יואב קוטנר

יום ראשון, 29 ביולי 2012

שימו לב ליוסי סאסי


יוסי סאסי (לא ממש) נחבא אל הכלים
בתוך מבול המוסיקה החדשה ששוטף אותנו כל הזמן, בתוך הריצה המטורפת בניסיון הבלתי אפשרי להתעדכן, אנחנו כל הזמן מפספסים לא מעט דברים טובים ומעניינים שאיש לא שם לב אליהם. וכשאני כותב "אנחנו" אני מתכוון למאזינים ולקוראים ובעיקר לאלה שתפקידנו לחשוף בפניכם דברים חדשים... בצד שלנו, של השדרנים והכותבים, העומס הוא כל כך גדול שאין שום סיכוי להאזין לכל הדברים החדשים, ובוודאי לא להשמיע או לכתוב עליהם. מי יודע כמה מאות יצירות מצויינות לא זוכות בשום הכרה בגלל הכמות הבלתי נתפסת של התוצרת היומיומית הזו.

עטיפת האלבום

הנה למשל דוגמא אחת קטנה שחבל שלא תשימו לב אליה. קוראים לו יוסי סהרון סאסי, הוא הוציא עכשיו אלבום בכורה בשם MELTING CLOCKS ובימים אלה הוא מפיץ את המוסיקה שלו בהופעות ברחבי הארץ (ב10.8.12 יופיע ב"ברידינג 3" בנמל תל אביב, ויארח את רועי זוארץ, מייקל קוברין, רועי פרידמן ודיאנה גולבי) ובחודש אוקטובר הוא ייצא לסיבוב הופעות באירופה יחד עם גיטריסט הרוק האמריקני –יהודי מרטי פרידמן שנחשב אחד מאמני הרוק האינסטרומנטלי החשובים בעולם והתפרסם בעיקר כגיטריסט להקת המטאל האמריקאית "מגאדת'". 

הקישור של סאסי לפרידמן (שגם מתארח בקטע אחד ב"שעונים נמסים") נותן לך מושג בסיסי על איזה מוסיקה אנחנו מדברים כאן, ועל כך נוסיף שיוסי סאסי הוא ממקימי  להקת "אורפנד לנד" בה הוא משרת בנאמנות כבר 20 שנה כשותף ביצירה, מלחין מעבד ומפיק וגם כמולטי אינסטרומנטליסט שמנגן כל לא פחות מ17 כי נגינה שונים. הוא אפילו עומד להשיק בקרוב כלי נגינה שפיתח בעצמו,  מין הכלאה בין גיטרה חשמלית ובוזוקי אקוסטי שהוא מכנה, בינתיים, "בוזוקיטרה". ההמצאה הזו היא בעצם תמצית הראש המוסיקלי של יוסי סאסי, גם ב"אורפאנד לאנד" וגם בעבודתו כסולן. MELTING CLOCKS  הוא כולו שילובים בין עולמות, בין רוק כבד וקטעים אקוסטיים, בין מוזיקה מערבית ומזרחית, חילוניות ודתיות, בין "שירים" ובין קטעים אינסטרומנטליים שהנגינה עומדת במרכזם. סמלית גם העובדה שבכנס TED, שהוא היה בין הישראלים המעטים שהוזמנו להרצות בו, הנושא היה "כוחה של המוסיקה לאחד את העולם" (The Power of Music to Unite the World). אז אולי הכותרת הזו נשמעת מעט תמימה או יומרנית (שלא לומר היפית-שנות-הששים) אבל יוסי סאסי, באלבומו כסולן וביצירתו עם "אורפאנד לאנד" מוכיח שקירוב הלבבות המוסיקלי אפשרי לא רק ביצירה עצמה אלא גם בקרב הקהל המגוון שמאזין לה.

"אורפאנד לאנד" זכתה בשנים האחרונות לקהל גדול ואוהד לא רק צרכני הרוק הכבד הרגילים, מאירופה עד יפן, אלא גם בארצות כמו טורקיה, כוויית ואיראן, שלמרות כל המחלוקות הפוליטיות מצליח להגיע ולהתחבר למוסיקה הזו. "שעונים נמסים" (או אולי "להמיס שעונים") מחבר בין עולמות בצורה מאד משכנעת וטבעית. יוסי סאסי לא מתאמץ לחבר עולמות. הוא פשוט שם ושם היחד. זה לא מפתיע. מי ששמע את "אורפנד לנד" יודע שבעשרים שנות קיומה הלהקה הזו מאד הרחיבה את הצליל שלה שהתחיל ממטאל בסיסי והלך והתגוון עם השנים.
השיא בשילוב העולמות הגיע לפני שלוש שנים באלבומה הרביעי של הלהקה, "דרכו הבלתי נגמרת של לוחם האור" ("The Never Ending Way Of ORwarriOR") שלווה בסיבוב הופעות ישראלי ועולמי מצליח. 

