לקראת השקת אלבומה החדש במועדון "בארבי" ביום ג' 26.6.2012

הופיעה נינט עם רוקפור ומאיה בלזיצמן בתכנית "מוזיקה היום" בגל"צ  ב17.6.2012

סאונד: אסף סיטון וישראל אליצור

צילום: יעל אלין קוטנר

נינט ורוקפור

נינט בשירה וגיטרה, מאיה בלזיצמן בצ'לו וקולות, מרק לזר בבס וקולות

ברוך בן יצחק בגיטרה וקולות, איסר טננבאום בתופים

27

S.N.S

ROOM

WHAT ARE YOU PEOPLE

ICU

FIND MY LOVE

מרק לזר

איסר טננבאום

מאיה בלזיצמן

ברוך בן יצחק

שבן. קלסי

שלומי שבן הוא אחד המוסיקאים הישראליים הכי מעניינים והכי עסוקים בשנים האחרונות. אחרי שנים של לימוד ונגינת מוסיקה קלסית (כולל סיום בהצטיינות של "הרויאל קולג'" בלונדון, הקלטת רסיטלים לרדיו ונגינה עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה) הוציא שבן בשנת 2000, בגיל 24, אלבום בכורה שהציג אותו כגאון החדש של הדור הצעיר. (עם להיטים כמו "אריק", "שרמוטה פוריטנית" ו"כולם אומרים") מאז יצאו לו רק עוד שלושה אלבומים, אבל הוא היה שותף לעשרות הפקות במגוון סגנונות, ניגן עם רמי פורטיס, אסף אמדורסקי, ערן צור, אפרת בן צור, הדרה לוין ארדי, שלומי שבת, להקת בת שבע, יגאל בשן, אפרת גוש, עמיר לב, נעם רותם, יצחק קלפטר, רונה קינן, יהלי סובול, "ציפורלה", בני בשן, דני סנדרסון, פורטיסחרוף, ג'וני הקטן, הדרה לוין ארדי, אסף אבידן והמוג'וז, יהונתן גפן, הפייטן דוד מנחם, נינט טייב, החצוצרן אבישי כהן ועוד רבים. תוך כדי כך הוא הפך, בהופעותיו ובאלבומיו, מיקיר מבקרי המוסיקה לאחד הזמרים-יוצרים המצליחים והמוערכים ביותר בישראל. גם כשהוא מופיע בחומרים מקוריים שלו וגם כשהוא נותן פרשנות לשירים של אחרים. הוא אף פעם לא מתפשר עם "טעם הקהל", הוא תמיד מיוחד ומקורי ומביא זווית אישית מיוחדת. הוא פשוט נהדר.                                                               
עכשיו שלומי שבן מסכם סיכום ביניים של פעילותו, ועושה את זה בהכי גדול שהוא יכול. בהופעות עם התזמורת הפילהרמונית, בעיבודים לשירים שלו ובקטעים קלסיים. המבקרים, פה אחד, התלהבו בצורה חסרת תקדים מהקונצרטים האלה, והקהל דרש עוד... ההופעה השלישית והאחרונה תתקיים ביום שני הקרוב במגרש של הגדולים, באמפי קיסריה.

צילום: יוסי צבקר

שלומי שבן: זו אמנם כבר פעם שלישית שאני מנגן עם הפילהרמונית אבל זו עדיין חוויה מאד מיוחדת. לנגן עם קבוצה של בין תשעים למאה נגנים, שמגננים את השירים שלך, כל כך הרבה אינפורמציה ומורכבות עושר של צלילים. ויש בכך משהו מוזר, כי אתה יושב בלב כל הדבר הזה אבל לא שומע את הכל. הקהל שומע את הכל במקביל... אני שומע רק חתיכות מתוך זה... כל הדבר הזה לוקח המון זמן לפתור אותו ולהתרגל אליו... אני עוד לא רגיל לעוצמה הזו.

-          זה מחזיר אותך לימים שהיית נגן קלסי?

