מלאכת

קצת אחרת

בשבועות האחרונים, מאז שדורון נשר הפסיק זמנית לשדר את תכניתו "תושב חוזר" בגלי צה"ל בשל מחלתו (וזו הזדמנות לאחל לו החלמה שלמה ושיחזור במהרה לשידור, בכל שבת ב12 בצהרים) אני מגיש בשעות שלו סדרת תכניות גלי צה"ל תחת הכותרת "קצת אחרת בשנות השבעים" ובה אני משמיע קטעים, חלקם נדירים מאד, של מוסיקאים ישראלים שיצרו אלטרנטיבה לזמר העברי או הפופ הישראלי של ראשית העשור ההוא. ביניהם "הצ'רצ'ילים", שלמה גרוניך, זהר לוי, "אחרית הימים", מירי אלוני, אלי מגן, דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר וחבריהם לפני "כוורת", מישה סגל והשלישיה המהפכנית שלו, "מאחורי הצלילים" (שלמה גרוניך ומתי כספי), "קצת אחרת" (שלמה גרוניך, שלמה יידוב ושם טוב לוי), "ארבע עשרה אוקטבות" (יוני רכטר ואבנר קנר), "ששת", "זינגלה", יהודית רביץ, נורית גלרון וגם גידי גוב שהוצאת אלבומו הראשון מחדש בצירוף בונוסים מהימים ההם היא שהזכירה לי את התקופה המופלאה ההיא...

התגובה הרווחת שאני מקבל לתכניות אלה היא: וואו, לא ידענו, וחבל שבימינו לא עושים דברים כאלה. כלומר, לא מנסים ליצור "מוסיקה אמנותית" שאינה מתחשבת באופנה או במה שיכול להצליח מסחרית, אלא אך ורק ברצונות היצירתיים של יוצריה. לכל אלה המתגעגעים יש לי חדשות טובות. יש גם בימינו המון מוסיקה אלטרנטיבית מאד מעניינת הנוצרת בארץ. אמנם חלק גדול ממנה נסתר בדרך כלל מעיני התקשורת או לפחות מהבמות היותר פופולריות, אבל היצירה האלטרנטיבית קיימת ופורחת בכמות ובאיכות חסרת תקדים. כמובן שחבל למי שאוהב מוסיקה שונה שלא שומעים עליה יותר, ורק מעטים נחשפים אליה, אבל זהו עצם טבעה של האלטרנטיביות, וגם בשנות השבעים או השמונים, חלק גדול מאלה שעשו את זה אחרת לא זכו בהכרה רחבה, בוודאי לא בקטעים היותר קשים ומורכבים שלהם, ובדרך כלל זוכרים אותם  בגלל השירים היותר "קלים" ופשוטים שלהם שהפכו להיטים.

מלאכת החיים

את כל ההקדמה הזו אני כותב כדי להמליץ על להקה ישראלית שהתאהבתי בה לפני כשנה, קוראים לה "מלאכת" והיא עושה את זה בדרכה המיוחדת כבר עשר שנים. בשנת 2005 הוציאה הלהקה אלבום בכורה בשם "בין לבין" שאיכשהו פספסתי לגמרי את קיומו (הדיווחים המפתיעים לגביו היו שלמרות שהיה בעברית ועשה בנושאים מאד מקומיים הוא זכה להצלחה ביפן). לי זה קרה באלבומה השני, "תחת עץ האדומים", שיצא בתחילת 2011. מין יצירה ארוכה ויפה שקשה להגדיר את אופייה המוסיקלי אלא בעיקר בדרך השלילה... זה לא פרוגרסיב רוק כבד, זה לא רוק מושפע מג'אז, זה לא רוק קלסי ולא פאנק ולא PUNK... זה גם לא רוק ישראלי  "רגיל", כפי שאפשר לנחש גם משם הלהקה. צריך לשמוע כדי להבין מה זה כן. האלבום "תחת עץ האדומים" שיצא אז היה חלק ראשון מתוך שני אלבומים, וביחד עם אלבום נוסף בשם "מאווים" שהוא סיפור-מוסיקלי יוצא עכשיו המארז המשולש של הלהקה בהפצת "היי פידליטי". זאת אומרת, שלא רק שיש להם שם משונה, ושהם עושים מוסיקה נורא יפה שלא מושמעת כמעט ברדיו, אלא שהם לא חוששים להפציץ באלבום משולש. ועל זה נאמר, וואו, איזה יופי של יצירה ו איזה יופי שבימינו עושים דברים כאלה.