עשרים שנה אחרי שלהקת Resurrection קמה בבת ים הגיעה הלהקה בשמה החדש לשיא היצירתי שלה. מעודכנת מבחינת צליל המטאל בעולם ובה בשעה גם יותר ישראלית שורשית. מצד אחד הלהקה מופיעה עם הלהקה הבריטית Paradise Lost ומצד שני בפסטיבל העוד בירושלים עם נגן העוד אברהם סלמן... כשכתבתי על התקליט ההוא קראתי לו "ירושלים" בגלל מה שהעיר הזו מסמלת: מפגש טעון מתח וקשה בין ישראלים וערבים, חילונים ודתיים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, סלסולים מזרחיים ורוק מערבי. המעורב הירושלמי הזה  מחבר  שיר תימני בן 400 שנה, עם הדת' מטאל עם שיר עממי שנכתב במקור ע"י רבי שלמה אבן גבירול במאה ה11, עם קטע אקוסטי שכולל קריאת פסוקי תהילים וקטע שבו מוקראים פסוקים מהקוראן. שירים באנגלית, עברית וערבית, קול נשי ענוג (שלומית לוי) לצד שיריה רבת עוצמה עד חרחורים צרודים (של הסולן קובי פרחי), כלים מזרחיים כמו סאז, בוזוקי, כינור ערבי, דרבוקה, חליל וג'ומבוש, צלילים "יהודיים" כמו פסנתר ושופר ומבחר כלים בהם ניגן יוסי סהרון סאסי: גיטרה, בוזוקי, עוד וג'ומבוש. הוא גם שר. בהופעות בישראל ארחה הלהקה את אליל נעוריה יהודה פוליקר, את גרג מקינטוש ("Paradise Lost") וגם את סטיבן ווילסון ("Porcupine Tree", "Blackfield")  שניגן בקלידים באלבום האחרון של הלהקה, וגם היה אחראי על המיקסים.


עכשיו "אורפאנד לאנד" בהפסקה ובהתארגנות לקראת אלבום חדש, ובינתיים אפשר לשים לב לאחד הכוחות העיקריים מאחורי הקלעים שלהם. אז הנה אני מזכיר שוב: 
ב10.8.12 יופיע סאסי עם אורחיו ב"ברידינג 3" בנמל תל אביב.
עוד קודם לכן, ביום שלישי 7.8.2012 בשעה 21:00 בג'אם בתכניתי "קוטנר בתשע" בגלי צה"ל.

בפעם הקודמת באולפן גלי צה"ל.
צילום באולפן: נטלי מאתר הלהקה orphaned-disciples.org  

ריף כהן משיקה



ריף כהן מוציאה בקרוב מאד את אלבום הבכורה שלה
ובימים אלה היא ולהקתה נודדים בארץ בהופעות הרצה לקראת ההשקה:
ב2.8 ב"בארבי" תל אביב
ב22.8 בפסטיבל "בריזה" באשקלון
ב20.9 מופע ההשקה הרשמי ב"בארבי"

לקראת ההופעות הגיעה ריף עם להקתה לתכניתי "מוזיקה היום" בגלי צה"ל ב22.7.2012
סאונד: אסף סיטון
צילומים: יעל אלין קוטנר 


ריף כהן בשירה והקשה, אסא רביב בגיטרה, איתמר פינצי בבס, אליסף בשארי בעוד,
עמרי בר בקלידים, בן אילון בתופים
DANS MON CARTIER
J'AIME
A PARIS
רוצה פרחים
SUR LE MACADAME
עמרי בר
בן אילון
אליסף בשארי
איתמר פינצי

אסא רביב

יום שני, 23 ביולי 2012

באמונה שלמה

כנסיית השכל
נעשה את זה אישי. את "כנסיית השכל" פגשתי לראשונה לפני עשרים ואחת שנים. חבר מגל"צ, עוזי פרוייס, סיפר שאבי בללי מ"נקמת הטרקטור" גילה איזו להקה חדשה שאני חייב לשמוע. המפגש איתם היה הלם. לא פחות. בדירת חדר זעירה על גג בדרום תל אביב נדחסו ארבעת החברים, יורם חזן, רן אלמליח, דויד ראסד ומייק גולן כדי להציג כמה משיריהם... בשנייה הראשונה הם נראו נורא מסכנים, רזים מאד, לבושים בבגדים מסמורטטים, דחופים ביחד בתוך החדרון המוזנח כמו חברה של עובדים זרים שמצאו בקושי קורת גג... ואז הם התחילו לנגן ובבת אחת הכל השתנה. פתאום הם היו חבורה שיוצאת מוסיקה נפלאה, מקורית, שונה לגמרי מכל דבר אחר ששמעתי עד אז. מוסיקה מלאת כאב וזעקה פנימית ותשוקה וחום שמחברת בין כל מיני דברים שזיהיתי מתוך הניו וויב הבריטי וצלילים מזרחיים שלא הכרתי בכלל. אני לא בטוח שהם היו נגנים מדהימים באותו שלב, אבל האמת שלהם, האותנטיות של ההבעה, עומק של הרגש שעבר... כל אלה היו כל כך כובשים ומשכנעים שהיה ברור לי שזו התאהבות לכל החיים.