שלומי: יש הבדל תהומי בין אז ועכשיו. קודם כל בעובדה שהתזמורת מנגנת מוזיקה שלי, ושנית, אני אחר לגמרי, הרבה פחות מתוח. באותם ימים ניגנתי יצירות קלסיות וכל צליל היה חייב להיות במקום ובזמן ובצבע הנכון ועם כל טעות קטנה היה נדמה לי שהעולם נחרב עלי. עכשיו אני אמנם אני מנגן גם יצירות קלסיות בתוך ההופעה אבל כל האווירה הרבה יותר פתוחה, הרבה יותר מוזיקלית מבחינתי. היום כשאני בא להופעות אני בא דלוק וכדי להנות. אז הייתי הרבה יותר מפוחד וקפוא, עכשיו אני בא לחגוג את המוזיקה.

-          ובכל זאת המון זמן לא ניגנת מוסיקה קלסית... זה לא מפחיד?

שלומי: קודם כל התאמנתי המון, גם לקראת שתי הפעמים הראשונות וגם לקראת הקונצרט הזה. זה לא כמו בהופעה רגילה שלי שבה לפעמים מתוך טעויות יוצאים הדברים הכי מעניינים... להופעה הזו התאמנתי המון שעות ביום ועבדתי על כל פרט אבל המקום שממנו אני עושה את זה הוא מקום אחר...אני לא בא כ"פסנתרן קלסי" אלא כזמר יוצר שחוזר לרגע מתוך הביוגרפיה המוסיקלית שלו ומנגן יצירות קלסיות. אף אחד לא מצפה ממני לנגן כמו הורוביץ או ברנבוים. אלא כמו שאני מנגן. אותי זה מרגיע.

-          אתה שותף בעיבודים הקלסיים?

העיבודים מתבססים על עיבודי הפסנתר שלי, אבל הם נעשו על ידי מוסיקאים שאני מעריץ: רפי קדישזון, יוני סילבר, עמית פוזננסקי, יבגני לויטס ודרור מגן. על התזמורת מנצח חבר שלי עוד מהתקופה הקלסית, אילן וולקוב שהוא כיום מנצח ידוע בכל העולם.

-          ומה זה בשבילך להופיע בקיסריה?

שלומי: הפעם אחרונה שהופעתי בקיסריה הייתה לפני ב2008 במופע לזכרו של מאיר אריאל ז"ל. זו היתה חוויה נורא טובה ואני זוכר שירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי שהלוואי שיום אחד אני אנגן שם בהופעה שהיא לגמרי שלי אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר... אני מאד מתרגש מזה, לא בגלל שזה סמל סטטוס אלא בגלל שזה מקום מלא השראה.

-          אז מה אתה עושה עכשיו כשהגשמת את החלום... יוצא למנוחה?

שלומי: לא לא לא. אני תמיד רוצה משהו חדש. אני מקווה שבעזרת השם להיות אחרי ההופעה המרגשת הזו ולרוץ קדימה...

