עצמאי בשטח כבר 35 שנה

ביום חמישי הקרוב, ה21.6.2012 יתקיים בשדות קיבוץ רגבים פסטיבל רוק חדש בשם "עצמאי בשטח". בלילה הכי קצר בשנה הולך להתקיים פסטיבל רוק ענק ובו, במשך יותר מ12 שעות רצופות, יופיעו שלום חנוך, רוקפור, ברי סחרוף, רמי פורטיס, מרסדס בנד, אסף אבידן, תמר אייזנמן, הקליק, איגי דיין, רוני פיטרסון, אדיר והילדות, TREE, קיצו, טייני פינגרז, לואיזה, ויתרתי ואורן זילברשטיין. 

אני נזכר בימים רחוקים מאד, בהם כינוס אלפי צעירים ביחד, למפגש של מוסיקה, שלום ואהבה (שלא לדבר על שאר המרכיבים) נראה כמו חלום בלתי אפשרי, ועל הפעם הראשונה שהחלום הזה התגשם, לפני 35 שנים, בחוף נואייבה שבסיני...

הכל התחיל בפסטיבל "וודסטוק" באמצע אוגוסט 1969. שלושה ימים של אירוע מכונן לא רק בתולדות מוסיקת הרוק במאה העשרים, אלא נקודת מפנה תרבותית וחברתית. זה לא היה פסטיבל המוסיקה הגדול הראשון ("פסטיבל פופ מונטריי" הלא פחות מהפכני מבחינה מוסיקלית הקדים אותו בשנתיים) ועם 450000 האנשים שהגיעו אליו גם לא הגדול ביותר מבחינת כמות הקהל (הכבוד הזה שמור לפסטיבל "ווטקינס גלן" שליד ניו יורק, אליו הגיעו ב1973 כ600,000 איש). אך "וודסטוק" יותר מכל אירוע אחר הפך לסמל הדור בגלל האווירה המיוחדת ששררה בו, תחושת השיתוף והחופש של מאות אלפים שמצליחים להיות ביחד למשך שלושה ימים של מוסיקה, אהבה וסמים...בלי אלימות, בלי פחד... ולהמשיך בחייהם. את "וודסטוק" כסמל לא ניפצה אפילו ההופעה של "האבנים המתגלגלות" בפסטיבל "אלטמונט" בדצמבר באותה שנה, כש"מלאכי הגיהנום" שנשכרו לשמור על הסדר, רצחו את אחד הצופים.

מאז סוף שנות הששים השתנה עולם ההופעות החיות, ועם שיפור האמצעים הטכניים של ההאזנה והצפייה (בוודסטוק המקורי עוד לא המציאו את הוידאו, ורוב הקהל בכלל לא יכל לשמוע את המוסיקה...) הפכו פסטיבלי המוסיקה הגדולים לסטנדרט מקובל בכל העולם.

בישראל של ראשית שנות השבעים, אלינו הגיעה אווירת הפסטיבל בתקליטים ובסרט הקולנוע, נראתה האפשרות להפיק פסטיבל כזה בלתי הגיונית, לא מבחינת הקהל וגם לא בצד המארגנים. אמנם ב"עיר הנוער" בגני התערוכה ב1970 התכנסו אלפי אנשים לפסטיבל להקות קצב, אבל עד אמצע העשור ההוא הסתפקה המוסיקה המקומית במקומות מאד קטנים להופעה. אפילו בתל אביב, המרכז התרבותי של התקופה, היו רק "צוותא" ו"מועדון הרוק בבית לסין" שאיפשרו למאות בודדות להנות מהופעות של "תמוז", הצלחות ענק כמו "כוורת" הגיעו במקרה הטוב ל"בית החייל" והצלחות גדולות בתחום המוסיקה הקלה הסתפקו בהופעות בבתי קולנוע. אף אחד לא חלם על הופעה ב"היכל התרבות" בתל אביב או "בנייני האומה" בירושלים.

ב1975, כשאורגן מופע בעל ליינאפ מדהים שכלל את אריק איינשטיין ולהקת "תמוז" עם אורחים כ"קצה השדה"  והזמר האמריקני טים הרדין, בוטלה ההופעה מתוכננת ב"שפיים" בגלל המרחק הגדול מהמרכז...

