סליחה

סליחה מכולם (או לפחות מרובם)

מאז שהתחלתי, לפני הרבה מאד שנים, להתעסק במוזיקה-של-אחרים, ולא משנה כרגע אם  כמוכר בחנות תקליטים או בגלי צה"ל או בעיתון או בטלוויזיה, ראיתי את ההקשבה לשירים ואמנים חדשים כאחת המטרות העיקריות של עבודתי. תמיד האמנתי שתפקידי כ"עורך מוזיקלי" אינו רק להשמיע את המוכר והמצליח אלא לגלות ולחשוף גם את אלה שעדיין לא זכו לתשומת לב. לעתים הצלחתי ומן הסתם לא פעם פיספסתי, אבל הרגשתי שזו חובתי, שזו ממש השליחות שלי, לנצל את הבמה שיש לי לתת ביטוי ליוצרים וליצירות טובים בעיני...

מי שמאמין כמוני בדרך הזו חייב להקדיש את רוב השעות בהן הוא ער להאזנה למוזיקה שהוא לא מכיר ולא אוהב כדי למצוא בתוכה את הדברים שכן עושים לו את זה. כדי לגלות שניים-שלושה שירים טובים לטעמך אתה צריך לשמוע עשרות שאינך מכיר.

אם עד לפני שנים אחדות, המשימה הזו הייתה קשה אך אפשרית, הרי שבזמן האחרון כבר אי אפשר לעמוד בקצב. בשבוע "נורמלי" (כלומר לא לפני חגים ומועדים) מוצעים להאזנת העורך המוזיקלי משהו כמו עשרה אלבומים חדשים (שזה בערך 100 שירים) ועוד כחמישים שירים בודדים ואם אינך מסתפק במה שהיחצנ"ים שולחים אליך אלא מחפש עצמאית ברשת, הכמות אפילו מכפילה את עצמה. כלומר, עורך-מוזיקה, שדרן או מבקר, שבאמת רוצה להיות מעודכן חייב להאזין לכמות בלתי אפשרית של 300 שירים חדשים בשבוע, ובואו לא נשכח שלעתים קרובות שירים טובים הם דווקא אלה שצריך יותר מפעם אחת להאזין להם כדי להידלק. אף אחד לא יכול לעמוד בצונאמי הזה, גם אם מראש אתה מציב מגבלות ("אני מאזין רק לרוק", "אני לא מוכן לשמוע ישראלי באנגלית", "אני אוהב מזרחית") וגם אם, כדי להקל על עצמך, אתה הולך רק על שמות שכבר הכרת בעבר... כמות האינפורמציה החדשה היא בלתי נתפשת ובלתי אפשרית לעיכול. מי שרואה את חדר העבודה של עורך מוזיקה ממוצע, או את מחשבו, לא יכול להאמין לכמויות החומרים שנערמים שם, פלסטיקים וביטים דיגיטליים, ואיך המשפחה שלו יכולה להחזיק מעמד בתוך הבאלאגן...

אז קודם כל אני מתנצל בפני משפחתי היקרה ותודה על התמיכה... אך בעיקר, ואת זה אני מרגיש במשך כל השנה ולא לכבוד יום הכיפורים: אני מבקש סליחה מכל אותם זמרות וזמרים, כותבים ומלחינים, שלא התייחסתי מספיק או בכלל לא אל העבודה שלהם השנה. לא שמעתי את השיר החדש שלהם, לא שיבצתי אותם בתכניות שערכתי או בכתבות שכתבתי. באמת שרציתי, באמת שניסיתי, אבל פשוט לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לבחור ובכל בחירה שעשיתי גם קיפחתי מישהו אחר.

אני יודע שלהחלטה שלי אם לשדר שיר ברדיו או לכתוב על תקליט בעיתון או לראיין מוסיקאי לסדרה בטלוויזיה יש גם משמעות של לא לשדר באותו רגע מיליון שירים ואנשים אחרים... מזל שיש כמוני, אני מנסה להרגיע את עצמי, עוד עשרות כותבים ושדרנים, אז אני מרגיש קצת פחות אחראי... ובכל זאת: סליחה..