הפרטים הביוגרפיים של החברים, כך נדמה לי, לא יאמרו לך הרבה. יניב בן פנחס בשירה וגיטרה ושני ברונר בקלידים וגיטרה הם הבסיס להרכב, כמלחינים (בעיקר ברונר) מעבדים (ברונר) ומפיקים (בן פנחס וברונר) ואיתם משתתפים שימי חביב בבס, אלון לוגסי בגיטרה וטל רונן בתופים. אל אלה מצטרפים עוד משתתפים רבים בחלק מהקטעים. והכל באווירה ביתית, צנועה, וקסומה מוסיקלית. למי שידלק על הדיסקים כדאי לחכות למעבד הקרוב של הלהקה גם לבמה. בשנה הקרובה הם מתכננים לצאת בהופעה אקוסטית וגם במופע של הרכב מלא וגם בגרסת אופרת רוק. הם גם עובדים על אלבום נוסף באנגלית. יופי.

ג'ון קייל עדיין

ג'ון קייל מלא אהבה

לפעמים אני אומר לעצמי שבאהבה שלי לג'ון קייל יש משהו לא הגיוני...כמעט לא משנה מה הוא עושה, ובאיזה סגנון הוא בוחר להציג את עצמו בכך פעם, אני מתלהב כמו מעריץ צעיר שמחכה למוצא פיו (וקלידיו) של אלילו. וככה זה כבר הרבה מאד שנים, מאז שנות השבעים כששמעתי אותו לראשונה, ובעיקר מאז שנות השמונים, כשהמוסיקה שלו התערבבה לגמרי עם החיים שלי, השפיעה עליהם, נטמעה בהם, הפכה לחלק ממני. ולא מדובר כמובן ב"כל המוזיקה שלו" אלא מספיקים לי שניים-שלושה שירים, די בקול שלו, כדי להיזכר שהוא היה, ונשאר, אחד המוזיקאים שהכי חודרים לי לב. גם כשהוא נורא קשה ומפחיד, כמעט אלים, וגם כשהוא רך ואינטימי, מלא אהבה. מה שהשיר CLOSE WATCH  מחולל לי בתוך הלב מעטים מצליחים לעשות. עכשיו למרבה השמחה, ג'ון קייל חוזר באלבום חדש שדי קל, יחסית, להתאהב בו: SHIFTY ADVENTURES IN NOOKIE WOOD. שיר אחד מתוכו, "אני רוצה לדבר איתך" שקייל יצר ביחד עם המפיק דיינג'ר מאוס כבר יצא כסינגל והוא נותן מושג על הכיוון: הפעם זה רוק אלקטרוני פשוט וקליט יחסית (בוודאי מול הניסיוניות של פסקולי הבלט ואלבומי האבנגרד שקייל יוצר מידי פעם) וכרגיל אצלו, למרות שיתוף הפעולה עם מפיק העל, הוא מתעלם מהצליל המקובל בימינו. אם כבר, הוא מתחבר לדיויד בואי של שנות השבעים, או לג'ון קייל של השמונים, בימים החדשניים אז של "אינטלגנציה מלאכותית" שבו היה אחד משלושת השירים שירי המפתח שהוזכרו לעיל DYING ON THE VINE.

לשמוע את הקול שלו, כמעט בוכה, בשיר בשם MARY , כבר היה שווה את כל תשומת הלב. למרבה השמחה יש כאן עוד לפחות שמונה כאלה. 

אני שומע ומתרגש ומתלהב כמו פעם, וזה לא עניין מובן מאליו. ג'ון קייל היה השנה בן 70 והוא לא נח לרגע כמו שהיה תמיד, מאז הקים עם לו ריד את "וולווט אנדרגאונד" באמצע  שנות הששים, דרך אלבומי הסולו שלו (לפחות 35 כאלה) והמפגשים שלו עם  מוזיקאים אחרים כמפיק או בשותף ביצירה (לפחות 40 כאלה).הוא מוזיקאי מגוון שחלק מיצירתו הוא בסגנון קלאסי מודרני, חלקו ניסיוני אבנגרדי. יש בו צד אינטלקטואלי שמלחין שירי משוררים  ויש צד רגשי רומנטי ועדין וקסום  ויש בו צד רוקי פרוע ומחוספס ומלא זעם, ובנוסף לכל אלה הוא פרשן מדהים לשירים של אחרים. הוא חידש את "הללויה" של לאונרד כהן לפני כל האחרים, והפך את השיר לשלו (ואגב, אחרי 45 שנות יצירה, דווקא השיר זה  הביא אותו למודעות קהל הגדול ביותר כשהופיע בפסקול הסרט "שרק") ואי אפשר שלא להזכיר את הגרסה קורעת הלב שלו ל"מלון שברון הלב" של אלביס פרסלי.

