות ממריאים לאט רעידת אדמה זוג משמיים רכבת לצפון איפה את היום בתוך הנשימות סאונד: דני אור ורפי קופפר

זוכרות את ענבל

ב1 באוקטובר 1997 נהרגה ענבל פרלמוטר כשריסקה את מכוניתה לתוך קיר בצומת ראשון לציון. כך הסתיימו באופן טראגי 27 שנות חייה, כמעט, של אחת המוסיקאיות הייחודיות והעצמאיות ביותר ברוק הישראלי של שנות התשעים. ביחד עם להקתה "המכשפות" היא עשתה משהו שאף אחת אחרת לא עשתה ככה אצלנו. עד הסוף, בשירה, בנגינה מלאת העוצמה, בנכונות לתת את עצמה על הבמה, בטקסטים החריפים וגם בהליכה על הסף... היא לא היתה כוכבת ענק במושגי ערוץ 2 של ימינו, אבל השפעתה היתה גדולה, במיוחד אם זוכרים שהספיקה בחייה להוציא רק שניים וחצי אלבומים עם "המכשפות" והקליטה עוד חומרים רבים שלא יצאו לאור, אלא אחרי מותה.

להקת "המכשפות" קמה ב1991 כשענבל בת ה20 פגשה את יפעת נץ (אחותו של הגיטריסט ארז נץ). ב1992 הצטרפה ללהקה המתופפת יעל כהן, הן הופיעו הרבה במועדוני תל אביב ושמען הגיעה אל קורין אלאל שהחלה לעבוד איתן. הופעות בתוכנית הטלוויזיה "קול הרוק" בערוץ 2 הנסיוני ובתוכנית "שירי כינרת" בערוץ הראשון (בגרסה חושנית ל"קסם על ים כנרת") הביאו את המפיקה ליליאן שוץ להפוך למנהלת האישית שלהן ולהשיג להן בסוף 1993 חוזה בחברת התקליטים "אן-אם-סי". ב1994 יצא האלבום "עד העונג הבא" עם שירים כמו "המכשפות", "פחד אמיתי", "עד העונג הבא", "עוד מעט" ועוד. האלבום הפך להצלחה גדולה והפך שנה אחר כך לאלבום זהב.

באפריל יצא האלבום השני "זמנים מוזרים" בעיבודים והפקה של הלהקה. בין שירי האלבום בלטו "קוצים של פחד", "להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך", "פארנויה זמנית" ועוד. האלבום זכה לפחות תשומת לב מקודמו, וגם הקליפים (שחלקם צולמו בפריס) לא סייעו להפוך אותו להצלחה.

באמצע 1996 יצא מיני-אלבום בשם "מתכסות" ובו גרסאות הכיסוי שהקליטה הלהקה מתחילת דרכה (ביניהן שיר אחד עם ניק קייב). בהופעות שאחרי הוצאת האלבום הגיעה סופה הבלתי רשמי של "המכשפות". פרלמוטר עברה תקופה קשה של התמכרות לסמים ופעלה בעיקר מחוץ ללהקה: הקליטה סקיצות לאלבום סולו, ניגנה בהופעות של קורין אלאל, הקליטה בלונדון עם רם אוריון ועוד. גם יעל כהן החלה לנגן בהרכבים נוספים (בלה דונה, קינמון), ונראה היה שהלהקה הגיעה לסוף דרכה ללא שום הודעה רשמית על פירוק.

בספטמבר 1996, אחרי הפסקה ארוכה, הופיעה הלהקה ב"ליל המכשפות" (יום שישי ה13 בחודש). זו הייתה ההופעה ה195 של הלהקה  ולמרבה הצער, גם האחרונה. ב1997 המשיכה פרלמוטר בניסיונות הגמילה שלה והשתתפה בהפקות מוסיקליות שונות, ביניהן כבסיסטית בלהקת "המזדיינות" (עם טל גורדון, אסי לוי ואיגי וקסמן בתופים). עם קורין אלאל באלבום ובמיוחד בשיר "כשזה עמוק" ול"עבודה עברית" הקליטה גרסה נואשת ל"יש לך שמש".

באוקטובר 1997 תוכננה הופעת קאמבק של המכשפות ב"לוגוס", אך יום לפני ההופעה ענבל נהרגה.