עשרים שנה אחרי, אני שמח להודיע שאני מרגיש אותו דבר. הם (וגם אני כמובן) בכלל לא אותם צעירים רעבים מאז, אבל משהו בסיסי בלהקה הזו נשאר כשהיה, העצב, הכאב כמניע ליצירה עדיין בוער בהם. למרות ההצלחה, למרות הניסיון הרב שנצבר, למרות שלנהל קריירה תוך כדי מלחמת הקיום אתה בחיים האמיתיים, עם משפחה ופרנסה ומחשבות על העתיד אינו דבר קל..... הם לא מתקלקלים. "אני מאמין" נקרא הלהיט הגדול הראשון שלהם, ובפעם הראשונה שהצגתי את הקליפ שלהם בתכנית "קול הפופ" לא התאפקתי והשתמשתי בכותרת הזו כדי לומר מה אני מרגיש לגביהם. גם 20 שנה אחרי, אני עדיין מאמין בהם. באמונה שלמה.   

האלבום הראשון
 "דברים בלחש" , אלבום הבכורה של "כנסיית השכל" היה ה-הפתעה של 1993. האלבום שיצא באותו שבוע שבו יצאו אלבומי הבכורה של "איפה הילד" ושל "מופע הארנבות של דוקטור קספר", כל אחד מהם נפלא בתחומו, הציע משהו שונה ולא פשוט לעיכול שצמח מתוךה רקע שלהם, מהמקום ממנו באו, העיירה שדרות של שנות השמונים שנראתה אז לתלאביבים כמו סוף העולם. בסיועם של קובי אוז שהכיר אותם עוד משדרות, המפיקים דני רכט וניצן זעירא והמוסיקאי אבי בללי הם הצליחו להגשים חלום שנראה אז הרבה יותר קשה להשגה מאשר בימינו: הקלטת אלבום.


בהפקתו המוסיקלית של בללי ובעיבודים ונגינה של חברי הלהקה: יורם חזן בשירה, גיטרה אקוסטית וסקסופון, רן אלמליח בבס, שירה וגיטרה אקוסטית, דויד ראסד בגיטרות ומייק גולן בקלידים, תכנות ודגימות. מאחר שלא היה להם מתופף צורף להקלטות דני מקוב (מ"נקמת הטרקטור"). בין שירי האלבום בלטו "אני מאמין", "לקטוף את הירח", "איתך אל הים", "רעפים", "השיר מהגן" ו"הנה זה בא". ההצלחה האמנותית הייתה גדולה וכנראה שגם מבחינה מסחרית האלבום הזה מכר הרבה יותר ממה שמישהו תיכנן. אבל השנים הבאות היו לגמרי לא קלות לחברי הלהקה, גם מבחינה פנימית יצירתית ובעיקר מבחינה כלכלית. גם כשהם היו "להקת השנה" ולהיטים שלהם שטפו את הרדיו וקצת את הטלוויזיה, הם המשיכו להילחם על קיומם הפיזי בתל אביב, עבדו בכל מיני עבודות דחק וחיו על סף עוני.


אני מדגיש את זה במיוחד כיוון שלעתים קרובות נראים לנו סיפורי הצלחה כמין הבטחה לחיי עושר ואושר חסרי דאגות, כשכל האנרגיה יכולה להתפנות ליצירה. האמת כמובן שונה, וההשפעה של המצב הכלכלי על היכולת להמשיך לפעול היא עצומה. תשאלו למשל את "בנזין", עשר שנים לפני "כנסיית השכל" שעם ההצלחה ושני האלבומים החליטה לפרק הכל בגלל מצבה הכלכלי.


ההערצה שלי לחברי "כנסיית השכל" היא גם על כך שלמרות הקשיים הלהקה הזו לא ויתרה. המשיכה ליצור, להקליט ולהופיע כשהיא לא מנסה למצוא חן בכוח או לוותר על היושרה האמנותית שלה. הם כל הזמן ממשיכים לחפש את הדבר הבא, להשתנות, להשתפר, גם עם מדובר בשירים חדשים לגמרי וגם אם בחזרה בגישה חדשה אל החומרים הישנים. עם שינויים קלים בהרכב, כשבכסא המתופף מתחלפים מוטי יוסף, יובל שפריר ובשנים האחרונות דניאל זייבלט, ואת מקומו של הקלידן מייק גולן מחליף עמי רייס, הלהקה הזו כל הזמן פועלת. ששה אלבומים, מיני אלבום אחד, ומגוון של מפגשים והפקות מיוחדות עם מוסיקאים אחרים. ביניהן אהוד בנאי, קובי אוז, טיפקס, פורטיס, ריטה, מופעי הצדעה למאיר אריאל, שמוליק קראוס, הביטלס, "לא נפסיק לשיר" בגלי צה"ל ועוד ועוד... בכל המפגשים האלה הם שומרים על הצליל המיוחד שלהם ובעיקר על הזהות העצמאית שלהם. הם נורא רציניים, תמיד עובדים קשה, לא מפסיקים לחפש איך לשלב בין האאוטסיידריות המובנית שלהם והעובדה שהם, בסופו של דבר, אחת הלהקות הכי וותיקות ומצליחות בארץ.

