חייה הכפולים של נינט
הכפילות הזו ידועה ומוכרת ועכשיו עם הוצאת אלבומה החדש השבוע, היא עוד
יותר מתחדדת. מצד אחד נינט היא כוכבת ענק,
מגה-סלב שפועלת תחת אור הזרקורים כבר עשר שנים, משתתפת בתכניות טלוויזיה, מפציצה בפרסומות,
נחשפת שוב ושוב מרצונה או מחוסר ברירה בכתבות וברכילויות וכל שאר המרכיבים ששומרים
עליה, כל כך הרבה זמן, כאייטם חם מבחינה תקשורתית. ומצד שני, וזה הרבה יותר מעניין
את המדור הזה, היא מוזיקאית אמיתית. יוצרת שאינה מפסיקה לחפש ולהתחדש, אינה מפחדת
לקחת צ'אנס בשביל האמנות שלה, גם אם יש בכך אבדן חלק מהקהל שאוהב אותה בגלל מה
שהיתה בתחילת דרכה. המאמי הלאומית.
את הרגע שבו הבנתי שהיא לא-רק-זמרת-מצויינת אלא גם מוזיקאית ויוצרת
שיש לה מה לומר אני זוכר בדיוק רב, והזכרתי כבר לא פעם... זה קרה לי ביולי 2007, בקיבוץ משמרות, במופע השנתי לזכרו של מאיר
אריאל שאני בין מארגניו. הפתעת המופע הייתה נינט ששרה את "נשל הנחש", שיר
הכמיהה להתחדשות של אריאל, בגרסה קורעת לב, מלאת נשמה, שנשמעה גם מאוד מתאימה לה אישית
בתוך הבלגן שאפיין את חייה, ככוכבת הכי גדולה בישראל. את זה שהיא זמרת גדולה כבר היה
אפשר לנחש קודם לכן ("כוכב נולד", "השיר שלנו" ואלבום הבכורה
"יחפה" בהפקת אביב גפן), ההפתעה הייתה בעובדה שהיא, כנציגה הבולטת של
"כוכב נולד", העיזה לעמוד ב"משמרות", מול חסידי מאיר אריאל שלא
ראה את השתתפותה כמובנת מאליה ("מאיר מתהפך בקברו" כתבו טוקבקיסטים עוד
בטרם ההופעה) ובניגוד לכל החששות עשתה את זה מצויין, שכנעה גם את הספקנים הגדולים ביותר
ואולי גם תרמה עוד קצת בחשיפת מאיר אריאל לקהל שלא התייחס אליו קודם. יהודה עדר,
המנהל המוזיקלי של המופע סיפר לי שהוא מעודד אותה ללמוד לנגן בגיטרה ושהוא מזהה בה
רעב אמיתי להתפתחות מוזיקלית. והוא צדק לגמרי. במקביל להמשך פעילותה המוחצנת
והמיוחצנת, המשיכה נינט לחפש את הזהות האמנותית שלה, השתתפה בעוד עשרות מופעים של
הצדעה לאמנים, מהארץ ומחו"ל, וגם החלה מעצבת את הצליל העצמאי המיוחד שלה
כנערת רוק שאינה מנסה למצוא חן.
"קומוניקטיבי", אלבומה השני
שיצא בסוף 2009, היה בעיני אלבום רוק חזק וטוב . "אם אני אלך", "מדברים",
"אולי בחגים", "עבדים", "שלווה", "בשקט הזה"
ועוד שירים שלא קל לקבל בהאזנה ראשונה, אבל , כמו שקורה עם מוזיקה טיפה יותר מורכבת,
מתגמלים הרבה יותר אחרי שלומדים להכיר אותם. היו באלבום ההוא שירים אישיים ובהם אמירה
על בדידות, שנאה וחרדות. המוזיקה, בחסות "רוקפור" כשותפים בהלחנה
והאחראים על העיבוד וההפקה, שילבה בין רוק רך לפסיכדליה, בין שירים
"נעימים" וכאלה שעמוסים בדיסטורשנים והיתה, בעיקר, מאד שונה מהציפיות
לגבי מי שבקלות הייתה יכולה להצליח באלבום עמוס להיטי מיינסטרים, לו רק רצתה. אבל
היא לא רצתה, והיא כנראה הצליחה לשכנע את מי שמנהל את דרכה האמנותית ומשקיע בה כסף
("טדי" הפקות), שההפרדה בין "נינט הכוכבת לכל המשפחה" ובין
"נינט נערת הרוק" אינה סתם גחמה אלא זה מה שהיא באמת. כנראה שבזכות
המסלול הראשון היא יכולה להרשות לעצמה את השני, ובכל זאת צריך לא מעט אומץ כדי
ללכת בדרכה המיוחדת.
 |
| עטיפת הדיסק |
אז הנה האלבום החדש "SYMPATHETIC NERVOUS
SYSTEN" והוא ממשיך את הקו הרוקי הלא מתפשר. נינט
שרה ומנגן בגיטרה וקלידים שירים שהיא כתבה באנגלית, היא גם הלחינה, בחלק קטן
מהשירים ביחד עם חברי "רוקפור" ברוך בן יצחק, מרק לזר ואיסר טננבאום ועם
הצ'לנית מאיה בלזיצמן. את העיבודים כולם עשו ביחד, וההפקה המוזיקלית, ההקלטה
והבישול נעשו באולפן בליברפול, על ידי מייק קרוסיי. התוצאה היא אלבום רוק שלא נשמע
כמוהו אצלנו, עמוס אינפורמציה, עשיר ברעיונות מוזיקליים מפתיעים, מפסיכדליה
סיקסטיזית ועד מהלכי גיטרה ים תיכוניים עכשוויים. אין כאן רגע של מנוחה (הייתי שמח לשמוע אותה גם בשיר שקט מלודי ואינטימי) ויש גם
בכך אמירה של אי הליכה בתלם. בשיר הכי יפה באלבום, "27", היא נזכרת בגיל
ההוא (לפני פחות משנתיים) ובציפיות שיש ממנה כאשה צעירה...מה שכל כך מקסים בנינט
הוא חוסר הרצון שלה לעמוד בציפיות. היא באמת עצמאית לגמרי בראש שלה. ולא, בכלל לא
מעניין לשאול אם יש לה סיכוי להצליח (בחו"ל או בארץ) עם המוזיקה שלה. היא כבר
הצליחה, בעצם היצירה של האלבום הזה.
 |
| מתוך חוברת הדיסק |
איזה עתיד יש לעולם אם גם קוטנר נהיה יחצ"ן ?????
השבמחקכשקוטנר יתחיל לכתוב ביקורות שנונות ועוקצניות על יוצרים ואלבומים שהוא לא אוהב במקום לכתוב בהתלהבות יתרה על כאלה שהוא כן, זה יהיה זמן טוב לשאול איזה עתיד יש לעולם...
מחק