טסה בשיא הרגש

 זה מתחיל בפסנתר רחוק שמשדר בדידות, ואז נשמע קולו של דודו טסה על סף דמעות "כל היום ניסיתי לרמוז בעיניים עצובות, אני לא מרגיש טוב, זה מן משחק מחבואים מחפש מילים, אשמח אם תתקרבי אני לא מרגיש טוב", לאט מצטרפים עוד כלי נגינה, וזמרת אי שם ברקע, והגיטרה מלאת ההבעה של טסה... הכל ביחד מתאחד לקינה-תפילה אישית שפותחת מקבץ נהדר של שירי כאב מלאי נשמה. "סחרחורת" הוא כבר אלבומו התשיעי של טסה, וכבר היו לו כמובן הרבה מאד שירים מצויינים. אבל כמאזין אוהד נדמה לי שכאן קורה משהו מיוחד גם ברצף היצירה שלו. מין רגע קסום של שלמות בחיבור שבין המילים והמנגינות והעיבוד והביצוע... אחרי הפתיחה המרגשת של  "לא מרגיש טוב" מגיע "עם חלומות כאלה" והפתיחה האקוסטית סטייל "אדם בתוך עצמו: של שלום חנוך, והשירה מהקרביים של דודו שמחוזקת באפקטים "עכשוויים" ואז את השלווה מפרקים צלילי התופים מלאי העוצמה של קרן טפרברג (מתופפת מדהימה שאי אפשר לפספס את הצליל שלה) ועליהם עוד שכבות של גיטרות וקלידים ותכנותים, ללמדך לאיזה חלומות מסוייטים מתכוון המשורר (שכתב את המילים ביחד עם אלי אליהו). השניים כתבו יחד גם את השיר הבא ברצף "יש בינינו בית", שיר על בעיות בזוגיות המסביר, אולי, את המקור לכאב שמלווה את האלבום הזה. השיר הבא, "ביום שבגין מת" מעמיק עוד יותר בנפשו של טסה, אל ילדותו ואל אביו  שעזב את הבית ביום שבו בגין מת (את השיר הזה דודו כתב לגמרי לבדו), ומשם, בקרוס מוסיקלי משובח (מישהו חשב כאן על העריכה המוסיקלית, ויצר "אלבום" ולא סתם אוסף מקרי של שירים) הוא חוזר אל היחסים שלו עכשיו ב"כמעט" שכתב עם עמיר לב. טסה שיתף פעולה בכתיבת מילים עם עמיר לב בשיר נוסף, "נגן לי". עם גלעד כהנא בשיר "צריך" ובשיר הנושא של האלבום, המפתיע במיוחד, עם מילים של אלכסנדר פן שנשמעות זרות וישנות, אך גם, בזכות המוסיקה, לגמרי עכשוויות. סולו הקאנון (בו מנגן אמיר אלייב) והמאוולים הערביים בשירה של טסה, מחברים את האיזור שבו אנחנו חיים, והמסורת המשפחתית של טסה כצאצא למשפחת אל כוויתי מעירק (להם הקדיש את אלבומו הקודם) עם העכשוויות המודרנית של יצירתו. ביחד עם שותפו לעיבוד ולהפקה המוסיקלית ניר מימון (שגם מנגן בבס, קלידים ותכנותים) ועם קבוצה של נגנים מצויינים דודו טסה יוצר טסה עולם מוסיקלי אישי מיוחד לו. את "סחרחורת" הוא מסיים, כמו שפתח, בקטן: שירה, גיטרה אקוסטית ומלודיקה. שיר קטן ואינטימי בשם "ערב שבת" (שהוא כתב והלחין לבדו). כמו לומר" אני זוכר מאיפה אני בא". אחרי שמונה אלבומים שסימנו התפתחות ולמידה יצר דודו טסה את המאסטרפיס שלו, ונראה לי שהוא רק מתחמם.

צילום ינאי יחיאל

להזכירך, דודו טסה, יליד 1977, פועל במוסיקה הישראלית כבר יותר מעשרים שנה. בגיל 13 הוציאו לו אלבום ראשון בשם "אוהב את השירים" שהיה להיט ים-תיכוני. כשהתבגר קצת הפסיק לשיר והפך לגיטריסט מוערך עם  זמרים אחרים (אביהו מדינה, אריאל זילבר, דפנה ארמוני, אייל גולן, זהבה בן, ריטה, רמי קלינשטיין, "נאש דידאן" ובלהקת התכנית של יצפאן). רק עשר שנים אחרי אלבומו הראשון, בגיל 23, חזר דודו טסה גם לשיר והפעם גם לכתוב ולהלחין. מאז אלבומו השני, "יותר ברור" שיצא בשנת 2000, הוא יוצר צליל מיוחד ואישי שמשלב רוק והשפעות אתניות וגם לא מעט להיטים. "אני רץ", "באת עם השקט", "ולך מה זה עושה", "בדיוק בזמן", "שכחתי לאהוב", "מגיע לי יותר" "זוזי" ועוד. לצד שיריו המקוריים טסה תמיד גם חוזר לעבר שלו עם חידושים שונים. ביניהם ל"שמע ישראל",  "כך ברא אותך הטבע" (ארז הלוי), "היה לי חבר היה לי אח" (נתנאלה) "אני גיטרה" (בני אמדורסקי), "הלילה לא" (ריטה), "אמי אמי" (אהובה עוזרי) ועוד. את המסורת המוסיקלית המשפחתית הוא הזכיר בביצועיו לשיר "פוג אל נאחל" ששרו סבו ואחיו, האחים דאוד וסאלח אל כוויתי, בעירק 50 שנה. הוא גם השתמש בקטע שלהם באלבומו "בסוף מתרגלים להכל" והקדיש למוסיקה שלהם אלבום שלם "דודו טסה והכוויתים" שיצא לפני שנה. עכשיו מחבר טסה את מה שלמד מהם, במודע או שלא, אל הרוק והג'אז והמוסיקה הישראלית עליהם גדל, ויוצר שוב את הצליל המקורי שלו, וזה נהדר.