ב2007 הגיעה "כנסיית השכל" לשיאים חדשים של הצלחה כשסיכמה את 15 השנים הראשונות לפעילותה באלבום "אוטוביוגרפיה" ובו בעיקר עיבודים תזמורתיים לשיריה המוכרים. מאז הוציאה הלהקה אלבום מצליח בשם "שורות של אנשים" (שיצא במהדורה נוספת, כוללת בונוסים) ועכשיו, לכבוד חגיגות עשרים השנה הם בשיתוף פעולה חדש עם התזמורת האנדלוסית... אני עדיין מאמין ואוהב.

כנסיית השכל עם התזמורת האנדלוסית


רן לוי. מוזיקאי. ליצן עצוב



רן לוי הוא זמר, כותב ומוזיקאי (להבדיל מרן לוי ההיסטוריון שהאתר שלו באייקאסט הוא אחד הכי פופולריים שם). הוא היה פעם, לפני 20 שנה, מתופף (בלהקת "הגן האנוכי"), ומאז התעסק במוסיקה בעיקר מאחורי הקלעים והתפרסם בהנחייה בטלויזיה (זוכרים את "המגאזין" בערוץ מוסיקה 24?) ובמיזמים שונים (למשל הקמת ערוץ טלויזיה לכלבים בארה"ב).
עכשיו לוי מוציא אלבום ראשון, "PHONY CLOWN",  אותו הקליט כבר לפני שנתיים בהפקה מוסיקלית ועיבודים של ירון פישמן (מ"חבורת אטומיק"). לוי כתה והלחין את כל שירי האלבום, פרט לשניים בהם השתתף ליאור רון. הוא שר באנגלית ומארח בשירה את רננה רז, קוואמי, אורן ברזילי ושי צברי.

ביום רביעי 25.7.2012 משיק רן לוי את האלבום בהופעה חגיגית בתיאטרון "תמונע" בה יתארחו נועם רותם, רננה רס, קוואמי ומי שהיה סולן "הגן האנוכי" כפיר בסון.

לקראת ההופעה הגיע רן לוי עם חלק מחברי להקתו לג'אם ב"מוזיקה היום" בגל"צ 22.7.2012
סאונד: אסף סיטון. צילומים: יעל אלין קוטנר.
 
רן לוי בשירה, אור מורן בגיטרה, קולות ומפוחית
חגית מרום בקלידים וקולות, גל זילברמן בצ'לו
HEAVENLY DESTROYED
MONDAY'S WRONG
RUNNING AWAY
AWAKE
אור מורן
רן לוי

חגית מרום
גל זילברמן

יום ראשון, 22 ביולי 2012



נתנאלה, אחת הזמרות הישראליות הנפלאות ביותר, חזרה ארצה בשנה שעברה אחרי שנים רבות בחו"ל, הוציאה אלבום חדש בשם "נדודים"  ומופיעה בימים אלה במופע המשלב בין שיריה החדשים ולהיטיה המוכרים. ביניהם "שיר היונה", "היה לי חבר היה לי אח", "לא דיברנו עוד על אהבה" ועוד.

במופע "פורשת כנף" נתנאלה שרה ומלווה את עצמה בגיטרה, ואיתה בקלידים גיא וינגרטן.
לאולפן תכניתי "מוזיקה היום" ששודרה בגלי צה"ל ב8.1.2012 היא באה לגמרי לבדה.

סאונד: דני אור ומני ציפל
צילום: יעל אלין קוטנר


נתנאלה בשירה וגיטרה
לחזור
אי הנצח "לא אשכח"
שיר היונה
לא דיברנו עוד על אהבה



ביום ד' 25.7 תופיע נתנאלה ב"מועדון הביט" בחיפה, אורח מיוחד: יוני רכטר. 


עץ פורח
בסוף החודש (החל ב30 ביולי ועד ה2 באוגוסט) יתקיים בנמל אילת פסטיבל "ג'אז בים האדום" ה26. הפעם בניהולם האמנותי של איש המוסיקה מגל"צ דובי לנץ (שבתכניותיו, ובמיוחד ב"הכל זורם", פועל שנים לקידום הג'אז ומוסיקת עולם) והמוסיקאי אלי דג'יברי (סקסופוניסט, מלחין, מעבד ומפיק שהוציא מאז 2003 חמישה אלבומי ג'אז מעולים). 