כשראיינתי אותו לקראת אחד מביקוריו בישראל באמצע שנות התשעים (הוא ביקר כאן שש פעמים בהופעות, עם להקה ולבד עם גיטרה ופסנתר, והיה פה עוד פעם אחת כמרצה על ספרו האוטוביוגרפי) הוא התעקש שלא אקטלג אותו. ועמד על כך שאינו "מוסיקאי רוק" או "אמן של מוסיקה פופולרית" אלא רואה עצמו כמוסיקאי "קלסי" מודרני. ואכן, אם מקשיבים לנגינת הוויולה שלו בשנות הששים ב"וולווט אנדרגראונד" ואם קופצים בזמן אל ימינו, כלומר אל 20 השנים שחלפו מאז אלבום ההופעה שלו "רסיסים של יום גשום" שהוקלט בליווי פסנתר או גיטרה בלבד, הוא נשמע לא פעם כמוסיקאי קלסי (לפחות מבחינת העיבוד המוסיקלי) אבל בעיקר, בכל גלגוליו הוא בלתי ניתן לתיוג. מי שהיה בהופעותיו הראשונות בישראל, באמצע שנות השמונים, לא יכול לשכוח את ההשתוללות שלו, כולל התקף טירוף על הבמה וניסיון לנתק את כבל הגיטרה של הגיטריסט. ומצד שני, אי אפשר לשכוח את ההופעות האינטימיות עם הפסנתר.אין הרבה אמנים כל כך מפוצלי אישיות שנעים בטבעיות בין עידון מושלם לטירוף חסר מעצורים, ולפעמים הכל ביחד, באותו אלבום או אפילו באותו שיר.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהאלבום החדש, ואני מתכוון רק לשירים עצמם ולא לרכילויות או לידע על חייו של האמן, הוא שהאיש הגיע לאיזושהי שלווה פנימית ורגיעה. אחרי לא מעט שנים של יצירת מוזיקה מאתגרת, דיכאונית ומלאת קושי וכעס מתוך האמונה ש"הפחד הוא חברו הטוב ביותר של האדם" (ציטטה ממנו)  נראה לי שהוא גילה את האהבה. 

מאיר אריאל מתכונן לבחירות

מסע הבחירות של מאיר אריאל

זה קרה בדיוק לפני 25 שנה. סוכות 1987. מאיר אריאל ז"ל יצא לסיבוב הופעות-חינם ברחבי הארץ עם להקת-חברים שכללה את יהודה עדר בגיטרה ושירה, מיקי שביב בבס ושירה, רע מוכיח (אז בן 16) בתופים ואנוכי בכלי הקשה. בגלל הבחירות הקרוב, והעובדה שנדדנו בכל רחבי הארץ והגענו לכל סוגי הקהלים, החליט מאיר אריאל לקרוא לסיבוב ההופעות "מסע הבחירות של מאיר אריאל".

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים

במרכז המסחרי המאובק

התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה

כמו טורבו מאופק

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה

משתחררים בתענוג בכל הגוף

משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח

שמצליף אבק וחול על הפרצוף

היי היי  כל העניין

הוא לשתות משהו קר

בלב מדבר

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת

אותנו זה אפילו לא מצחיק

חוצים ברחבה בכמו חגיגיות סמויה

עוזבים לשמש שתעיק

צרור נקישות טמבון עוצר אותנו כאחד

נימה וחצי מהצל

עומדים בשמש לא ניד, לא זיע, מחכים

נימה וחצי מהצל...

עודנו עומדים לא זיע, לא ניד 
נימה וחצי מהצל 
כשאיזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש 
ופה שבאוזנינו ממלל 

תראו תראו את ה"גרי קופרים" האלה 
"קלינט איסטוודים" דמיקולו, יענו בזים לשרב 
הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם 
מתרבות המערב 

וכל העניין.... 

נימה וחצי מהצל, אנחנו סובבים 
ונעים באטיות מיריבית 
חוצים שקולים את הרחבה של המרכז המסחרי המאובק 
ונכנסים אל המכונית 

אחר הצהריים נגביים, מה עכשיו? לאן נוסעים? 
מכחכחים בגרון 
אולי נספיק עוד להרוג תורכי קטן של ערב 
במצפה רמון! 

וכל העניין....

מתוך "בצהרי יום". מילים: מאיר אריאל. לחן: דויד ברוזה 

*** ואתם חייבים לקרוא משהו מטורף שקשור לשיר הזה כאן בסוף הכתבה

המסע הזה, בסך הכל שבוע של נדודים בארץ (מומלץ לראות את סרטו של אידו סלע שתעד את המסע) היה בעל משמעות גדולה לכל המשתתפים בו, וגם חשוב מאד למאיר אריאל עצמו. היום, חצי יובל אחרי, אני מבין שהמסע ההוא היה מעין קו פרשת מיים שחצה את הקריירה של מאיר אריאל לשניים.  25  שנים קדמו ל"מסע הבחירות". מאז "אגדת דשא" והשירים הראשונים שכתב בשנות הששים בקיבוץ משמרות (חלקם הגדול בשיתוף פעולה עם ידידו הצעיר שלום חנוך כמלחין), דרך תקופת היותו "הצנחן המזמר" במלחמת ששת הימים שכתב, תוך כדי  שיחרור ירושלים, שירי חיילים אישיים, ובראשם גרסתו להמנון של נעמי שמר: "ירושלים של ברזל". אחר כך ניסה להשתחרר מכבלי "הצנחן המזמר", נסע לארה"ב להעמיק בחקר המוסיקה של בוב דילן ולאונרד כהן, חזר כדי לכתוב במלחמת יום כיפור את "לילה שקט על כוחותינו בסואץ", והיה שותף למהפכת הרוק הישראלי של להקת "תמוז" כשכתב את "הולך בטל" ו"סוף עונת התפוזים", והוציא ב1978, אלבום בכורה מהפכני בגישתו שלא היה כמוהו בעברית, לא באורך ולא בעומק... "שירי חג ומועד ונופל" (עם "שיר כאב", "טרמינל", "תקווה", "ארול") ואחריו האלבום "וגלוי עיניים" (עם "שדות גולדברג", "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ") ויצר המון שירים ליוצרים אחרים (ביניהם, לדוגמא, את "שלל שרב" לגידי גוב)  ואז, בדיוק בתקופת מסע הבחירות, סיים את הפקת אלבומו השלישי "ירוקות", עם השיר המסמל יותר מכל את רצונו בחידוש, "נשל הנחש".