רוחה של ענבל פרלמוטר מהדהדת בלא מעט מיצירותיהן ובדרך הבעתן של רוקריות ישראליות שהתחילו לפעול רק אחרי מותה והיא ממשיכה להיות קיימת ברוק הישראלי. ב2002 וב2007 נערכו ערבים רבי משתתפים לזכרה, חלקם חבריה ואחרים שלא הכירו אותה אישית. לא מעט אמנים, ובראשם קורין אלאל וערן צור ודניאל סלומון ואחרים התייחסו אליה ביצירתם והקליטו  משיריה. וגם חברותיה ללהקה, נגנת הבס יפעת נץ והמתופפת יעל כהן ממשיכות לשמור על גחלת זכרה על אש קטנה כל השנים. הן עשו את זה בלהקות שונות שהיו להן מאז, ביניהן "וונוס" בו ניגנו ביחד, "ליידי די" של יעל כהן ועוד. עכשיו, חמש עשרה שנים אחרי מותה, מעיזות יעל ויפעת להעלות לראשונה מופע שלם של הצדעה לענבל פרלמוטר ולאלבום הבכורה של הלהקה "עד העונג הבא" שיצא לפני 18 שנה.

 את תפקידיה המוסיקליים של ענבל ממלאות במופע החדש ליעד שר בגיטרה ומלי שלום בשירה. ברור לכל שהן לא פרלמוטר, ולא מנסות לחקות אותה. יפעת ויעל, מודעות לכך שאי אפשר למצוא תחליף לטירוף המתוק של ענבל, והן רואות במופע דרך להזכיר את היצירה המשותפת שלהן ובעיקר לשמר את זכרה של ענבל עם הרבה מאד אהבה וכאב. השבוע ביום רביעי, ה23, הם יעלו לראשונה את מופע ההצדעה ל"עד העונג הבא" במועדון "בארבי" בתל אביב. את המופע מפיקה מוסיקלית קורין אלאל, שעשתה את זה גם באלבום המקורי והייתה המנטורית ואחת ההשפעות העיקריות על פרלמוטר וחברותיה.    

 

לקראת ההופעה ב23.5.2012 במועדון "בארבי"

הגיעו "המכשפות"להופעה ב"מוזיקה היום" ב13.5.2012

יפעת נץ בבס וקולות, יעל כהן בתופים וקולות,

מלי שלום בשירה, ליעד שר בגיטרה וקולות

מכשפות

פחד אמיתי

זמנים מוזרים

פרנויה זמנית

עד העונג הבא

קסם על ים כנרת

אסף סיטון ורפי קופפר: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילומים באולפן

יעל כהן

יפעת נץ

ליעד שר

מלי שלום

איתמר ציגלר בהופעה

לקראת הופעתו ב"אוזן בר" ביום רביעי 23.5
הגיע איתמר ציגלר לג'אם אקוסטי קצרצר ב"מוסיקה היום" ב6.5.2012

איתמר ציגלר בשירה וגיטרה

סאונד: אסף סיטון ורפי קופפר

צילום: יעל אלין קוטנר

קרוב אני

ODE TO NATURE

שיר מולדת

UP- HI

והנה תזכורת למיהו הציגלר הזה שאני כל כך מתלהב ממנו

http://www.kutnermusic.com/2010/07/blog-post_24.html

בוב מארלי

 חי. בסרט

"מארלי", סרטו הדוקומנטרי של קווין מקדולנד על חייו של בוב מארלי, שמוקרן החל מהשבוע בארצנו (בקולנוע "אורלנדו" בבית ציוני אמריקה בתל אביב) הוא הזדמנות להפנות, שוב, תשומת לב לאחת מאייקוני התרבות הגדולים והחשובים של המאה העשרים, יוצר וזמר שהשפעתו חרגה הרבה מעבר להיותו "כוכב פופ". עוד בחייו, שהסתיימו בגיל 36 לפני 31 שנים בדיוק (ב11 במאי 1981), נחשב מארלי לא רק למוסיקאי הרגאיי הגדול מכולם, אלא למנהיג ומורה דרך פוליטי וחברתי, יש אומרים אפילו נביא, במולדתו ג'מייקה, באפריקה ובעולם כולו. זה אינו סרט מוסיקה, אלא תיעוד דוקומנטרי שמנסה לתת את התמונה ההרחבה של האיש שהפך לאגדה. היסטוריה הקצרה ועמוסת האירועים והיצירה שלו דחוסה ל144 דקות של מוסיקה, קטעי ארכיון וראיונות עם בוב מארלי, זיגי (אחד מ12 ילדיו), ריטה (אחת משבע נשותיו), ג'ימי קליף ומוסיקאים נוספים שעבדו איתו, חברים ואוהדים ובני משפחה נוספים, כולל אפילו אמו הקשישה...