דובי לנץ בצילום לורן בורסט

ארבעת ימי הפסטיבל מציעים כרגיל מגוון אדיר של סגנונות וטעמים ושילובים בין ג'אז סטנדרטי וחדשנות, פיוז'ן עם רוק ומוסיקת עולם, אמנים ישראלים ובינלאומיים, חדשים לצד וותיקים כששמות המשתתפים בתכניה הם רק רמז למה שהולך לקרות שם: חמישיית קני גארט, ג'רי אלן ולהקתה, ריצ'רד בונה, רביעיית כרמן סוזה,  קרייג אדאמס וקולות ניו אורלינס, שלישית YES  של  עומר אביטל, עלי ג'קסון וארון גולדברג, שלישיית כריסטיאן מקברייד,  רביעיית גלעד הקסלמן מארחת את הסקסופוניסט מארק טרנר, שלישית "ניוויל, סואז ודיפור", דודו טסה והכוויתים, רות דולורס וייס,  קרן מלכה,  הראל שחל ו"אניסטר",  חמישיית שון ג'ונס,  ז'וקה פרפיניאן גרופו,  רביעיית דניאל עורי עם עומר קליין,  שביעיית יובל כהן, להקת "זוויות" של הרולד רובין מארק סמוליאן וראובן הוך שמתאחדת לראשונה 25 שנה אחרי שניגנה בפסטיבל הג'אז הראשון באילת... ולצידם שמות חדשים וצעירים: הפסנתרנים גדי להבי (בן ה16) ועדן לדין (בן ה25), ו"תומר בר טריו" של הפסנתרן והמלחין תומר בר, מוסיקאי בן 18 שהוציא לאחרונה את אלבומו הרביעי (!) תוך כדי לימודיו בבי"ס תלמה ילין. בטריו שלו שותפים המתופף עופרי נחמיה (גם הוא בן 18) ונגן הקונטרבס אורי קוטנר (בן 19) שאותו אני מכיר באופן מאד מאד אישי...
הידיעה הזו, שהבן שלי מנגן בפסטיבל הג'אז באילת, גרמה לי (מלבד הגאווה הגדולה) להרהורים על מקומו של הג'אז בתרבות הישראלית, ובעיקר על השינוי העצום שעבר התחום הזה גם באופיו המוסיקלי וגם מבחינה תקשורתית ב26 שנות קיומו של פסטיבל הג'אז שלא לדבר על השנים שקדמו לו. קשה להאמין אולי, אבל פעם, רק לפני 30-40 שנה, ממש לא מזמן, ג'אז בישראל נתפס כמוסיקה אליטיסטית, מבוגרת (שלא לומר זקנה), שמעניינת קומץ שבקומץ. בשנות הששים כשכל העולם התפוצץ מהמהפכות המוסיקליות, השמרנות והפחד משינויים אפיינו את התרבות הישראלית. במקום שבו הפופ והרוק היו "לא מתאימים", נראתה מוסיקת הג'אז זרה ומוזרה ולא שייכת לפה... ובכל זאת היו כאן חלוצים שנלחמו על מקומה של המוסיקה השונה, ולא הסתפקו רק בג'אז אמריקני אלא יצרו משהו מקומי וישראלי כששילבו מוטיבים מזרח אירופאיים, מזרח תיכוניים ואפילו ערביים. גם ברוק החדש שנוצר אז ובעיקר בג'אז הישראלי. ביניהם אלברט פיאמנטה, סטו הכהן, מל קלר, אלכס ווייס, ירוסלב יעקובוביץ, אלונה טוראל, ממלו גייטנופולוס, מורטון קם, ג'ס קורן, אהרל'ה קמינסקי, דני גודפריד, אלי מגן, עדנה גורן. חלק מהמייסדים האלה חברו למופע משותף בפסטיבל הג'אז לפני ארבע שנים והזכירו ששורשי העץ הפורח הזה של ימינו, נטועים בזמנים אחרים לגמרי.
מאז שנות השבעים המוסיקה הישראלית הלכה ונפתחה לצבעים חדשים, כמות המאזינים והמוסיקאים שמתעניינים בג'אז גדלה באופן משמעותי שכבר הרבה מאד שנים איש לא מתייחס לג'אז כאל שוליים. אנשי רדיו כמו דני קרפל, שלמה ישראלי, גבי ינון ודובי לנץ פימפמו את המוסיקה הזו בעקשנות ובנאמנות, מאות אמני ג'אז הגיעו להופעות בישראל, קם בית הספר "רימון" שהוגדר כמקום ללימוד "ג'אז ומוסיקה בת ימינו", מחלקות הג'אז בקונסרבטוריונים השונים התרחבו (למשל ב"שטריקר") וחוץ מפסטיבל הג'אז באילת קמו עוד לא מעט פסטיבלי ג'אז מצליחים, בסינמטק תל אביב, בגבעתיים ועוד... החשיפה של המוסיקאים והקהל הרחב לסגנונות נידחים ולא מוכרים הפכה אפשרית עם מהפכת האינטרנט והכל ביחד הפך את החיבור לג'אז להרבה יותר קל. ממציאות של אלבום ג'אז ישראלי אחד בשנה בשנות שמונים התרחב השוק לעשרות הרכבים וסולנים שמופיעים מידי שנה, חלקם הגדול גם מוציאים אלבומים מקוריים. חלקם מצליחים  גם בעולם שבו המוסיקה הפופולרית מערבבת תרבויות וסגנונות, ולא מעט מוסיקאים ישראלים זוכים בהצלחה מרשימה בארץ ובחו"ל במוסיקה שהיא ג'אז, אבל "לא רק". ביניהן כאלה שהם יותר ג'אזיים, כמו נגן הבס אבישי כהן, החצוצרן אבישי כהן, להקת "אהבת העולם השלישי" ועוד רבים. ישנם גם רבים שהמוסיקה שלהם היא חלק ממה שמתקבל בעולם כצליל הישראלי החדש, כמו אחינועם ניני וגיל דור. שהצליל שלהם הוא גם "אתני" וגם "ג'אזי" וגם מאד בינלאומי. ביחד עם הג'אז הישראלי המוסיקה הישראלית גדלה והתפתחה. פסטיבל הג'אז באילת הוא הסמן הגדול לשינוי.

