טסה בשיא הרגש

 זה מתחיל בפסנתר רחוק שמשדר בדידות, ואז נשמע קולו של דודו טסה על סף דמעות "כל היום ניסיתי לרמוז בעיניים עצובות, אני לא מרגיש טוב, זה מן משחק מחבואים מחפש מילים, אשמח אם תתקרבי אני לא מרגיש טוב", לאט מצטרפים עוד כלי נגינה, וזמרת אי שם ברקע, והגיטרה מלאת ההבעה של טסה... הכל ביחד מתאחד לקינה-תפילה אישית שפותחת מקבץ נהדר של שירי כאב מלאי נשמה. "סחרחורת" הוא כבר אלבומו התשיעי של טסה, וכבר היו לו כמובן הרבה מאד שירים מצויינים. אבל כמאזין אוהד נדמה לי שכאן קורה משהו מיוחד גם ברצף היצירה שלו. מין רגע קסום של שלמות בחיבור שבין המילים והמנגינות והעיבוד והביצוע... אחרי הפתיחה המרגשת של  "לא מרגיש טוב" מגיע "עם חלומות כאלה" והפתיחה האקוסטית סטייל "אדם בתוך עצמו: של שלום חנוך, והשירה מהקרביים של דודו שמחוזקת באפקטים "עכשוויים" ואז את השלווה מפרקים צלילי התופים מלאי העוצמה של קרן טפרברג (מתופפת מדהימה שאי אפשר לפספס את הצליל שלה) ועליהם עוד שכבות של גיטרות וקלידים ותכנותים, ללמדך לאיזה חלומות מסוייטים מתכוון המשורר (שכתב את המילים ביחד עם אלי אליהו). השניים כתבו יחד גם את השיר הבא ברצף "יש בינינו בית", שיר על בעיות בזוגיות המסביר, אולי, את המקור לכאב שמלווה את האלבום הזה. השיר הבא, "ביום שבגין מת" מעמיק עוד יותר בנפשו של טסה, אל ילדותו ואל אביו  שעזב את הבית ביום שבו בגין מת (את השיר הזה דודו כתב לגמרי לבדו), ומשם, בקרוס מוסיקלי משובח (מישהו חשב כאן על העריכה המוסיקלית, ויצר "אלבום" ולא סתם אוסף מקרי של שירים) הוא חוזר אל היחסים שלו עכשיו ב"כמעט" שכתב עם עמיר לב. טסה שיתף פעולה בכתיבת מילים עם עמיר לב בשיר נוסף, "נגן לי". עם גלעד כהנא בשיר "צריך" ובשיר הנושא של האלבום, המפתיע במיוחד, עם מילים של אלכסנדר פן שנשמעות זרות וישנות, אך גם, בזכות המוסיקה, לגמרי עכשוויות. סולו הקאנון (בו מנגן אמיר אלייב) והמאוולים הערביים בשירה של טסה, מחברים את האיזור שבו אנחנו חיים, והמסורת המשפחתית של טסה כצאצא למשפחת אל כוויתי מעירק (להם הקדיש את אלבומו הקודם) עם העכשוויות המודרנית של יצירתו. ביחד עם שותפו לעיבוד ולהפקה המוסיקלית ניר מימון (שגם מנגן בבס, קלידים ותכנותים) ועם קבוצה של נגנים מצויינים דודו טסה יוצר טסה עולם מוסיקלי אישי מיוחד לו. את "סחרחורת" הוא מסיים, כמו שפתח, בקטן: שירה, גיטרה אקוסטית ומלודיקה. שיר קטן ואינטימי בשם "ערב שבת" (שהוא כתב והלחין לבדו). כמו לומר" אני זוכר מאיפה אני בא". אחרי שמונה אלבומים שסימנו התפתחות ולמידה יצר דודו טסה את המאסטרפיס שלו, ונראה לי שהוא רק מתחמם.

צילום ינאי יחיאל

להזכירך, דודו טסה, יליד 1977, פועל במוסיקה הישראלית כבר יותר מעשרים שנה. בגיל 13 הוציאו לו אלבום ראשון בשם "אוהב את השירים" שהיה להיט ים-תיכוני. כשהתבגר קצת הפסיק לשיר והפך לגיטריסט מוערך עם  זמרים אחרים (אביהו מדינה, אריאל זילבר, דפנה ארמוני, אייל גולן, זהבה בן, ריטה, רמי קלינשטיין, "נאש דידאן" ובלהקת התכנית של יצפאן). רק עשר שנים אחרי אלבומו הראשון, בגיל 23, חזר דודו טסה גם לשיר והפעם גם לכתוב ולהלחין. מאז אלבומו השני, "יותר ברור" שיצא בשנת 2000, הוא יוצר צליל מיוחד ואישי שמשלב רוק והשפעות אתניות וגם לא מעט להיטים. "אני רץ", "באת עם השקט", "ולך מה זה עושה", "בדיוק בזמן", "שכחתי לאהוב", "מגיע לי יותר" "זוזי" ועוד. לצד שיריו המקוריים טסה תמיד גם חוזר לעבר שלו עם חידושים שונים. ביניהם ל"שמע ישראל",  "כך ברא אותך הטבע" (ארז הלוי), "היה לי חבר היה לי אח" (נתנאלה) "אני גיטרה" (בני אמדורסקי), "הלילה לא" (ריטה), "אמי אמי" (אהובה עוזרי) ועוד. את המסורת המוסיקלית המשפחתית הוא הזכיר בביצועיו לשיר "פוג אל נאחל" ששרו סבו ואחיו, האחים דאוד וסאלח אל כוויתי, בעירק 50 שנה. הוא גם השתמש בקטע שלהם באלבומו "בסוף מתרגלים להכל" והקדיש למוסיקה שלהם אלבום שלם "דודו טסה והכוויתים" שיצא לפני שנה. עכשיו מחבר טסה את מה שלמד מהם, במודע או שלא, אל הרוק והג'אז והמוסיקה הישראלית עליהם גדל, ויוצר שוב את הצליל המקורי שלו, וזה נהדר.

הנה טסה לבד, בהופעה בתכניתי "האיש הקטן מהרדיו" ב4.3.2010