הקהל הישראלי שומר לבוב מארלי מקום מיוחד של כבוד ואהבה. שלושים שנה אחרי מותו המוסיקה שלו עדיין חייה וקיימת כאן, קהל חדש וצעיר מגלה אותו, אמנים ישראלים מצדיעים לשיריו ומציינים את יום השנה למותו (וגם את יומולדתו) ונדמה שאין כמעט אמן מחו"ל (למעט אולי הביטלס) שאם כל שינויי האופנה והסגנון ממשיכים להיות חלק גם מהתרבות המקומית. אולי גם בגלל שבשירתו של מארלי יש משהו שמאוד מתחבר לנו כאן: מין ניגון חסידי יידישאי תימני... הו יו יו יו... סלסול שאנחנו כאן יכולים להבין טוב יותר מכל חובב רגאיי בעולם. האידישע ראסטמן הזה הוא אחד האמנים האהובים בישראל, ולא רק בגלל המוסיקה עצמה אלא בזכות האנרגיות החיוביות שלו, החיוך הכובש, התחושה שהוא אמיתי לגמרי ואומר את דבריו, לעתים המחאתיים והמכאיבים, מתוך יושר וניקיון פנימי ויושר.

שחררו עצמכם מעבדות מנטלית

אף אחד חוץ מאשר אנחנו עצמנו

לא יכול לשחרר את מחשבותינו...

האם לא תעזרו לי לשיר את שירי החירות האלה?

כי כל מה שאי פעם יהיה לי

הם שירי חירות, שירי חירות

רוברט נסטה מארלי היה מוסיקאי הרגאיי החשוב והמצליח בעולם , לוחם חירות, ומעל הכל איש ראסטפארי, התנועה הרוחנית-דתית הג'מייקאית שמאמינה שאנשיה הם מצאצאי עשרת השבטים. רבים משיריו של עסקו בכמיהה לשיבה לציון (כסמל רוחני, ולאו דווקא ישראל של היום) וניסיון להשתחרר מכבלי "בבילון" ("בבל" כמייצג את העולם שבו אנחנו חיים) . האמונה בג'ה ("יה", "האלוהים") הייתה הכח המניע העיקרי בעבודתו ובחייו  של מארלי. "כשהיית אומר לו שהוא כתב שיר גדול", סיפר חבר ילדות שלו, "הוא היה אומר: לא, זה לא אני, זה ג'ה!".

אחרי שהפך כוכב בג'מייקה בשנות הששים, הוא הוחתם בראשית שנות ה70 לחברת התקליטים הבריטית "ISLAND". ב1973 הוציאו בבריטניה אלבום ראשון שלו, והרגאיי הפך להיות אחד הדברים הכי חמים במוסיקה בבריטניה. תחילה בעזרת אריק קלפטון שגרסתו לשיר של מארלי "I Shot The Sheriff" הפכה ב1974 ללהיט ענק. עד סוף העשור, עם תשעה אלבומים נוספים, הפך מארלי לכוכב על בזכות עצמו ולא רק בבריטניה. להיטים כמו "ויברציות חיוביות", "מלחמה", "לא אשה, אל תבכי", "ג'אמינג", "אקסודוס", "האם יכולת להיות נאהב", ""האם זו אהבה", "קומו, עמדו על זכויותיכם" ועוד הצליחו הכל העולם אך למארלי הפעילות המוסיקלית הייתה גם כלי לקידום רעיונותיו החברתיים והפוליטיים. הוא היה לוחם שנשקו מוסיקה. "מה שטוב במוסיקה הוא שכשהיא פוגעת בך, אינך מרגיש כאב" כדבריו. הוא עסק בבעיות חברתיות בתוך ג'מייקה, בפערים הכלכליים ושחיתות השלטון (בשנת 1976 ניסו להתנקש בחייו בשל דיעותיו, הוא וריטה אשתו נפצעו קשה, והוא גלה מרצון ללונדון למשך שנתיים). בשנות השמונים הפך מארלי דובר לתנועות השחרור של השחורים באפריקה. ב1978 הוא קיבל מטעם האו"ם את "מדליית השלום לעולם השלישי" על פעילותו ומסירותו לאחדות העולם ונגד דיכוי השחורים. ב1980, הוא נבחר להופיע בטכס העצמאות של זימבבווה (לשעבר רודזיה) ושר שיר שלו שהפך להמנון הרפובליקה.