עני ורש ומרושרש,  מביט בנשל הנחש

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח

בהשילי בלי כל חשש,

תרבות של עור אשר יבש,

וכמו חדש למחוז חפצי אגיע...

אך אבא בשם אומרו

"תעזבנו יום יעזבך יומיים" -

העגלה נוסעת אין עצור

לא קפצת עליה היום

חלפו חודשיים

והנה נשארת מאחור...

מאיר ויהודה ב"מסע הבחירות" צילום צ'יבי שיכמן

ואכן היו אלה ימים של שינוי למאיר אריאל. באותה תקופה הוא עזב את הקיבוץ ועבר לתל אביב, אביו הלך לעולמו, הוא העמיק את התעניינותו בחכמת היהדות, והוא החל מחפש דרכים נוספות לבטא את היצירתיות שלו, לצייר, ליצור תיאטרון, להגיע אל קהל חדש, לצאת מהחוגים שהכירו אותו קודם לכן. לא להיות רק אמן של "פרגוד" ו"צוותא", לא להיות מוגבל לרוק-פולק הישראלי אלא גם להיפתח למוזיקה הישראלית המזרחית, לפופ, לעולם הקליפים...  מאז 1987 זהו מאיר אריאל חדש, וכן, אני ממשיך להתייחס גם ל13 השנים שחלפו מאז לכתו, כחלק מדרכו האמנותית ולא רק בגלל שבשבילי הוא לא מת, כיוצר וכמעיין של חוכמה ויופי, אלא בגלל שגם אחרי שמת הוא ממשיך להיות קיים במוזיקה הישראלית, להשפיע על יוצרים אחרים, ולהגיע לקהלים גדולים ורחבים. השירים שלו ממשיכים להיות מושמעים, אמנים צעירים מחדשים משיריו המוכרים והגנוזים (בחסות אלמנתו תרצה שרואה בכך את שליחות חייה) ואפילו עכשיו, ממש כרגע, מתנגנת פרסומת עם קטע מ"צהרי יום",  שמתאר את "מסע הבחירות של מאיר אריאל". מאז אותו מסע הוציא אריאל עוד ארבעה אלבומים, "זרעי קיץ", "רישומי פחם","ברנרד ולואיז" ו"דלתות נפתחות מעצמן". אחרי מותו יצאו האלבומים "מודה אני" ו"בהופעה אחרונה במועדון בארבי", אוספים של שיריו בביצועים המקוריים וכן אלבומי מחווה בהם זמרים אחרים שרים משיריו, "עם הגב לים", "ערב כחול עמוק", "חמש שנים" ו"רישומי פחם בצבע". עוד יצאו לאחר מותו שלושה דיווידי וספרים שונים, ביניהם "עצמאי בשטח" ובו כל שיריו המולחנים.  שלוש עשרה שנים אחרי מותו, קצת התעמעמו הדי האמירה המקוממת שלו על ההומואים (עליה חזר והתנצל) ואפשר להתייחס ליצירה שלו כמו שהיא, עמוקה ורחבה ומקורית ועצמאית. מותר לסלוח על רגע של טיפשות ולהסתכל על התמונה הגדולה יותר, על תרומתו העצומה ליצירה הישראלית המקורית והנגיעה העמוקה שהייתה לו בחייהם של כל כך הרבה מאזינים.                  

צילום רפי גולדמן

ועכשיו לקטע המטורף. קודם כל העובדות כפי שידענו עד לפני שבועות אחרים:

"מסע הבחירות של מאיר אריאל" התקיים באוקטובר 1987. את השיר "בצהרי יום" הלחין דויד ברוזה על פי כתבה שפרסם מאיר אריאל בשבועון "כותרת ראשית". בכתבה תאר מאיר את מסע הבחירות, ואף עיטר את הכתבה בציור של הוואן שבו נדדנו במסע. השיר הופיע בשנת 1991 באלבומו של דויד ברוזה "נשיקה גנובה".

