נתנאלה חזרה הביתה

נתנאלה בגל"צ. צילום יעל אלין קוטנר

אני פוגש את נתנאלה במדרגות גלי צה"ל, בדרך לאולפן תכניתי "מוזיקה היום" בו היא עומדת להופיע בשידור חי. לא ראיתי אותה אולי עשרים שנה ובשנייה הראשונה ההפתעה גדולה... קודם כל היא נראית בדיוק כפי שזכרתי אותה. אמנם קצת יותר מבוגרת (ותופתעו, אותה תופעה לא פסחה גם עלי) אבל בעיקר מקרינה את אותה פשטות וענייניות שאיפיינו אותה אז, בשנותיה כאחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שהיו לנו. היא מגיעה לבדה, נושאת את הגיטרה בקייס שחור, ללא מלווה, אמרגן או יחצ"ן. ללא גינונים. באה לעשות את העבודה. באלאנס קצרצר והיא מתחילה לשיר וברגע שקולה נשמע הכל חוזר... האולפן נמס, החבר'ה הצעירים עוזבים לרגע את האייפונים ומקשיבים והיא שוב, מיד, אחת הזמרות הכי טובות ומיוחדות שיש לנו. היא פותחת בשני שירים חדשים, "לחזור" ו"אי הנצח לא אשכח" ובעיקר מרגיעה את החששות שאולי זה כבר לא זה, שמשהו התקלקל בחצי היובל שחלף מאז שהוציאה אלבום. ואז כשהיא חוזרת את "שיר היונה" ואל "לא דיברנו עוד על אהבה" העיניים מתמלאות דמעות, הלב פועם בחוזקה. נתנאלה חזרה הביתה.

האלבום הראשון והשני בדיסק אחד

"געגועים הביתה" נקרא השיר הראשון בו נשמע קולה, כשהייתה חיילת זמרת בצוות הווי חיל האוויר. אי אפשר היה לשים לב לזמרת בעלת הקול מאד מיוחד והמראה האקזוטי (היא בת משפחת יעקובוב שעלתה מאוזבקיסטן) והתברר שעוד לפני שירותה הצבאי כבר משך כשרון השירה שלה תשומת לב רבה והיא הופיעה בפני קהל עוד כנערה צעירה. אפילו המלחין סשה ארגוב, ששמע אותה שרה בגיל 15 אהב את שירתה, לימד אותה אחדים משיריו והבטיח לה שבבוא היום ילחין במיוחד עבורה שירים חדשים. ב1974, בסוף שירותה הצבאי, הקליטה נתנאלה כסולנית את אחד מסמלי התקופה, "הייה לי חבר הייה לי אח", ובפסטיבל הזמר תשל"ד נחשפה לקהל הרחב כששרה את "שיר היונה" שהלחין ועיבד מתי כספי (למילים של שמרית אור). השיר הצליח מאד ועד היום הוא מזוהה עם נתנאלה. בימים ההם, טרם גילוייו של דור הזמרות החדש עם נורית גלרון, יהודית רביץ ואסתר שמיר, הייתה נתנאלה התגלית החמה ביותר בין הזמרות הישראליות. המפיק אשר ביטנסקי שנודע ביכולתו לזהות כשרונות חדשים (מ"כוורת" ועד נורית גלרון) החל עובד איתה ולהוליך אותה בדרך הנכונה. מיד אחרי שחרורה מהצבא היא הופיעה עם כספי בערב משותף שנקרא "חצי חצי", היא התארחה בסיבוב ההופעות של אמן הבלוז המפורסם ממפיס סלים וסיימה את השנה הראשונה לקריירה שלה כזוכת פרס "כינור דוד".

ב1975 יצא אלבום הבכורה שלה שכלל עיבוד ל"הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") לצד שירים חדשים כמו "ימים לבנים", "לא דיברנו עוד על אהבה", "ענבלים", "ליל קיץ", "בן" ו"רוח שלי וגשם שלי", שהלחין עבורה סשה ארגוב כפי שהבטיח לה. האלבום כלל גם שיר אחד שנתנאלה הלחינה בעצמה: "מצפה תהום".

ב 1976 יצא אלבומה השני, "אל ארצי" שכלל את "עוד יבוא היום" ובעיקר שירים ישנים כמו "אל ארצי" ו"היו לילות". אחרי הוצאת שני האלבומים, כשהיא בשיא הצלחתה, החליטה נתנאלה ללכת בעקבות אהבתה, ועברה לגור בשבדיה, שם נישאה ונולדו לה ילדיה נמו ואלמה. באמצע שנות השמונים חזרה לזמן קצר ארצה וב1987 הקליטה אלבום שלישי "על גן עדן חלוני". היא כתבה והלחינה את רוב שירי האלבום, שנפתח ב"שלכת אבי", שיר שאותו כתבה על אביה שנפטר עוד לפני שנולדה. באלבום בלט שיר נוסף שהלחינה נתנאלה למילים של ביאליק, "מעבר לים".

ב 1993 היא גרה בכפר האמנים עין הוד והופיעה רק מעט בפני קהל מצומצם בביתה. באותה שנה היא הוזמנה על ידי סטיבן שפילברג להקליט את השיר "הליכה לקיסריה" לסרטו "רשימת שינדלר", בעיבוד חדש של ג'ון וויליאמס.

האלבום החדש

ב1995השתתפה נתנאלה עם דוד ד'אור ואהוד מנור במופע משיריו של מנור ובעקבותיו הקליטה אלבום שלם משיריו בעיבודים חדשים של רפי קדישזון. אחר כך שוב עזבה עם משפחתה לשבדיה, נפרדה מבעלה וב2010 חזרה (סופית?) ארצה. בסוף 2011  יצא "נדודים", אלבום יפהפה שמסכם את המעברים בחייה בשנים האחרונות ואת חזרתה ארצה. נתנאלה כתבה והלחינה בו את כל השירים ועל ההפקה המוסיקלית היה אחראי גיא ויינגרטן שגם מופיע איתה בימים אלה. אני מקשיב לה שרה כפי שהיא שרה היום, וחושב שאמנם הקול כשהיה, וההגשה הנפלאה מרגשת כמו פעם. ובכל זאת משהו השתנה. העצב האינסופי שאפף את נתנאלה בשנים ההן קצת התפוגג ואני רואה חיוך בוקע. אופטימיות זהירה, אולי בגלל החזרה הביתה.

והנה נתנאלה בהופעה בגל"צ בתכנית "מוזיקה היום"
http://www.kutnermusic.com/2012/07/blog-post_22.html