תקליטים. ביטלס. 2012

המארז: ביטלמניה 2012

שלום. קוראים לי יואב קוטנר ואני מכור. (שלום קוטנר. אוהבים אותך). בדיוק לפני ארבעים שנה זה התחיל אצלי ועדיין לא נפסק. בהתחלה חשבתי שזה בשליטה, ניסיתי דברים אחרים, אבל התברר שאני פשוט לא יכול בלי. "הביטלס" שחגגו לפני חודש 50 שנה את הוצאת התקליטון הראשון שלהם, ביקשו שם  LOVE ME DO, וזה מה שאני עושה. בנאמנות. למרות כל האהבות האחרות. אני חוגג עם המוסיקה שלהם ועם סיפור דרכם כל החיים. מאות שעות שידור ברדיו, כתבות בעיתון, תכניות ואייטמים בטלוויזיה, מופעים והרצאות... וזה לא נמאס (לי לפחות). אז הנה עכשיו קורה לי משהו חדש שלא האמנתי שיקרה: אני כותב על המארז החדש של כל תקליטי הביטלס המקוריים (+בתוספת תקליט כפול שאף פעם לא יצא בתקליט אלא רק בקומפקט דיסק)... אין באוסף הזה אף צליל שלא שמענו קודם לכן, את המוסיקה הנפלאה והנצחית הזו כבר יש לי בתקליטים ובתקליטי קומפקט וגם אפילו בקסטות. אבל אני, מכור, כאמור, לא יכול לוותר על ההזדמנות להתייחס שוב ללהקה הכי גדולה וחשובה שהייתה אי פעם בעולם. וגם, בהזדמנות חגיגית זאת, להגיד עוד כמה מילים על הפורמט האהוב שהלך לעולמו כבר מזמן, תקליט הויניל. הפלסטיק העגול הגדול והשחור...

 למה עכשיו?

 מתברר שיחסית לשוק ההולך ונעלם של התקליטים ברחבי העולם (ר' מסגרת), התקליטים של הביטלס תמיד היו מאד מבוקשים. בארה"ב ב2011 היה תקליטם ABBEY ROAD הנמכר ביותר. קשה להאמין... תקליט שיצא ב1969 נמכר יותר מכל האלבומים שבאו אחריו...

ב9.9.99 הוציאה חברת התקליטים של הביטלס גרסה מבושלת מחדש של כל אלבומי הלהקה (14 בסך הכל) וזכתה שוב בהצלחה מסחרית גדולה וגם בפרס "גראמי" על איכות ההפקה המחודשת.   היסטריית הביטלמניה של שנות הששים חזרה ובגדול. בשבוע הראשון להוצאת הדיסקים דווח על מכירת 2.5 מיליון עותקים וכל 14 האלבומים נכנסו למקומות מאד גבוהים במצעדי המכירות לא רק בבריטניה ובארה"ב אלא גם בכל אירופה, קנדה, יפן ואפילו בישראל, כאן דווח מ"הליקון" שמכירות כאלה לא זכורות להם בעשור האחרון. שלושה חודשים אחרי ההוצאה המחודשת הביטלס הם היו הלהקה הכי מוכרת בעולם בשנת 2009, כשרק מייקל ג'קסון מתקרב אליהם. מאז מותו ב25 ביוני נמכרו בארה"ב 1.8 מיליון עותקים של אוסף להיטיו NUMBER ONE. הביטלס, בחצי מהזמן, מכרו כ6 מיליון...סיכומי העשור הראשון של שנות ה2000 דיווחו על שיא של 7 מיליון עותקים בבריטניה ו30 מיליון  בארה"ב. אלבום האוסף שלהם  "1" שיצא ב2000 הוא הנמכר ביותר בשנות ה2000 בארה"ב עם מכירות של 11.5 מיליוני עותקים ובנוסף משחק הווידאו THE BEATLES – ROCK BAND " שהוגדר על ידי "הניו יורק טיימס" כ"משחק הווידאו החשוב ביותר שנוצר אי פעם" שבר גם הוא את כל שיאי המכירות. וכך, הלהקה שהתפרקה ב1970 הגשימה ארבעים שנה לאחר מכן את חלומם של כל אנשי תעשיית המוסיקה מאז סוף שנות הששים: למכור יותר מהביטלס...