אלי דג'יברי בצילום אורית פניני
לקראת הפסטיבל הופיעו בתכנית גל"צ "מוזיקה היום" ב1.7.2012
גדי להבי בפסנתר, אלי דג'יברי בסקסופון ושירה
דני אור: SOUND, יעל אלין קוטנר: צילום

מיקה
רוני
שיר ישראלי



יום ראשון, 15 ביולי 2012


אלקטרה בהופעה



ELECTRA
מופיעה מחר ב"עשן הזמן" בבאר שבע
הנה הלהקה בהופעה ב"מוזיקה היום" 1.7.2012
דני אור: SOUND
יעל אלין קוטנר: VISION
ניצן חורש
בועז וולף

ELECTRA
ניצן חורש בגיטרה ושירה,  בועז וולף בתופים ושירה, דורון פרחי בבס ושירה
SEASIDE LOVE
CHARGE
COMING TO GET YOU
STARVE
ISRAELITES
DAY BY DAY

דורון פרחי

יום שבת, 14 ביולי 2012

שי להב. פעמיים


איזה סיפור אופטימי. עשרים שנה אחרי שהוחתמו להוצאת אלבום כ"מופע הארנבות של דוקטור קספר" שי להב ואורן ברזילי לא רק ממשיכים לפעול ולהצליח כחברים בלהקה, אלא גם כיוצרים עצמאיים שיש להם הרבה מה לומר מחוץ  ללהקת האם. בשנתיים האחרונות הופנתה תשומת הלב התקשורתית בעיקר לאורן ברזילי, שהתאושש ממחלה קשה והוציא אלבום אישי מרגש בשם "שדים של עצב סופות של אושר" אותו ליווה בהופעות אינטימיות שהתחילו אצלו בביתו הפרטי ונדדו לבתים פרטיים נוספים. עכשיו, כשאורן ברזילי ממשיך בפעילותו וגם "הקספרים" לא מפסיקים את הקאמבק המצויין שלהם, מתפנה שי להב לעשות משהו משלו, ביחד עם העיתונאי והסופר שי להב, באלבום ומופע בשם "משחק באש", מה שהם קוראים "אופרת רוק זוגית".


