עץ פורח

בסוף החודש (החל ב30 ביולי ועד ה2 באוגוסט) יתקיים בנמל אילת פסטיבל "ג'אז בים האדום" ה26. הפעם בניהולם האמנותי של איש המוסיקה מגל"צ דובי לנץ (שבתכניותיו, ובמיוחד ב"הכל זורם", פועל שנים לקידום הג'אז ומוסיקת עולם) והמוסיקאי אלי דג'יברי (סקסופוניסט, מלחין, מעבד ומפיק שהוציא מאז 2003 חמישה אלבומי ג'אז מעולים). 

דובי לנץ בצילום לורן בורסט

ארבעת ימי הפסטיבל מציעים כרגיל מגוון אדיר של סגנונות וטעמים ושילובים בין ג'אז סטנדרטי וחדשנות, פיוז'ן עם רוק ומוסיקת עולם, אמנים ישראלים ובינלאומיים, חדשים לצד וותיקים כששמות המשתתפים בתכניה הם רק רמז למה שהולך לקרות שם: חמישיית קני גארט, ג'רי אלן ולהקתה, ריצ'רד בונה, רביעיית כרמן סוזה,  קרייג אדאמס וקולות ניו אורלינס, שלישית YES  של  עומר אביטל, עלי ג'קסון וארון גולדברג, שלישיית כריסטיאן מקברייד,  רביעיית גלעד הקסלמן מארחת את הסקסופוניסט מארק טרנר, שלישית "ניוויל, סואז ודיפור", דודו טסה והכוויתים, רות דולורס וייס,  קרן מלכה,  הראל שחל ו"אניסטר",  חמישיית שון ג'ונס,  ז'וקה פרפיניאן גרופו,  רביעיית דניאל עורי עם עומר קליין,  שביעיית יובל כהן, להקת "זוויות" של הרולד רובין מארק סמוליאן וראובן הוך שמתאחדת לראשונה 25 שנה אחרי שניגנה בפסטיבל הג'אז הראשון באילת... ולצידם שמות חדשים וצעירים: הפסנתרנים גדי להבי (בן ה16) ועדן לדין (בן ה25), ו"תומר בר טריו" של הפסנתרן והמלחין תומר בר, מוסיקאי בן 18 שהוציא לאחרונה את אלבומו הרביעי (!) תוך כדי לימודיו בבי"ס תלמה ילין. בטריו שלו שותפים המתופף עופרי נחמיה (גם הוא בן 18) ונגן הקונטרבס אורי קוטנר (בן 19) שאותו אני מכיר באופן מאד מאד אישי...

הידיעה הזו, שהבן שלי מנגן בפסטיבל הג'אז באילת, גרמה לי (מלבד הגאווה הגדולה) להרהורים על מקומו של הג'אז בתרבות הישראלית, ובעיקר על השינוי העצום שעבר התחום הזה גם באופיו המוסיקלי וגם מבחינה תקשורתית ב26 שנות קיומו של פסטיבל הג'אז שלא לדבר על השנים שקדמו לו. קשה להאמין אולי, אבל פעם, רק לפני 30-40 שנה, ממש לא מזמן, ג'אז בישראל נתפס כמוסיקה אליטיסטית, מבוגרת (שלא לומר זקנה), שמעניינת קומץ שבקומץ. בשנות הששים כשכל העולם התפוצץ מהמהפכות המוסיקליות, השמרנות והפחד משינויים אפיינו את התרבות הישראלית. במקום שבו הפופ והרוק היו "לא מתאימים", נראתה מוסיקת הג'אז זרה ומוזרה ולא שייכת לפה... ובכל זאת היו כאן חלוצים שנלחמו על מקומה של המוסיקה השונה, ולא הסתפקו רק בג'אז אמריקני אלא יצרו משהו מקומי וישראלי כששילבו מוטיבים מזרח אירופאיים, מזרח תיכוניים ואפילו ערביים. גם ברוק החדש שנוצר אז ובעיקר בג'אז הישראלי. ביניהם אלברט פיאמנטה, סטו הכהן, מל קלר, אלכס ווייס, ירוסלב יעקובוביץ, אלונה טוראל, ממלו גייטנופולוס, מורטון קם, ג'ס קורן, אהרל'ה קמינסקי, דני גודפריד, אלי מגן, עדנה גורן. חלק מהמייסדים האלה חברו למופע משותף בפסטיבל הג'אז לפני ארבע שנים והזכירו ששורשי העץ הפורח הזה של ימינו, נטועים בזמנים אחרים לגמרי.

מאז שנות השבעים המוסיקה הישראלית הלכה ונפתחה לצבעים חדשים, כמות המאזינים והמוסיקאים שמתעניינים בג'אז גדלה באופן משמעותי שכבר הרבה מאד שנים איש לא מתייחס לג'אז כאל שוליים. אנשי רדיו כמו דני קרפל, שלמה ישראלי, גבי ינון ודובי לנץ פימפמו את המוסיקה הזו בעקשנות ובנאמנות, מאות אמני ג'אז הגיעו להופעות בישראל, קם בית הספר "רימון" שהוגדר כמקום ללימוד "ג'אז ומוסיקה בת ימינו", מחלקות הג'אז בקונסרבטוריונים השונים התרחבו (למשל ב"שטריקר") וחוץ מפסטיבל הג'אז באילת קמו עוד לא מעט פסטיבלי ג'אז מצליחים, בסינמטק תל אביב, בגבעתיים ועוד... החשיפה של המוסיקאים והקהל הרחב לסגנונות נידחים ולא מוכרים הפכה אפשרית עם מהפכת האינטרנט והכל ביחד הפך את החיבור לג'אז להרבה יותר קל. ממציאות של אלבום ג'אז ישראלי אחד בשנה בשנות שמונים התרחב השוק לעשרות הרכבים וסולנים שמופיעים מידי שנה, חלקם הגדול גם מוציאים אלבומים מקוריים. חלקם מצליחים  גם בעולם שבו המוסיקה הפופולרית מערבבת תרבויות וסגנונות, ולא מעט מוסיקאים ישראלים זוכים בהצלחה מרשימה בארץ ובחו"ל במוסיקה שהיא ג'אז, אבל "לא רק". ביניהן כאלה שהם יותר ג'אזיים, כמו נגן הבס אבישי כהן, החצוצרן אבישי כהן, להקת "אהבת העולם השלישי" ועוד רבים. ישנם גם רבים שהמוסיקה שלהם היא חלק ממה שמתקבל בעולם כצליל הישראלי החדש, כמו אחינועם ניני וגיל דור. שהצליל שלהם הוא גם "אתני" וגם "ג'אזי" וגם מאד בינלאומי. ביחד עם הג'אז הישראלי המוסיקה הישראלית גדלה והתפתחה. פסטיבל הג'אז באילת הוא הסמן הגדול לשינוי.

אלי דג'יברי בצילום אורית פניני

לקראת הפסטיבל הופיעו בתכנית גל"צ "מוזיקה היום" ב1.7.2012

גדי להבי בפסנתר, אלי דג'יברי בסקסופון ושירה

דני אור: SOUND, יעל אלין קוטנר: צילום

מיקה

רוני

שיר ישראלי