והנה ההפתעה. חבר (שחר גרוסמן) שמכין עבודה על מאיר אריאל הגיע במהלך התחקיר שלו אל החוברת המקורית של "כותרת ראשית" שבה הופיע תיאור המסע שהפך לשיר. תאריך פרסום החוברת: יולי 1987. כלומר שלושה חודשים לפני המסע. איך זה יכול להיות? האם מאיר חזה את המסע וכתב עליו בטרם התקיים? האם מאיר חזר בזמן? אין לי מושג.

הנה השעה הראשונה בספשל "25 שנה למסע הבחירות" ששודר בגל"צ

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=429309

והשעה השניה
   http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=429316            

הקסם לא פג

"מסע הקסם המסתורי" סרט הטלוויזיה של "הביטלס" שיצא בסוף 1967, היה הכישלון המסחרי והאמנותי  הראשון שלהם אחרי חמש שנות פעילות שנראו חפות מכל פספוס או טעות. "הביטלס" היו הלהקה הכי גדולה בעולם ונראה ששום דבר לא יכול לפגוע במעמדם, במיוחד חודשים אחדים אחרי השיא של האלבום "תזמורת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" שהתקבל ביוני 1967 כאלבום החשוב ביותר שנוצר אי פעם בעולם הפופ. "הביטלס" המשיכו לפעול כלהקה עוד כשנתיים אחרי הוצאת "מסע הקסם המסתורי" ובזמן אמת נראה כאילו מבחינתם הכל ממשיך להיות בסדר גמור... אך במבט לאחור ברור שהסרט הלא-מוצלח ההוא, סימן את התחלת הסוף של הלהקה. הסרט, אני מדגיש, ולא הפסקול שלו שהיה, בסופו של דבר, אחד האלבומים המוצלחים ביותר שיצרה הלהקה בשבע השנים בהן הקליטה.

עכשיו, כשהסרט יוצא מחדש לראשונה בגרסה דיגיטלית משופרת, אפשר להיזכר בתקופה מאד מעניינת בסיפורה של הלהקה, ולהתפעל שוב מהעובדה שגם ברגעים הפחות טובים שלה, חבריה לא הפסיקו ליצור מוסיקה נפלאה, מאתגרת ומרגשת.

1967 הייתה שנה רבת תהפוכות לחברי "הביטלס". אחרי שהפסיקו להופיע בסוף אוגוסט 1966 עברה הלהקה תקופה של שינויים אישיים רבים, ג'ון לנון פגש את יוקו אונו והחל מתעניין פחות בלהקה ומתדרדר יותר לסמים-לא-קלים, פול מקרטני נעלם מעיני התקשורת לתקופה ארוכה יחסית (ואז נולדה התיאוריה שהוא בעצם מת) וגם החל לעבוד מחוץ ללהקה, ג'ורג' האריסון העמיק את התעניינותו בתורות מן המזרח, ובמשך זמן ארוך נדמה היה שהלהקה לא מתפקדת ולפחות לא עומדת בקצב היצירה הרצחני שאפיין אותה מאז תקליטונה הראשון באוקטובר 1962.

בראשית 1967 החלו להחשף "הביטלס החדשים", גם במוסיקה, בסאונד ואפילו במראה החיצוני: שני שירי געגועים לילדות, "סמטת פני" ו"שדות תות לנצח" יצאו בתקליטון בינואר, אלבום המופת "סרג'נט פפר" בראשית יוני, ובסוף אותו חודש הופיעה הלהקה בשידור הלוויין העולמי הראשון בשיר "כל מה שאתה צריך זו אהבה". הביטלס היו בשיאם, הסמלים הראשיים של "קיץ האהבה", תרבות הנעורים ותקופת הפריחה הפסיכדלית במוסיקה...

ב27 באוגוסט מת בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה, כתוצאה מנטילת מנת יתר של כדורי שינה ואלכוהול. בהעדרו התגברו המחלוקות בין ופול מקרטני ראה את עצמו כמוביל הדרך מבחינה אמנותית. הפרוייקט הראשון שהוא יזם היה הפקת סרט קולנוע בשם Magical Mystery Tour שניסה לבטא את הרעיונות הפסיכדלים של הביטלס באמצעות צילום מסע הזוי באוטובוס ברחבי בריטניה. בניגוד לשני סרטיהם הקודמים "לילה של יום מפרך" ו"הצילו" הסרט נכשל ונקטל בביקורות ולא יצא כלל להקרנה בבתי הקולנוע (אלא בטלוויזיה בלבד). אבל, כרגיל, המוסיקה בו הייתה מצויינת. בדצמבר 1967 יצא פסקול הסרט במארז מיוחד ובו שני תקליטונים (תקליטי ויניל קטנים) וחוברת מפוארת. רק ששה קטעים נכללו במארז: "מסע הקסם המסתורי" שהיה שיר פתיחה בסגנון פתיחת "סרג'נט פפר", "אמא שלך היתה צריכה להכיר" הנוסטלגי, "אני אריה הים" הפסיכדלי (ואחד השירים הכי חשובים ולא מספיק מוערכים של הביטלס), הלהיט המתוק "השוטה על הגבעה" , "בלו ג'יי ווי" הניסיוני של האריסון, וקטע אינסטרומנטלי בשם "לעוף". מאחר שכמות הקטעים הספיקה רק לצד אחד של אלבום, החליטה חברת התקליטים לצרף עוד שירים שיצאו בתקליטונים באותה שנה, ולהוציא את "מסע הקסם המסתורי" כאלבום שלם. וכך, לששת הקטעים הנ"ל, צורפו "סמטת פני", "שדות תות לנצח", "שלום ולהתראות", "בייבי אתה איש עשיר" ו"כל מה שאתה צריך זו אהבה" והשלימו את האלבום התשיעי של "הביטלס".