אבל, בכל זאת, משהו החל להשתנות עם השינוי במוסיקה עצמה והשיפור בסאונד גברה הכמיהה אל ההופעות הגדולות, הבמות הענקיות עם מגדלי ההגברה והתאורה, אל ההמונים שנהנים מהדוחק והצפיפות לא פחות מהמוסיקה... אל החופש המוחלט בשילוב של חופי ים ומוסיקת רוק. אחרי ניסיון אחד מוצלח ב"אכזיב" הרימו מפיקים שונים, ביניהם אמנון צבן, אשר ביטנסקי, צביקה כגן ואיתן גפני את התשובה הישראלית לוודסטוק: "פסטיבל נביעות". השנה היתה 1977, חצי האי סיני היה כבר עשר שנים חלק ממדינת ישראל, רפי נלסון היה בעל זולה בטאבה, וחוף נואייבה הנפלא היה נורא קרוב לאילת...

בפסח תשל"ז, אפריל 1977, התקיים פסטיבל הרוק והבלוז הראשון בסיני תחת הכותרת "חגיגה בנואייבה". אירוע צנוע יחסית שנמשך רק יום אחד ומאחר שהוא תועד על ידי צוות גלי צה"ל  אני יכול לפרט: ההופעות שהתחילו אחרי הצהרים ונמשכו עד הבוקר כללו את פסנתרן הבלוז ממפיס סלים, את חברי "צוות הווי חיל אוויר" (דויד ברוזה, טליה ברוזה ודפנה ארמוני) "אנסמבל הרוק החדש",  אריאל זילבר סולו, קורין אלאל בשירים בעברית ובאנגלית, להקת הרוק המתקדם "אטמוספירה" והזמר גיטריסט שמשון מיאל.

בסוכות תשל"ז, אוקטובר 1977 נערך פסטיבל "חגיגה בנביעות" שנמשך גם הוא יום אחד בלבד אך משך אליו למעלה מעשרת אלפים צעירים. הליין אפ כלל את הזמרים והנגנים המצליחים ביותר באותה תקופה: שלום חנוך, מתי כספי, אריאל זילבר, יהודית רביץ ודני ליטני, אפרים ואסתר שמיר, שם טוב לוי, חנן יובל, שלמה יידוב, יוני רכטר, אריק רודיך, מאיר ישראל, דורי בן זאב, יעקב רוטבליט, יהונתן גפן וצוות "שיחות סלון" דויד ברוזה ויעל לוי ששרו את השיר החדש של גפן "יהיה טוב". חודש אחרי, בנובמבר 1977, נאם נשיא מצריים אנואר סאדאת בכנסת, והשלום עם מצרים הפך לעובדה.

באוגוסט 1978 הפיק איתן גפני את "פסטיבל פופ נואייבה 78". הפסטיבל הגדול ביותר שנמשך שלושה ימים ומשך עשרות אלפי צופים. הפסטיבל הוקלט וקטעים מתוכו יצאו באלבום כפול. ביום הראשון, בהנחיית אורי זוהר, השתתפו להקת "גן עדן", יהודה אלבוים,  רותי נבון,  צביקה פיק, שרי, ואורחים מחו"ל: הגיטריסט-זמר ריצ'י הייבנס (שפתח את פסטיבל וודסטוק המקורי) ולהקת "שמפיין".  ביום השני הופיעו אריק רודיך ולאה לופטין, נתן כהן ו"הנשמות הטהורות", הצמד  קורין אלאל ומיקי גבריאלוב, הצמד יהודית רביץ ודני ליטני, חנן יובל, נורית גלרון, יגאל בשן ושלמה ארצי במיטב להיטיו וגם בגרסות שלו ל"SAILING" של רוד סטיוארט ול"SIR DUKE"  של סטיבי וונדר (בעברית!!!). היום השלישי כלל הופעות של גרי אקשטיין, אסתר ואפרים שמיר, אריאל זילבר ולהקת "ברוש", דויד ברוזה, דורי בן זאב ושלום חנוך עם הרכב הרוק החדש שלו.   

בכתבת הטלוויזיה הישראלית שתעדה את הפסטיבל מונצח עימות בין צעירים שהולכים לפסטיבל לבין כאלה שלא רוצים להשתתף בחגיגה בטענה שזו לא תרבות ישראלית ושהמוסיקה הישראלית האמיתית היא המזרחית..

פסטיבלי "נביעות" חדלו להתקיים בסוף 1978, עוד לפני שסיני הוחזרה למצרים, אבל רוח הפסטיבלים שהתחילה לנשב אז, ובעיקר הרעיון של היציאה מהמועדונים אל המרחבים ואל מתחת לשמיים, הפכה לסופה של ממש גם במוסיקה הישראלית.