אחרי חודש של הצגות הרצה בבאר שבע, (האופרה היא הפקה של תיאטרון הפרינג הבארשבעי) תתקיים ביום שני הקרוב, ב"צוותא" הבכורה החגיגית של האופרה, בבימוי יואב מיכאלי ובהשתתפות שי להב והשחקנים ניסו כאביה וצהלה מיכאלי והמוזיקאים יפעת נח להב (אשתו של שי להב הקספרי), אריאל פוליאקוב ויובי חייבי.
לשי להב הקספרי זהו עוד פרק במסע מוזיקלי מגוון ומרתק בו התחיל לפני הרבה שנים...עוד בשנות השמונים. יליד טבריה, 1968, היה שי להב בן ה20 יוצר, קלידן וזמר בלהקות אחדות (ביניהן "שדות זהב" שפעם השמעתי בגל"צ שיר שלה...) כשפגש בתל אביב של ראשית שנות ה-90 את הגיטריסט-זמר הצעיר ממנו אורן ברזילי. השניים הופיעו ביחד במופע קומי מוסיקלי בשם "מופע הארנבות של דוקטור קספר", שהפך אחר כך לשמה של להקתם. בין השנים 1992 ל-1996 הייתה "מופע הארנבות של דוקטור קספר" אחת הלהקות הבולטות בסצינת הרוק הצעיר של התקופה, ולהב היה אחד משני היוצרים העיקריים בשלושת אלבומי הלהקה ובהופעותיה.
בזמן שירותו בלהקה כתב להב גם לזמרים אחרים. ביניהם לשרון חזיז (את "קח אותי לשם", "נמרה" ו"בת הקוסם"), השתתף בהפקה המוסיקלית של אלבומה הרביעי של "איפה הילד" והיה המוסיקאי העיקרי מאחורי להקת "היי פייב" כמעבד, מפיק ומלחין רוב הלהיטים. ביניהם "יום מעונן" וגם חידוש ללהיט של הקספרים "אחלום לנצח". ב1998 מונה להב למנהל המחלקה העברית בחברת התקליטים "אן-אם-סי" ושימש בתפקיד עד שנת 2000.
ב2004 חזר להב לפעילות מוסיקלית כמפיק ללהקת "ליברה" של בת זוגו, וכשותף עם דן תורן בהרכב "אדוני הממון". ב2004 ושוב ב2005 התאחדה להקת "מופע הארנבות של דוקטור קספר" בהרכב חדש, ואף הוציאה אלבום בהופעה. ב2007 חזרה הלהקה לפעילות מלאה והוציאה מאז שני אלבומים חדשים שלא מביישים את נעוריהם, "סוף לא טוב" ו"בן חורג".
שי להב השני עסק באותן שנים ממש, לצד התמחותו ועבודתו כעורך דין פלילי (שנים אחדות בסנגוריה הציבורית בירושלים), במגוון תחומים אמנותיים.
הוא ערך וכתב כתבות עיתונאיות בנושאי מוסיקה (ב"כל הזמן" וב"מעריב"), הגיש תכניות רדיו (גל"צ, רדיו תל אביב ורשת ג), כתב תסריטים וערך תכניות טלוויזיה (ביניהן תכנית המוזיקה הישראלית "תוצרת הארץ" בערוץ הראשון) והוא גם מחזאי וסופר (בין ספריו "לך לעזה" ו"רשימת שידור" על "גלגלצ"). בנוסף לאלה שי להב השני גם כתב פזמונים אחדים, ביניהם למירי מסיקה ("חדשות טובות") וליאיא כהן אהרונוב ("גולם").
עכשיו, אחרי שנים של בלבול בין השניים (למה אף אחד מהם לא מוסיף איזה שם שני או תואר לשמו?) , הם לראשונה משתפים פעולה. הנושא שמאחד אותם הוא משבר גיל הארבעים שעבר עליהם לא מזמן...