העטיפה האחורית... איזה שירים!!!

להוצאה המחודשת של האלבום ב2009 , כחלק מהוצאת כל תקליטי הביטלס המבושלים מחדש, צורף סרט דוקומנטרי קצר על עשייתו. עכשיו יוצא האלבום מחדש, גם בגרסה מפוארת שכוללת את הסרט ואת הCD  ותקליטוני ויניל.

הסרט, כך נדמה לי, עדיין נראה משתדל-מדי להיות מיוחד ואבנגרדי ובסך הכל התוצאה די מגוחכת (למעט קטעים מתוכו שנראים כמו קליפים חדשניים לזמנם, כמו למשל הצילום של I'M THE WALRUS) אבל המוסיקה, גם ברגעים הפחות "חשובים" ממשיכה להשמע רעננה ומפתיעה. לא פחות (ולדעתי אף יותר) מ"סרג'נט פפר" שנחשב לשיא השיאים של הביטלס ובכלל...

בסוף 1967 הלהקה, כנראה בלי שהיתה מודעת לכך, סיכמה באלבום הזה את התקופה הכי מהפכנית במוסיקת הרוק (תקופה שהחלה שנתיים קודם לכן באלבומים "נשמה מגומי" ו"רבולבר") והתפנתה, מכאן והלאה לעוד כשנתיים של יצירה תחת הכותרת "הביטלס", למרות שזו כבר לא הייתה אותה להקה. אחרי "מסע הקסם המסתורי" אלה ארבעה אינדיבידואלים שעדיין עושים את זה יחד, למרות הריבים והכיוונים השונים, באקורד הסיום המפואר ביותר בתולדות הפופ.

   

LUNACIDAL TENDENCIES

באלאגן מאורגן

זה נראה וגם נשמע כמו משהו מזמנים אחרים לגמרי. הרכב עמוס נגנים, חלקם מאד פעילים בפני עצמם, שחוברים ביחד למה שקראו פעם בשנות השבעים "סופר גרופ", או כפי שאיחוד יוצאי להקות שונות נקרא בארץ, "הרכב צמרת" (כמו למשל "הרכב הצמרת קרוסבי סטילס נש ויאנג") ומקליטים ביחד אלבום קונספט שיש בו סיפור, וקטעי מעבר מדוברים ולא רק שירים רגילים אלא גם קטעי נגינה מג'ומג'מים...הכל באנגלית, ובגישה מוסיקלית מאד לא ישראלית. אפילו העטיפה המצויירת והחוברת הנפתחת לפוסטר לא קשורים לעולם האמפישלוש. אם הייתי שומע את האלבום הזה בחנות תקליטים בלי לשים לב ללוגו של "התו השמיני" על העטיפה הייתי בטוח שזה אלבום רוק-פולק-פאנק-סול אמריקני משנות השבעים האבודות... אבל זה לא. 

 

LUNACIDAL TENDENCIES, ואני אפילו לא מנסה לתרגם את השם הזה, שכולל את המילים "ירח", "נטיות" ו"רצח", הם "הרכב צמרת" שעושה את זה לגמרי כאן, אמנם בשירים שנכתבו ביחד עם "עולה חדש" לשעבר, ובהקלטות בעזרת מפיק אמריקני (ג'יימי קנדילורו, מפיק מלוס אנג'לס  שעבד עם אראיאם, ראיין אדמס, "הנשרים" ועוד רבים ואפילו היה מועמד לגראמי). אבל עם מוסיקאים ישראלים, שעשו את זה לגמרי כאן.