עוד ב1980 הוציא מארלי את האלבום "התקוממות" (UPRISING) שלווה בסיבוב ההופעות המצליח ביותר בקריירה שלו, כולל הופעה באיטליה בפני 100,000 איש (האפיפיור, שהופיע באותו מקום ימים אחדים לפני כן, הצליח לאסוף הרבה פחות קהל). גם בארה"ב  נראה שהקהל בשל ל"כהן גדול" שמאחד קהלים מסגנונות, תרבויות וטעמים שונים. אפילו סטיבי וונדר, גדול המוסיקאים של התקופה, העריץ אותו על פעילותו למען השחורים והקדיש לו שיר, כולל ציון שמו המפורש: "מאסטר בלסטר (ג'אמינג)". אך עם תחילת סיבוב ההופעות האמריקני התברר שמארלי חולה מאד בסרטן. ב11 במאי 1981 בוב מארלי נפטר בדרכו לג'מייקה, בבית חולים במיאמי. הוא היה בן 36. מילותיו האחרונות לבנו זיגי היו "כסף לא יכול לקנות חיים".

ב21 במאי נערכה לו הלוויה ממלכתיתבג'מייקה. הוא נקבר במוזוליאום בעיר הולדתו כשלצדו הונחו בקבר ספר תנ"ך  וגיטרת הגיבסון לס פול שלו.

אחרי מותו יצאו אוספים רבים משיריו, כולל הקלטות שלא יצאו קודם לכן ובישולים מיוחדים לשירים המוכרים. אוסף להיטיו LEGEND הוא אחד הנמכרים ביותר בעולם עם מכירות של יותר משלושים מיליון עותקים. עכשיו יוצא לאור הסרט המקיף הראשון על חייו. 

ריטה מארלי ואני, פסטיבל "קולות מהעולם השלישי" פארק אשכול 1988

אמיר פייס בהופעה

אמיר פייס מופיע עם אלבום הבכורה שלו "זה" בסיבוב מקומי:

13.5 "האזור" בתל אביב עם אסי איילון, אילן דמרי ("המדרגות") ושיר אום

15.5 "חאן החמור הלבן" בצפת עם גבריאל מאיר הלוי

16.5 "ראגה" בפרדס חנה עם אסי איילון ושיר אום

18.5 "פסטיבל סופי" בשיטים עם גיל רון שמע

כשיצא האלבום הופיע אמיר פייס עם להקתו ב"מוזיקה היום" ב22.1.2012

סאונד: אסף סיטון ורפי קופפר

צילום: יעל אלין קוטנר


אמיר פייס בשירה וגיטרה, אסף איילון בגיטרה ושירה, דן איילון בבס וקולות,
אילן פוסטופצקי בקלידים, אלון יופה בתופים
הבודד אל הבודד
ילד פרח
הניגון מנגן אותי

אילן פוסטופצקי

אלון יופה

זה אח שלו

דן איילון

אסי איילון

אחד: אחד X שלוש = אושר

פתאום אושר

אותה יקיצה עגומה וקודרת

אל היום המצחין

אותו הקפה הראשון

אותו העיתון כל בוקר

אותו הדבר בדיוק

חדשות לבקרים

אותו המקום במיטה

אותו החלון אותה היונה

אותה מחשבה עמומה

אותה האישה

כל בוקר

וזורח זורח השמש

וממשיך לזרוח באותו הלגלוג

פתאום אושר.

כשקוראים ליצירה "אושר" יש בכך משהו שמעורר מיד תהיות על מה בעצם מדובר... מה זה האושר הזה שכולם כל הזמן כמהים אליו? האם זו תחושת התרוממות הרוח שבאה מאהבה, מהמשפחה, מהיצירה, מההצלחה, מהעושר, מההגשמה של חלומות? או סתם מכל מיני הפרשות כימיות במוח? או שאולי זו רק מטרה בלתי מושגת שעצם השאיפה אליה נותנת לך משמעות וכוח להמשיך את החיים הרגילים והאפורים?

הדיסק החדש של ההרכב "1:1" נקרא "אושר". המילה המפורשת "אושר" מופיעה המון פעמים בשירים, ובכל זאת זה אינו תקליט "שמח" אלא יצירה שיש בה הרבה כאב ולבטים וכעס ובעיקר שגרת יום יום... כמו בחיים הרגילים. ובכל זאת, זוהי יצירה מעוררת ומענגת, עם המוסיקה המטעינה את השירים באנרגיה חיובית כמו שמוסיקה יודעת לעשות, הדרך אל האושר נראית לא בלתי אפשרית.

...כשאני צועק אושר

בורחים כאילו צעקתי פצצה

כשאני אומר אהבה, צוחקים

(מתוך "גסות רוח")

לפחות בתחום אחד יש לחברי "1:1" סיבות טובות להיות מאושרים. הם מצליחים, עם כל הקשיים הפרטיים והכלליים של תעשיית המוסיקה, להמשיך וליצור, לבטא את עצמם, להוציא את השירים שלהם לאור. הם עושים את זה כבר בפעם השלישית, ועושים את זה נורא יפה. אז אולי אין פה פוטנציאל גדול לעושר, אבל סיבה טובה לאושר בהחלט כן.