שי להב קספר (מימין) ושי להב. צילום אורן זיו

יום שישי, 6 ביולי 2012


אין קץ לילדות
אם התחברות לילדותיות היא מה שמניע אמנים להמשיך ליצור ולהתחדש ולחפש דרכים חדשות להביע את עצמם. רמי פורטיס (יליד 1954) וברי סחרוף (1957) שחוגגים השבוע יומולדת משותף (ב7.7) הם מבחינה זו עדיין ילדים. גם אחרי עשרות שנים של פעילות מוסיקלית ביחד ולחוד, פעילות שחרגה מהסיפור האישי שלהם והיתה לה השפעה גדולה על המוסיקה הישראלית הפופולרית של ימינו, הם ממשיכים להתפתח ולהשתנות.
ראיתי אותם  לפני שבוע בפסטיבל "עצמאי בשטח" בקיבוץ רגבים, הם הופיעו, כל אחד עם להקתו, כהדליינרים של הפסטיבל, לצידו של אבי הרוק הישראלי שלום חנוך. הם היו נהדרים, מלאי אנרגיה ויצירתיות וסופר מקצועיות... והם הרימו את הקהל לשיאים של התפרצות רגש ואסטזה. כמי שעוקב אחריהם באדיקות מתחילת הדרך, עוד מהימים שנחשבו לשוליים האלטרנטיביים הקיצוניים, התמלאתי שמחה ואפילו תחושת גאווה על ניצחון הדור שלנו (פורטיס ואני בני אותו שנתון) ובעיקר על ניצחון הדרך: הנה שני חבר'ה, לא ממש צעירים (ברי קצת יותר), שלא מוותרים על האמירה שלהם, שלא מנסים למצוא חן בכוח, שמעיזים לעשות המון דברים לא מקובלים בלי התחשבות בשיקולי רייטינג... ומצליחים בכל זאת ולמרות  הכל להגיע לקהל רחב מבלי להתפשר על האמת שלהם. נכון, זה לא חדש העניין הזה , וכבר לא מעט שנים פורטיסחרוף נמצאים בעמדה הזו, אבל ככל שאנחנו מתבגרים והאופנות מסביב משתנות, ההישרדות והלחימה על הרלוונטיות הופכת ליותר קשה ומאתגרת. כל מי שמנסה, בכל תחום, יודע את זה. לי אישית ההתעקשות שלהם נתנה לי הרבה כוח ועכשיו, לכבוד היומולדת המשותף, אני חייב לעצור לרגע ולומר להם כמה אני אוהב אותם וכמה הרבה אושר הם הביאו לחיים שלי. תודה פורטיס. תודה סחרוף. יומולדת שמח וכמו שאומרים ילדים... שתזכו לשנה הבאה.
את פורטיס הכרתי באמצע שנות השבעים. הוא היה בתחילת דרכו על הבמה, כזמר אורח בהפסקה בהופעה של להקת "תמוז" ובהופעות סולו מטורפות, הוא וגיטרה, במועדונים זעירים בתל אביב. הוא היה שונה מכל מה ששמעתי או ראיתי, בארץ או בעולם. לא "זמר" אלא פרפורמר אולטימטיבי, שהמוסיקה היא רק חלק מהביטוי היצירתי שלו. שנים לאחר מכן, כשחקרתי את מקורות הטירוף הפורטיסי, שמעתי אותו מדבר על "הבומבה שחטף במלחמת יום כיפור", ועל כך שהבין אז שלא רק שמותר לו אלא שהוא חייב, להיות שונה. להיות הוא גם אם לאחרים הוא נראה משוגע. שלושים וחמש שנים הוא מתעקש לעשות את זה אחרת, וכך כשהוא מגיע לפני חודש ל"כתת אמן" של גלי צה"ל בב"יס רימון, הוא לא רוצה לנגן בטענה שהוא בכלל לא מוסיקאי. "בניגון לחברי כסופי" (כך, בקנאת קרחים, הוא מכנה את סחרוף כסוף השיער) "אני לא יודע להסביר את המוסיקה שלי. לא יודע לעשות קאברים לשירים של אחרים, לא יכול להדגים ולנתח". בסוף הוא דווקא כן הדגים (בגרסה מצמררת  לשירו הראשון "אינקובטור") אבל בעיקר התרכז בדיבור מרתק על העולם הפנימי שעומד מאחורי היצירה שלו ואשר רק חלק קטן ממנו יוצא לאור בשירים. פורטיס הוא לא "מוסיקאי". הוא פילוסוף וחובב מדע שהולך ומעמיק בשנים האחרונות את המחקר שלו בתחומים שונים, ומשתמש במוסיקה שלו כבכלי לגרות את המחשבה וההתעניינות של מאזיניו. פתאום, אחרי כל השנים האלה, הוא מגיע גם לקהל מאד מאד צעיר. "אני רמי אוריגמי" הוא אומר בצחוק, ומתכוון להופעות הצהרים שלו ב"זאפה" שמביאות קהל משפחות, כולל תינוקות, שיודעים בעל פה את השירים שלו... מי היה מאמין.
ברי סחרוף, האיש שפורטיס הכריח לעבור מלהיות "רק גיטריסט" אל קדמת הבמה גם כזמר, הוא לגמרי מוסיקאי. גם אצלו התוכן המילולי חשוב, ובמיוחד בעשור האחרון הוא מעמיק את המחקר שלו בתחום כחלק מחיפוש המקורות שלו, אבל הוא בעיקר ויותר מכל מוסיקאי טוטאלי. מלחין, מעבד, מפיק, נגן, זמר, ממציא, מגלה וגם פרפורמר ענק... בעיני סחרוף הוא המוסיקאי הישראלי החשוב של עשרים השנים האחרונות, ולהרחבת הספקטרום שלו מהרוק-גל-חדש של שנות השמונים-תשעים אל השילוב האתני-מזרחי-דתי בתוך הרוק שמאפיין אותו בשנים האחרונות ישנה השפעה תרבותית עצומה על יצירת הצליל הישראלי החדש. לא רק ב"אדומי השפתות" משירי אבן גבירול שיצר עם רע מוכיח, אלא גם במוסיקה "הרגילה" שלו הוא מפגיש בטבעיות בין רוק ואתני, אקוסטי ואלקטרוני, מזרח ומערב. מאז נפרד מהצמד פורטיסחרוף, בדיוק לפני עשרים שנה, סחרוף לא מפסיק להתפתח ולהתחדש ולהפתיע ביצירות הסולו שלו (בשמונה אלבומים ועוד פסקולים ואלבומי הופעה), בשיתופי הפעולה עם מוסיקאים אחרים (כולל מפגשים נוספים עם פורטיס) ובעבודה שלו כמעבד ומפיק עם עשרות מוסיקאים אחרים (ובראשם הגדול מכולם אריק איינשטיין) ואפילו בקאברים שהוא בוחר לבצע ("עוד חוזר הניגון") שהוא מכניס בהם חיים חדשים. כמו אצל אחיו הגדול, כך גם אצל ברי סחרוף, התחושה היא שזו רק ההתחלה. עכשיו יבואו השנים הטובות באמת. עד מאה ועשרים.