הנה טסה לבד, בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ב4.3.2010

לקראת השקת אלבומה השני, במועדון "בארבי"  בשבת 23.6.2012

הגיעה להקת "כל החתיכים אצלי" להופעה ב"מוזיקה היום" בגל"צ  17.6.2012

סאונד: אסף סיטון וישראל אליצור

צילום: יעל אלין קוטנר

איה זהבי פייגלין

הוד שריד

כל החתיכים אצלי

איה זהבי פייגלין בשירה וגיטרה, גלעד מאיר בגיטרה וקולות

נמרוד לביא בבס וקולות, הוד שריד בתופים

נמרוד לביד וגלעד מאיר

בפקולטה למדע מדוייק

כל הסיבות

ילדה קטנה ומכוערת

עצמאי בשטח כבר 35 שנה

ביום חמישי הקרוב, ה21.6.2012 יתקיים בשדות קיבוץ רגבים פסטיבל רוק חדש בשם "עצמאי בשטח". בלילה הכי קצר בשנה הולך להתקיים פסטיבל רוק ענק ובו, במשך יותר מ12 שעות רצופות, יופיעו שלום חנוך, רוקפור, ברי סחרוף, רמי פורטיס, מרסדס בנד, אסף אבידן, תמר אייזנמן, הקליק, איגי דיין, רוני פיטרסון, אדיר והילדות, TREE, קיצו, טייני פינגרז, לואיזה, ויתרתי ואורן זילברשטיין. 

אני נזכר בימים רחוקים מאד, בהם כינוס אלפי צעירים ביחד, למפגש של מוסיקה, שלום ואהבה (שלא לדבר על שאר המרכיבים) נראה כמו חלום בלתי אפשרי, ועל הפעם הראשונה שהחלום הזה התגשם, לפני 35 שנים, בחוף נואייבה שבסיני...

הכל התחיל בפסטיבל "וודסטוק" באמצע אוגוסט 1969. שלושה ימים של אירוע מכונן לא רק בתולדות מוסיקת הרוק במאה העשרים, אלא נקודת מפנה תרבותית וחברתית. זה לא היה פסטיבל המוסיקה הגדול הראשון ("פסטיבל פופ מונטריי" הלא פחות מהפכני מבחינה מוסיקלית הקדים אותו בשנתיים) ועם 450000 האנשים שהגיעו אליו גם לא הגדול ביותר מבחינת כמות הקהל (הכבוד הזה שמור לפסטיבל "ווטקינס גלן" שליד ניו יורק, אליו הגיעו ב1973 כ600,000 איש). אך "וודסטוק" יותר מכל אירוע אחר הפך לסמל הדור בגלל האווירה המיוחדת ששררה בו, תחושת השיתוף והחופש של מאות אלפים שמצליחים להיות ביחד למשך שלושה ימים של מוסיקה, אהבה וסמים...בלי אלימות, בלי פחד... ולהמשיך בחייהם. את "וודסטוק" כסמל לא ניפצה אפילו ההופעה של "האבנים המתגלגלות" בפסטיבל "אלטמונט" בדצמבר באותה שנה, כש"מלאכי הגיהנום" שנשכרו לשמור על הסדר, רצחו את אחד הצופים.

מאז סוף שנות הששים השתנה עולם ההופעות החיות, ועם שיפור האמצעים הטכניים של ההאזנה והצפייה (בוודסטוק המקורי עוד לא המציאו את הוידאו, ורוב הקהל בכלל לא יכל לשמוע את המוסיקה...) הפכו פסטיבלי המוסיקה הגדולים לסטנדרט מקובל בכל העולם.