האושר מחוץ לתמונה מצד שמאל

מי אלה החבר'ה האלה שמעיזים להוציא כבר אלבום שלישי, עמוסים בשירים מצויינים, אך ללא שמות של "כוכבים" אורחים, ללא התייחסות למה שקורה סביבם במוסיקה הישראלית. לגמרי עצמאיים.

"אחד חלקי אחד" הוא פרויקט של שיתוף פעולה בין המשורר והסופר ערן בר-גיל (יליד 1969), טייס קרבי לשעבר ומורה טיסה במקצועו, ומוסיקאים שבראשם  חברי להקת "דבק". ההתחלה שלהם הייתה ב2003, כשהזמר-קלידן גדי רונן הוציא אלבום ראשון, שמתוכו שיר אחד בשם "כל כך חם" היה להיט בערוץ "מוסיקה 24". בהמשך השנה הוא הקים את "דבק" עם תלמיד בי"ס רימון, בועז ריינשרייבר בגיטרה ושירה, עידו אופק בבס ונדב ברקן בתופים. ב2005 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, "דבק", והחברים החלו עובדים גם יענקל'ה רוטבליט, עם מור שטייגל ועם אמנים נוספים בחברת התקליטים שהקימו, "אפעס". עד היום הם מפיקי אלבומיו של רוטבליט ושטייגל, לצד פעילויותיהם האחרות.

בשנת 2006, במקביל להוצאת אלבומה השני, "נגרים", הפיקה הלהקה את הדיסק והספר הראשון תחת הכותרת "1:1" עשם ספר שיריו של ערן בר גיל. אל חברי הלהקה הצטרפו מור שטייגל בהלחנה, שירה ופסנתר. אייל גנור בבס וקונטרבס, גיא יונה בתופים, ו"הרביעיה הישראלית העכשווית" בכלי מיתר.

עוד לפני הקלטת האלבום, כתב בר גיל מחזור שירים נוסף, "ברזל",  כשבשלב ההוא היה כבר ברור לו ולחברי הלהקה שמדובר בטרילוגיה של שלושה ספרים-אלבומים.

"ברזל" יצא ב2008 (עם שירים שהושמעו קצת ברדיו, "כדור ברזל" ו"מלי בן שושן") ועכשיו מגיע החלק השלישי. ערן בר גיל סיפר שיצירת האלבום החדש התחילה במפגש שלו עם בועז וגדי במישורי רחף שליד ערד, כשהשלושה התמקמו באוהל אליו הם באים כדי לעבוד. תוך חמישה ימים הלחינו בועז וגדי כעשרה שירים ואליהם נוספו בהמשך עוד שירים, ביניהם אחד שהלחינה ושרה מור שטייגל. בשלב ההקלטות הצטרפו להרכב נגן הבס שלומי מנצור והשחקן רמי הויברגר, שמשתתף באלבום ובהופעות הלהקה בקטעי הקראה.

...לא להתבזבז בתכניות

איך לחיות את החיים

אם לא היו לי השירים

אז לא היה לי בשביל מה

(מתוך "גסות רוח")

בניגוד לשני האלבומים הראשונים של הפרוייקט, שיצאו בחברת "התו השמיני", האלבום החדש הוא יצירה עצמאית לגמרי שהופק בכספי הופעות (עם תמיכה כספית קטנה מאקו"ם) ואפשר להשיג אותו, כמו את שני החלקים הראשונים בטרילוגיה, באתר הלהקה, www.epesmusic.co.il.

יש אושר כמו שיש מצב צבירה של חומר

יש אושר!

אם יש בסלע מים יש בנפש חומר

(מתוך "יש אושר")

מימין: בועז ריינשרייבר, מור שטייגל, גיא יונה, שלומי מנצור, גדי רונן, ערן בר גיל. צילום: טל הרצוג

עם הוצאת האלבום ולקראת הופעות
ב20.5 באברקסס תל אביב
ב1.6 בתאטרון תמונע תל אביב
ב12.6 באברם בר - ירושלים
ב5.7 בחמדת ימים
הופיעו החברים בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל 6.5.2012
סאונד: אסף סיטון ורפי קופפר
השירים בתכנית:

יש אושר

את אומרת

במקום בלי השראה

תתפקס

פתאום אושר

משפחה וחברים ועם