ג'ודי ענתבי יוצאת לאור

צילום: עומר מסינגר

החדר האינטימי שלה

"אחד מהמאפיינים הבולטים באלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי הוא הכנות המדהימה, הפתיחות, האומץ להוציא החוצה את התחושות, הפחדים, האהבות והאכזבות... בוסטון הוא אחד השירים המרגשים והכנים שנכנסו לאלבום, הוא מספר זיכרון של ג'ודי, שבו היא חוזרת לילדות, לתחושה של זרות במקום אחר, בארץ אחרת, אותה התחושה שמתחברת לתחושת הזרות בתוך הגוף שלה, בינה לבין עצמה. השיר קורא לילדה שבה לחזור אחורה ולגלות מי היא מתחת לכל שכבות ההגנה שהיא צברה עם השנים".

בדרך כלל אני מתייחס בחשדנות-מה להדרך בה יחצ"ים מציגים את האמן שלהם, ובטח לא משתמש בדבריהם לכתבות שלי, אבל במקרה שלפנינו המצוטט כאן למעלה, הקומוניקט המצורף  לשיר "בוסטון", מתוך אלבום הבכורה של ג'ודי ענתבי, אני מרגיש שפשוט כל מילה נכונה ומייצגת היטב את מה שאני מרגיש לגבי השיר הספציפי הזה והאלבום באופן כללי.

כך, כאילו משום מקום ("כאילו", כי כבר נתקלתי בשירים בודדים שלה לפני חמש שנים) מגיעה בחורה צעירה שכותבת ומלחינה ושרה מתוך הקרביים, ממעמקי הנשמה, שירים מאד אישיים וחושפניים, ללא גבולות ומעצורים... ההאזנה לשירים היא מעין דיפדוף ביומן פרטי, באוסף מכתבי געגוע לאהובה שהייתה ואיננה ולתיעוד שיחות נפש אינטימיות עם עצמה...

אף אחד לא, אף אחד לא

אף אחד לא יכול

אף אחד לא

אף אחד לא,

אך אחד  לא יכול לעזור לי

אז אל תנסו

אל תנסו עוד

אל תנסו

תנסו עוד

להבין אותי

(מתוך "אף אחד לא")  

האלבום משמש כמין טיפול נפשי אישי, ג'ודי מתעסקת בפחדים ספציפיים (התחושות של נערה לסבית בעקבות הרצח בבר נוער), ובנושאים יותר כלליים, התלבטות ביחסים עם בנים ובנות ובעיקר כואבת פרידה ואהבה נכזבת. בקול מעט ילדותי, ועם שירים מאד ישירים ולא-מתחכמים היא מעוררת רצון לחבק אותה אך בפירוש אינה מצפה מאיתנו, המאזינים, לסייע בכאב שלה. עצם הוצאת האלבום הוא הפיתרון ללחץ שבנפשה ועכשיו היא יכולה להמשיך בחייה הלאה. אני יודע את זה ממקור ראשון כי, לגמרי במקרה, פגשתי את ג'ודי שלא הכרתי קודם לכן, ימים אחדים לאחר ששמעתי את האלבום והשאלה המודאגת הראשונה שלי הייתה "האם יש לך אהבה עכשיו". היא אמרה שכן.

להגיד הכל בבקשה

אל תסתירי משפטים

תכתבי את המילים

תכניסי אחרים אלייך

אל תוך החדרים

(מתוך "בתוך החדרים")

ג'ודי, בוגרת "רימון" המשמשת כיום מורה לנגינה ולמוזיקה. עבדה על "חדרים" יותר מארבע שנים. בבניית השירים היא הסתייעה בדן תורן שדחף אותה, לדבריה, לא לוותר על אמירה אישית חושפנית. אני מניח שגם העובדה שג'ודי פועלת בעולם שבו "היציאה מהארון" היא הרבה יותר פשוטה ומובנת מאליה סייעה לה להרגיש חופשייה יותר לבטא את עצמה.

אחרי שנה וחצי של עבודה עם תורן, ותוך כדי הופעות ראשונות עם השירים, פנתה ענתבי  ליהוא ירון, אחד המוזיקאים המפתיעים והיותר מעניינים של ימינו, שהופקד על ההפקה המוזיקלית ועל העיבודים, ביחד עם רונן רוט וענתבי עצמה. בהקלטות, שנמשכו שבוע בלבד, השתתפו יהוא ירון בקונטרבס או בס, יובל פיק בבס, גדי פטר או מתן בן צבי בתופים וכלי הקשה, צח דרורי בפסנתר, תומר מוקד בגיטרות ומנדולינה, עירית מינצר בקרן יער, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, נמרוד טלמון בטרומבון, אנדריאה פרי בחליל צד, טלי רובינשטיין בחלילית ועומרי רווה באבוב. התוצאה היא אלבום רב גוונים, מלודי ומאד יפה. משירים "קטנים" אקוסטיים וביתיים, ועד קטעי רוק חזקים, מאווירת חלום נעים ועד סיוט מטריד... והכל בגבולות התחושה האינטימית של כניסה לחדר הפרטי שלה. יופי. 

צילום: רונן גולמן