בישראל של ראשית שנות השבעים, אלינו הגיעה אווירת הפסטיבל בתקליטים ובסרט הקולנוע, נראתה האפשרות להפיק פסטיבל כזה בלתי הגיונית, לא מבחינת הקהל וגם לא בצד המארגנים. אמנם ב"עיר הנוער" בגני התערוכה ב1970 התכנסו אלפי אנשים לפסטיבל להקות קצב, אבל עד אמצע העשור ההוא הסתפקה המוסיקה המקומית במקומות מאד קטנים להופעה. אפילו בתל אביב, המרכז התרבותי של התקופה, היו רק "צוותא" ו"מועדון הרוק בבית לסין" שאיפשרו למאות בודדות להנות מהופעות של "תמוז", הצלחות ענק כמו "כוורת" הגיעו במקרה הטוב ל"בית החייל" והצלחות גדולות בתחום המוסיקה הקלה הסתפקו בהופעות בבתי קולנוע. אף אחד לא חלם על הופעה ב"היכל התרבות" בתל אביב או "בנייני האומה" בירושלים.

ב1975, כשאורגן מופע בעל ליינאפ מדהים שכלל את אריק איינשטיין ולהקת "תמוז" עם אורחים כ"קצה השדה"  והזמר האמריקני טים הרדין, בוטלה ההופעה מתוכננת ב"שפיים" בגלל המרחק הגדול מהמרכז...

אבל, בכל זאת, משהו החל להשתנות עם השינוי במוסיקה עצמה והשיפור בסאונד גברה הכמיהה אל ההופעות הגדולות, הבמות הענקיות עם מגדלי ההגברה והתאורה, אל ההמונים שנהנים מהדוחק והצפיפות לא פחות מהמוסיקה... אל החופש המוחלט בשילוב של חופי ים ומוסיקת רוק. אחרי ניסיון אחד מוצלח ב"אכזיב" הרימו מפיקים שונים, ביניהם אמנון צבן, אשר ביטנסקי, צביקה כגן ואיתן גפני את התשובה הישראלית לוודסטוק: "פסטיבל נביעות". השנה היתה 1977, חצי האי סיני היה כבר עשר שנים חלק ממדינת ישראל, רפי נלסון היה בעל זולה בטאבה, וחוף נואייבה הנפלא היה נורא קרוב לאילת...

בפסח תשל"ז, אפריל 1977, התקיים פסטיבל הרוק והבלוז הראשון בסיני תחת הכותרת "חגיגה בנואייבה". אירוע צנוע יחסית שנמשך רק יום אחד ומאחר שהוא תועד על ידי צוות גלי צה"ל  אני יכול לפרט: ההופעות שהתחילו אחרי הצהרים ונמשכו עד הבוקר כללו את פסנתרן הבלוז ממפיס סלים, את חברי "צוות הווי חיל אוויר" (דויד ברוזה, טליה ברוזה ודפנה ארמוני) "אנסמבל הרוק החדש",  אריאל זילבר סולו, קורין אלאל בשירים בעברית ובאנגלית, להקת הרוק המתקדם "אטמוספירה" והזמר גיטריסט שמשון מיאל.

בסוכות תשל"ז, אוקטובר 1977 נערך פסטיבל "חגיגה בנביעות" שנמשך גם הוא יום אחד בלבד אך משך אליו למעלה מעשרת אלפים צעירים. הליין אפ כלל את הזמרים והנגנים המצליחים ביותר באותה תקופה: שלום חנוך, מתי כספי, אריאל זילבר, יהודית רביץ ודני ליטני, אפרים ואסתר שמיר, שם טוב לוי, חנן יובל, שלמה יידוב, יוני רכטר, אריק רודיך, מאיר ישראל, דורי בן זאב, יעקב רוטבליט, יהונתן גפן וצוות "שיחות סלון" דויד ברוזה ויעל לוי ששרו את השיר החדש של גפן "יהיה טוב". חודש אחרי, בנובמבר 1977, נאם נשיא מצריים אנואר סאדאת בכנסת, והשלום עם מצרים הפך לעובדה.

