שבן. קלסי

שלומי שבן הוא אחד המוסיקאים הישראליים הכי מעניינים והכי עסוקים בשנים האחרונות. אחרי שנים של לימוד ונגינת מוסיקה קלסית (כולל סיום בהצטיינות של "הרויאל קולג'" בלונדון, הקלטת רסיטלים לרדיו ונגינה עם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה) הוציא שבן בשנת 2000, בגיל 24, אלבום בכורה שהציג אותו כגאון החדש של הדור הצעיר. (עם להיטים כמו "אריק", "שרמוטה פוריטנית" ו"כולם אומרים") מאז יצאו לו רק עוד שלושה אלבומים, אבל הוא היה שותף לעשרות הפקות במגוון סגנונות, ניגן עם רמי פורטיס, אסף אמדורסקי, ערן צור, אפרת בן צור, הדרה לוין ארדי, שלומי שבת, להקת בת שבע, יגאל בשן, אפרת גוש, עמיר לב, נעם רותם, יצחק קלפטר, רונה קינן, יהלי סובול, "ציפורלה", בני בשן, דני סנדרסון, פורטיסחרוף, ג'וני הקטן, הדרה לוין ארדי, אסף אבידן והמוג'וז, יהונתן גפן, הפייטן דוד מנחם, נינט טייב, החצוצרן אבישי כהן ועוד רבים. תוך כדי כך הוא הפך, בהופעותיו ובאלבומיו, מיקיר מבקרי המוסיקה לאחד הזמרים-יוצרים המצליחים והמוערכים ביותר בישראל. גם כשהוא מופיע בחומרים מקוריים שלו וגם כשהוא נותן פרשנות לשירים של אחרים. הוא אף פעם לא מתפשר עם "טעם הקהל", הוא תמיד מיוחד ומקורי ומביא זווית אישית מיוחדת. הוא פשוט נהדר.                                                               
עכשיו שלומי שבן מסכם סיכום ביניים של פעילותו, ועושה את זה בהכי גדול שהוא יכול. בהופעות עם התזמורת הפילהרמונית, בעיבודים לשירים שלו ובקטעים קלסיים. המבקרים, פה אחד, התלהבו בצורה חסרת תקדים מהקונצרטים האלה, והקהל דרש עוד... ההופעה השלישית והאחרונה תתקיים ביום שני הקרוב במגרש של הגדולים, באמפי קיסריה.

צילום: יוסי צבקר

שלומי שבן: זו אמנם כבר פעם שלישית שאני מנגן עם הפילהרמונית אבל זו עדיין חוויה מאד מיוחדת. לנגן עם קבוצה של בין תשעים למאה נגנים, שמגננים את השירים שלך, כל כך הרבה אינפורמציה ומורכבות עושר של צלילים. ויש בכך משהו מוזר, כי אתה יושב בלב כל הדבר הזה אבל לא שומע את הכל. הקהל שומע את הכל במקביל... אני שומע רק חתיכות מתוך זה... כל הדבר הזה לוקח המון זמן לפתור אותו ולהתרגל אליו... אני עוד לא רגיל לעוצמה הזו.

-          זה מחזיר אותך לימים שהיית נגן קלסי?

שלומי: יש הבדל תהומי בין אז ועכשיו. קודם כל בעובדה שהתזמורת מנגנת מוזיקה שלי, ושנית, אני אחר לגמרי, הרבה פחות מתוח. באותם ימים ניגנתי יצירות קלסיות וכל צליל היה חייב להיות במקום ובזמן ובצבע הנכון ועם כל טעות קטנה היה נדמה לי שהעולם נחרב עלי. עכשיו אני אמנם אני מנגן גם יצירות קלסיות בתוך ההופעה אבל כל האווירה הרבה יותר פתוחה, הרבה יותר מוזיקלית מבחינתי. היום כשאני בא להופעות אני בא דלוק וכדי להנות. אז הייתי הרבה יותר מפוחד וקפוא, עכשיו אני בא לחגוג את המוזיקה.

-          ובכל זאת המון זמן לא ניגנת מוסיקה קלסית... זה לא מפחיד?

שלומי: קודם כל התאמנתי המון, גם לקראת שתי הפעמים הראשונות וגם לקראת הקונצרט הזה. זה לא כמו בהופעה רגילה שלי שבה לפעמים מתוך טעויות יוצאים הדברים הכי מעניינים... להופעה הזו התאמנתי המון שעות ביום ועבדתי על כל פרט אבל המקום שממנו אני עושה את זה הוא מקום אחר...אני לא בא כ"פסנתרן קלסי" אלא כזמר יוצר שחוזר לרגע מתוך הביוגרפיה המוסיקלית שלו ומנגן יצירות קלסיות. אף אחד לא מצפה ממני לנגן כמו הורוביץ או ברנבוים. אלא כמו שאני מנגן. אותי זה מרגיע.

-          אתה שותף בעיבודים הקלסיים?

העיבודים מתבססים על עיבודי הפסנתר שלי, אבל הם נעשו על ידי מוסיקאים שאני מעריץ: רפי קדישזון, יוני סילבר, עמית פוזננסקי, יבגני לויטס ודרור מגן. על התזמורת מנצח חבר שלי עוד מהתקופה הקלסית, אילן וולקוב שהוא כיום מנצח ידוע בכל העולם.

-          ומה זה בשבילך להופיע בקיסריה?

שלומי: הפעם אחרונה שהופעתי בקיסריה הייתה לפני ב2008 במופע לזכרו של מאיר אריאל ז"ל. זו היתה חוויה נורא טובה ואני זוכר שירדתי מהבמה ואמרתי לעצמי שהלוואי שיום אחד אני אנגן שם בהופעה שהיא לגמרי שלי אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר... אני מאד מתרגש מזה, לא בגלל שזה סמל סטטוס אלא בגלל שזה מקום מלא השראה.

-          אז מה אתה עושה עכשיו כשהגשמת את החלום... יוצא למנוחה?

שלומי: לא לא לא. אני תמיד רוצה משהו חדש. אני מקווה שבעזרת השם להיות אחרי ההופעה המרגשת הזו ולרוץ קדימה...