שירי האלבום AFTER THE END נוצרו, עוד ב2006, על ידי בריאן שטיינר (שהוא בדרך כלל מפיק, בעל חברת תקליטים עצמאית קטנה BLUE SUN וגם כותב, מלחין, זמר וגיטריסט) ואלרן דקל (הזמר של "פאנקנשטיין" שגם מנגנן בקלידים) והם הפכו לשירים-באלבום בתקופה ארוכה של מפגשי חברים שפשוט נהנו לג'מג'ם ביחד והבינו שאולי בעצם כדאי להם לתעד את אווירת הכיף ששוררת ביניהם ולא להשאיר את המוסיקה בחדר החזרות. לא פחות מחמישה עשר שותפים נכנסים תחת הכותרת LUNACIDAL TENDENCIES: חלקם כמעט בכל הקטעים, חלקם רק בשירים ספציפים, רובם לא מסתפקים בתפקיד המסורתי שלהם אלא עושים משהו מיוחד. שחם "צ'קהמון" אוחנה (בס ושותפות בהפקה ובעיבודים) גבע אלון (שירה, גיטרות, שותפות בהפקה ובעיבוד), שלומי אלון (סקסופון, גיטרה, פסנתר ושותפות בהלחנה בהפקה ובעיבוד), גדי אלטמן (שירה, גיטרות, שותפות בהלחנה והפקה), אייל דיין (גיטרה), איסר טננבאום (תופים ושותפות בעיבוד), רונן כוכבי (גיטרות, קולות, ושותפות בהלחנה, עיבודים והפקה) , שי פרידור (גיטרה וקולות), ספי ציזלינג (חצוצרה), סער קדם (תופים ושותפות בעיבוד), קותי (האמונד, גיטרה, כלי הקשה,תופים ושותפות בעיבוד), קרולינה (קולות ושותפות בעיבוד), מיקה שדה (שירה והפקה) ובריאן שטיינר (כתיבה, הלחנה, שירה, גיטרה ושותפות בהעיבוד וההפקה). לאלה צורפו עוד 20 אורחים (שמשתתפים לא בכל הקטעים): רועי אג'י (קולות), מתן אשכנזי (הקשה, קולות ושותפות בעיבוד)), ערן ג'גו (קולות), דני דורצ'ין (מפוחית), עליזה חווה (קולות), יוסי לוגסי (קולות והקלטה), נגה מג'ר (קולות), בן מה (קולות), שאנן סטריט (קולות ושותפות בהלחנה), יאיר סלוצקי (טרומבון), תומר פטרובר (קולות), ארמונד פיין (קולות), הדס קליינמן (צ'לו), ג'יימי קנדילורו (גיטרה, פסנתר, עיבוד כלי נשיפה), סולנג' ראולסטון (קולות) סיוון רדניצקי (קולות), עוזי רמירז (בנג'ו), עמית שגיא (קולות)וימית סתת שטיינר (קולות) ועד הרגע לא גיליתי מה עושה שם אלון פרימן שהוא בדרך כלל קלידן וגם חבר ב"פאנקנשטיין.

חלק מהחבר'ה. שטיינר באמצע

אני מציין את כל הרשימה הארוכה הזו כי היא  עושה את האלבום המיוחד הזה, שהוקלט במרץ 2011, תוך שבוע וקצת, באולפני "פלוטו" בתל אביב. אווירה של מסיבה, של ג'אם מלא אילתורים לצד שירים בנויים היטב. העומס, הבאלאגן, הטירוף השילוב בין האנשים וריבוי הסגנונות, Fאנק, פולק, רוק'נרול, בלוז, נשמה, רית'ם אנד בלוז, הכל ביחד. איזה כיף. במיוחד, כך נדמה לי, בהופעות חיות... וכאלה מתקיימות רק לעתים נדירות (טוב, אתם יודעים מה זה לתאם הפקה כזו?)

ישו כוכב עליון

הו ג'יזס!!!

בשבוע בו התפרסמה הידיעה  שלהקת "ג'יזס אנד מרי צ'יין" עומדת להגיע להופעה בארץ, הייתי, במקרה, באמצע צילום ראיון עם מוטי שהרבני, מי שהיה המנהל של להקת "נושאי המגבעת" המיתולוגית. מוטי  סיפר בראיון איך הכיר את אוהד פישוף, סולן "נושאי המגבעת" והחליט לעבוד עם הלהקה שחבריה היו תלמידי תיכון. שהרבני הוציא אז, באמצע שנות ה80, מגאזין מוזיקה עצמאי אלטרנטיבי בשם "נייר" ואחת הכתבות שפרסם היתה ביקורת על אלבום של "ג'יזס אנד מרי צ'יין" ששלח לו נער ירושלמי בן 15 וחצי, אוהד פישוף שמו. שהרבני התלהב מהכתיבה וגם מההתייחסות ללהקההספציפית הזו, והחליט להתקשר ל"נושאי המגבעת" ולהפיק אותה.