באוגוסט 1978 הפיק איתן גפני את "פסטיבל פופ נואייבה 78". הפסטיבל הגדול ביותר שנמשך שלושה ימים ומשך עשרות אלפי צופים. הפסטיבל הוקלט וקטעים מתוכו יצאו באלבום כפול. ביום הראשון, בהנחיית אורי זוהר, השתתפו להקת "גן עדן", יהודה אלבוים,  רותי נבון,  צביקה פיק, שרי, ואורחים מחו"ל: הגיטריסט-זמר ריצ'י הייבנס (שפתח את פסטיבל וודסטוק המקורי) ולהקת "שמפיין".  ביום השני הופיעו אריק רודיך ולאה לופטין, נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", הצמד  קורין אלאל ומיקי גבריאלוב, הצמד יהודית רביץ ודני ליטני, חנן יובל, נורית גלרון, יגאל בשן ושלמה ארצי במיטב להיטיו וגם בגרסות שלו ל"SAILING" של רוד סטיוארט ול"SIR DUKE"  של סטיבי וונדר (בעברית!!!). היום השלישי כלל הופעות של גרי אקשטיין, אסתר ואפרים שמיר, אריאל זילבר ולהקת "ברוש", דויד ברוזה, דורי בן זאב ושלום חנוך עם הרכב הרוק החדש שלו.   

בכתבת הטלוויזיה הישראלית שתעדה את הפסטיבל מונצח עימות בין צעירים שהולכים לפסטיבל לבין כאלה שלא רוצים להשתתף בחגיגה בטענה שזו לא תרבות ישראלית ושהמוסיקה הישראלית האמיתית היא המזרחית..

פסטיבלי "נביעות" חדלו להתקיים בסוף 1978, עוד לפני שסיני הוחזרה למצרים, אבל רוח הפסטיבלים שהתחילה לנשב אז, ובעיקר הרעיון של היציאה מהמועדונים אל המרחבים ואל מתחת לשמיים, הפכה לסופה של ממש גם במוסיקה הישראלית.  

LFNT

למה פיל

מכירים את זה שזוג חברים שלכם (שלא לדבר על ההורים) מתגרש וצריך לבחור באיזה צד אתם? האם אם אני בעד אחד מהשניים פירושו שאני פחות אוהב את השני? קצת נזכרתי בתחושות האלה כששמעתי שאסף אבידן נפרד מחבריו ללהקת "המוג'וז", וכבר כמה חודשים שהוא מקליט ומופיע עם נגנים אחרים ומצד שני הם, ובראשם הגיטריסט רן ניר, עובדים על חומרים משלהם. עכשיו הגיע "רגע האמת", כשאסף אבידן מתחיל לחשוף שירים מאלבומו הבא, ורן ניר מוציא את פרוייקט הבכורה שלו: LFNT  (הסבר בהמשך) בשיתוף חבריו ל"מוג'וז". אז ייאמר מיד על הפתיחה... אני לא משתתף בתחרות הזו, ולא מוכן לבחור בין אבא ואמא... אני עומד על זכותי לאהוב גם אותו וגם אותם, ויותר מכך, מתעקש בכלל לא להשוות בין איך הם היו כשהיו ביחד ואיך הם עכשיו. רן ניר, תחת הכותרת LFNT (ממש תיכף ההסבר), הוציא אלבום בכורה משובח, עשיר, כיפי ששווה את תשומת הלב שלך... שהרי אם לא כך כל ההקדמה הזו הייתה לגמרי מיותרת.

