אין קץ לילדות

אם התחברות לילדותיות היא מה שמניע אמנים להמשיך ליצור ולהתחדש ולחפש דרכים חדשות להביע את עצמם. רמי פורטיס (יליד 1954) וברי סחרוף (1957) שחוגגים השבוע יומולדת משותף (ב7.7) הם מבחינה זו עדיין ילדים. גם אחרי עשרות שנים של פעילות מוסיקלית ביחד ולחוד, פעילות שחרגה מהסיפור האישי שלהם והיתה לה השפעה גדולה על המוסיקה הישראלית הפופולרית של ימינו, הם ממשיכים להתפתח ולהשתנות.

ראיתי אותם  לפני שבוע בפסטיבל "עצמאי בשטח" בקיבוץ רגבים, הם הופיעו, כל אחד עם להקתו, כהדליינרים של הפסטיבל, לצידו של אבי הרוק הישראלי שלום חנוך. הם היו נהדרים, מלאי אנרגיה ויצירתיות וסופר מקצועיות... והם הרימו את הקהל לשיאים של התפרצות רגש ואסטזה. כמי שעוקב אחריהם באדיקות מתחילת הדרך, עוד מהימים שנחשבו לשוליים האלטרנטיביים הקיצוניים, התמלאתי שמחה ואפילו תחושת גאווה על ניצחון הדור שלנו (פורטיס ואני בני אותו שנתון) ובעיקר על ניצחון הדרך: הנה שני חבר'ה, לא ממש צעירים (ברי קצת יותר), שלא מוותרים על האמירה שלהם, שלא מנסים למצוא חן בכוח, שמעיזים לעשות המון דברים לא מקובלים בלי התחשבות בשיקולי רייטינג... ומצליחים בכל זאת ולמרות  הכל להגיע לקהל רחב מבלי להתפשר על האמת שלהם. נכון, זה לא חדש העניין הזה , וכבר לא מעט שנים פורטיסחרוף נמצאים בעמדה הזו, אבל ככל שאנחנו מתבגרים והאופנות מסביב משתנות, ההישרדות והלחימה על הרלוונטיות הופכת ליותר קשה ומאתגרת. כל מי שמנסה, בכל תחום, יודע את זה. לי אישית ההתעקשות שלהם נתנה לי הרבה כוח ועכשיו, לכבוד היומולדת המשותף, אני חייב לעצור לרגע ולומר להם כמה אני אוהב אותם וכמה הרבה אושר הם הביאו לחיים שלי. תודה פורטיס. תודה סחרוף. יומולדת שמח וכמו שאומרים ילדים... שתזכו לשנה הבאה.

את פורטיס הכרתי באמצע שנות השבעים. הוא היה בתחילת דרכו על הבמה, כזמר אורח בהפסקה בהופעה של להקת "תמוז" ובהופעות סולו מטורפות, הוא וגיטרה, במועדונים זעירים בתל אביב. הוא היה שונה מכל מה ששמעתי או ראיתי, בארץ או בעולם. לא "זמר" אלא פרפורמר אולטימטיבי, שהמוסיקה היא רק חלק מהביטוי היצירתי שלו. שנים לאחר מכן, כשחקרתי את מקורות הטירוף הפורטיסי, שמעתי אותו מדבר על "הבומבה שחטף במלחמת יום כיפור", ועל כך שהבין אז שלא רק שמותר לו אלא שהוא חייב, להיות שונה. להיות הוא גם אם לאחרים הוא נראה משוגע. שלושים וחמש שנים הוא מתעקש לעשות את זה אחרת, וכך כשהוא מגיע לפני חודש ל"כתת אמן" של גלי צה"ל בב"יס רימון, הוא לא רוצה לנגן בטענה שהוא בכלל לא מוסיקאי. "בניגון לחברי כסופי" (כך, בקנאת קרחים, הוא מכנה את סחרוף כסוף השיער) "אני לא יודע להסביר את המוסיקה שלי. לא יודע לעשות קאברים לשירים של אחרים, לא יכול להדגים ולנתח". בסוף הוא דווקא כן הדגים (בגרסה מצמררת  לשירו הראשון "אינקובטור") אבל בעיקר התרכז בדיבור מרתק על העולם הפנימי שעומד מאחורי היצירה שלו ואשר רק חלק קטן ממנו יוצא לאור בשירים. פורטיס הוא לא "מוסיקאי". הוא פילוסוף וחובב מדע שהולך ומעמיק בשנים האחרונות את המחקר שלו בתחומים שונים, ומשתמש במוסיקה שלו כבכלי לגרות את המחשבה וההתעניינות של מאזיניו. פתאום, אחרי כל השנים האלה, הוא מגיע גם לקהל מאד מאד צעיר. "אני רמי אוריגמי" הוא אומר בצחוק, ומתכוון להופעות הצהרים שלו ב"זאפה" שמביאות קהל משפחות, כולל תינוקות, שיודעים בעל פה את השירים שלו... מי היה מאמין.

ברי סחרוף, האיש שפורטיס הכריח לעבור מלהיות "רק גיטריסט" אל קדמת הבמה גם כזמר, הוא לגמרי מוסיקאי. גם אצלו התוכן המילולי חשוב, ובמיוחד בעשור האחרון הוא מעמיק את המחקר שלו בתחום כחלק מחיפוש המקורות שלו, אבל הוא בעיקר ויותר מכל מוסיקאי טוטאלי. מלחין, מעבד, מפיק, נגן, זמר, ממציא, מגלה וגם פרפורמר ענק... בעיני סחרוף הוא המוסיקאי הישראלי החשוב של עשרים השנים האחרונות, ולהרחבת הספקטרום שלו מהרוק-גל-חדש של שנות השמונים-תשעים אל השילוב האתני-מזרחי-דתי בתוך הרוק שמאפיין אותו בשנים האחרונות ישנה השפעה תרבותית עצומה על יצירת הצליל הישראלי החדש. לא רק ב"אדומי השפתות" משירי אבן גבירול שיצר עם רע מוכיח, אלא גם במוסיקה "הרגילה" שלו הוא מפגיש בטבעיות בין רוק ואתני, אקוסטי ואלקטרוני, מזרח ומערב. מאז נפרד מהצמד פורטיסחרוף, בדיוק לפני עשרים שנה, סחרוף לא מפסיק להתפתח ולהתחדש ולהפתיע ביצירות הסולו שלו (בשמונה אלבומים ועוד פסקולים ואלבומי הופעה), בשיתופי הפעולה עם מוסיקאים אחרים (כולל מפגשים נוספים עם פורטיס) ובעבודה שלו כמעבד ומפיק עם עשרות מוסיקאים אחרים (ובראשם הגדול מכולם אריק איינשטיין) ואפילו בקאברים שהוא בוחר לבצע ("עוד חוזר הניגון") שהוא מכניס בהם חיים חדשים. כמו אצל אחיו הגדול, כך גם אצל ברי סחרוף, התחושה היא שזו רק ההתחלה. עכשיו יבואו השנים הטובות באמת. עד מאה ועשרים.