אני מזכיר את הסיפור הזה, כיוון  ששמה של הלהקה הבריטית הזו, חזר ועלה בלא מעט מפרקי הסדרה "האלבומים" שעונתה השניה מצולמת בימים אלה, כבעלת משמעות רבה בקרב  מוסיקאים ישראלים שחיפשו צליל אחר, נועז ו"לא נחמד" בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. מה שאני מנסה לומר הוא שלעתים ללהקה שנמצאת בשוליים, ללא הצלחות מסחריות גדולות ובלי שהיא מוכרת לקהל הרחב, יכולה להיות בעלת משמעות גדולה בקרב דורות של מוסיקאים שבאו אחריה, גם בארצות רחוקות עם מנטליות מוסיקלית שונה לגמרי. האגדה מספרת ש"וולוולט אנדרגאונד" האמריקנית הייתה כזו. בזמן אמת, בסוף שנות הששים – תחילת השבעים מכרה הלהקה רק מעט מאלבומיה, אבל כל מי שקנה את האלבום, וכנראה גם ילדיו ונכדיו, הקימו להקה ולא חששו ליצור מוסיקה שונה בזכות מה שלמדו מלו ריד, ג'ון קייל וחבריהם.

"ג'יזס אנד מרי צ'יין" (באמת אי אפשר לכתוב "השלשלת של ישו ומריה") היא להקה כזו. החבורה הסקוטית שקמה באמצע שנות השמונים לא זכתה אף פעם בהצלחה גדולה באמת בבריטניה או ארה"ב, וגם בארץ בקושי הושמעו שיריה ברדיו. ובכל זאת, את ההדהוד של הרעש המוזיקלי הנפלא שהיא יצרה אפשר לשמוע בקרב עשרות להקות שפעלו בעולם הרוק מאז, וכאמור אפילו בארצנו יש לא מעט מוסיקאים שלמדו מהם איך לעשות את זה.ההתגייסות של ירמי קפלן, "איפה הילד", "מוניקה סקס", נינט, "אנטיביוטיקה" ו"ממבס" (של אורי פרוסט) להקליט לקראת הביקור גרסות לשירי הלהקה, בפרוייקט משותף עם "וואלה!, מוכיחה שהלהקה הזו ממשיכה להיות רלוונטית גם בימינו.

מי הם היו ומה הם עכשיו? הבסיס ללהקה הם שני האחים ריד. הגיטריסט והמלחין וויליאם ריד  והזמר ג'ון ריד. הם הקימו את ההרכב ב1984 בגלזגו, סקוטלנד. בין החברים שניגנו עם האחרים ריד במשך השנים היו כאלה שהקימו הרכבים מצליחים משלהם, ובראשם המתופף בובי גילספי שאחרי שירותו נדי קצר בלהקה הקים את PRIMAL SCREAM.

ההתחלה שלהם הייתה מדהימה בשונותה מכל מה שהיה מקובל עז אז. על מלודיות קליטות ונעימות בנתה הלהקה קירות של דיסטורשנים, פידבקים, מפלי באס-תופים ורעשים שונים ומשונים שבוצעו הכי חזק אפל ומהיר והכי לא מתחשב בקהל. אם בגישה של התעלמות: כשהנגנים מופיעים כשגבם לקהל, או בוהים לתוך הנעליים שלהם ("שו גייזרז" קראו לזה) או בגישה של אובר-מעורבות כשהרעש שהחברים מייצרים מעורר את הקהל להשתוללות של פורקן יצרים, הגובלת לעתים באלימות. סינגלים כמו  "Upside Down" ו" You Trip Me Up" חיממו את הקהל לאלבום הבכורה שיצא ב1985 "Psychocandy". מאותו רגע, ובמשך כל השנים הבאות, הלהקה נעה בין עבודה משותפת מאד פוריה ומאתגרת מוסיקלית ובין לא מעט תקופות של הפסקה, מנוחה או ממש התפרקות.  באלבומים שלהם, והיו להם חמישה כאלה, הם נעו בין הגישה הנוייזית המאד אגרסיבית ובין יצירה מלודית ונעימה לאוזן, עם השפעות אלקטרוניות.

הזיגזג נמשך בכל אלבומיהם. Darklands (1986), האוסף Barbedwire Kisses (1988), Automatic (1989), Honey's Dead (1992), "Stoned & Dethroned" (1993) האקוסטי הצליח מאד במצעד האמריקני, ולכן הם איזנו את הוצאתו ב The Jesus and Mary Chain Hate Rock 'n' Roll  שבו חזרו אל הקסאח. ב1998 הוציאו את האלבום Munki ושנה לאחר מכן הלהקה התפרקה.

ב2007 חזרה הלהקה לפעילות בפסטיבל קואצ'לה מול 10,000 מעריצים (ביניהם השחקנית סקרלט ג'והנסון שהצטרפה אליהם לשירJust  like Honey  שהיה שיר הסיום בסרט "אבודים בטוקיו"), אחר כך שוב הפסיקו ובשנה האחרונה הם שוב פעילים כשל האחים ג'ים וויליאם ריד מצטרפים הגיטריסט ג'ון מור (ששרת בלהקה כבר משנות השמונים), הבסיסט פיל קינג  (LUSH) והמתופף בריאן יאנג (The Posies). התלהבות הקהל הישראלי הוסיפה להם עוד הופעה: ב18- וב19 באוקטובר במועדון "בארבי"בתל אביב.

הנה הם בסיבוב העכשווי