רן ניר

רן ניר, נגן בס, מלחין וזמר יליד ירושלים, בן 27  פגש לפני כחמש שנים את אסף אבידן שהוציא לפני כן אלבום אחד והופיע בשיריו במועדונים קטנים. השניים החליטו להקים להקה שתופיע ותקליט עם אבידן, "המוג'וז", שבה היו חברים גם רועי פלד בגיטרות, יוני שלג (ג'וני סנואו) בתופים והדס קליינמן בצ'לו. אסף אבידן ו"המוג'וז" הקליטו ביחד שלושה אלבומים מצויינים, שאת כל השירים בהם כתב והלחין אבידן ועיבדו ביחד כל חברי ה"מוג'וז". לפני כשנה, תוך כדי סיבוב הופעות מאד מצליח באירופה החליטו החברים לפרק את החבילה, מן הסתם גם משום שלחברי המוג'וז היה רצון / צורך לבטא את עצמם גם בכתיבה ולא רק בנגינה. בהרכב עם אסף אבידן זה לא קרה. כבר לפני כשנתיים, תוך כדי פעילותם מוג'וז הקימו ניר, פלג ושלג הרכב משלהם " WRONG DEMONS" שהופיע קצת והקליט שירים אחדים. בזמן שחלף מאז הצטברו אצל רן ניר מספיק שירים כדי לעשות את זה כסולו שלו, בתמיכתם של חבריו הישנים ועוד רבים נוספים. כך נולד ההרכב שהוא בעצם כותרת לפעילו הסולו של ניר: LFNT. והנה בא ההסבר: LFNT זה נשמע כמו פיל (אלפנט) ואלה גם ראשי תיבות של האני מאמין של ניר: LIVE  FREE NOT TROUBLED. תחיה באופן חופשי ללא דאגות.

עטיפת הדיסק

רן ניר כתב והלחין את כל השירים (פרט לאחד ON THE ROAD, שכתב והלחין יוני שלג). השירים באנגלית ומתארים עולם שהוא גם פה בישראל וגם לגמרי לא שייך לכאן, עולם המוסיקאים באשר הם, אם ברוק או בבלוז או בריתם-אנד-בלוז, אמנים שנודדים תקופה בחייהם בדרכים ומחפשים משמעות (מעניין מאיפה זה בא לו...) וכך גם שם האלבום מתאים: "TALES OF A DRUNKEN MAN. "מעשיותיו של שיכור". לא נחזור שוב לדיון החבוט "למה באנגלית" ו"האם זה בכלל ישראלי" אלא נסתפק בכך שזה כתוב ומבוצע ומופק ברמה שלא מביישת את הז'אנר המוסיקלי אליו זה שייך. זה לא נשמע כמו חיקוי וכמו ניסיון להיות כמו... זה פשוט טוב. רן ניר הפיק מוסיקלית, שר ומנגן בבס, גיטרות, קלידים ביחד איתו בבסיס יוני שלג, בתופים, כלי הקשה גיטרה ושותפות בהפקה המוסיקלית. יוסי מזרחי (גיטריסט "הדג נחש", "הקולקטיב" ועוד הרבה הרכבים...) השתתף בנגינה ובהפקה ויחד איתם קבוצה גדולה של משתתפים בהקלטות, חלקם גם בהופעות, חברי "הקולקטיב", עידן רבינוביץ', נדב לוזיה, רועי ריק, רועי רבינוביץ', ספי "רמירז" ציזלינג, עונגי ציזלינג, דניאל בנחורין, רעות יהודאי, יעל שפירא, נעה איילי אבי שניידר ועמרי בראל.  כולם ביחד יוצרים אווירה של הופעת רוק-בלוז, כמעט ג'אם סשן, מלאת התלהבות וכיף. יופי. 

הנה רן ניר ויוסי מזרחי בג'אם קצרצר בתכניתי "מוזיקה היום" 

ששודרה מהאולפן השקוף של גל"צ ביום ירושלים 20.5.2012

השירים בתכנית:

I WON'T TELL

LEFT IT ALL BEHIND

THE BIRDS AND THE BEES

אלון לוטרינגר יוצא לאור

לקראת השקת אלבום הבכורה שלו "ביער של טורקיז אפור", בתיאטרון תמונע ב18.6.2012,
הגיע אלון לוטרינגר להופעה אינטימית בתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב3.6.12

אלון לוטרינגר

עם אלון בשירה וגיטרה אקוסטית ניגן יונתן אלבלק בגיטרה חשמלית ושר קולות

יונתן אלבלק

השירים בתכנית:
כל השערים
ערב
רק לא עוד עם עצמי





סאונד: דני אור ומני ציפל
צילום: יעל אלין קוטנר