עכשיו משתמשת חברת התקליטים בהקלטות המבושלות מחדש, ומוציאה את אלבומי הלהקה בויניל משובח של 180 גרם (המשקל משפיע על האיכות), בעטיפות זהות בדיוק רב לתקליטים המקוריים ובתוספת אוסף כפול של תקליטוני הלהקה שלא יצאו באלבומים (PAST MASTERS). אפשר לרכוש את התקליטים אחד אחד ומי שקונה את המארז החגיגי של כל הנ"ל (שהודפס במהדורה מוגבלת של 50,000 עותקים) יקבל גם ספר מהודר בן 250 ע"מ.

למה הביטלס?

מה עושה את "הביטלס" ללהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים? מה משאיר את המיתוס חי? אלפי ספרים, תכניות רדיו וטלוויזיה מתעסקים בנושא המון שנים ומנתחים שוב ושוב את התופעה המדהימה הזו ששילבה גאונות ומזל וטיימינג מושלם... ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר היו ארבעה כשרונות חד פעמיים, במיוחד לנון ומקרטני, כל אחד ואופיו ואישיותו המיוחדת, היו  גאונים מוסיקליים והמפגש ביניהם היה לא פחות מאלוהי. השפיעו גם ההומור והתעוזה והחוצפה והתזמון של פעילותם מול דור הבייבי בום (שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה) ודרש שוק חדש בשנות הששים, ובסופו של דבר, המסקנה הברורה מאליה היא שזאת בעיקר המוסיקה. בשמונה שנות פעילותם המוקלטת (מ1962 ועד 1969) הוציאו הביטלס 220 שירים. גם ארבעים שנה אחרי השירים שלהם נשמעים רעננים, חכמים גם כשהם מאד פשוטים ונורא נורא יפים. הקולות, המנגינות, המילים... מדובר בשלמות.

ואלה שמות (תקליטי הביטלס בהוצאות הבריטיות המקוריות)

PLEASE PLEASE ME (1963)

WITH THE BEATLES (1963)

A HARD DAY'S NIGHT (1964)

BEATLES FOR SALE (1964)

HELP! (1965)

RUBBER SOUL (1965)

REVOLVER  (1966)

SGT. PEPPERS LONELY HEARTS CLUB BAND  (1967)

MAGICAL MYSTERY TOUR (1967)

 THE BEATLES (WHITE ALBUM) (1968)

YELLOW SUBMARINE (1969)

ABBEY ROAD (1969)

LET IT BE (1970)

PAST MASTERS (1988)

תקליטים תוצרת חוץ

ספק אם דור הקוראים / מאזינים שגדל בעידן הקומפקט דיסק, כלומר בשלושים השנים האחרונות, יכול להבין את גודל ההתרגשות שחש חובב מוסיקה וותיק שרואה את המארז הזה. עוד לפני שפונים למוסיקה עצמה... להחזיק ביד תקליטים חדשים מתוצרת חוץ, ארוזים  בניילון דקיק ניתן להסרה שמוכיח לך שלא היה מישהו לפניך שהניח את התקליט על הפטיפון... העטיפות הכל כך יפות עם הצבעים החזקים, הכתב הגדול והברור, הסאונד המצויין, אפילו עובי הפלסטיק, אפילו הריח. פעם "תקליט תוצרת חוץ" היה סמל סטטוס. "הדבר האמיתי", כמו בחו"ל. ממש לא כמו ההעתק החיוור שאפיין זמן ארוך את השוק המקומי. שכן, ואת זה קשה לתפוש כיום, אנחנו חובבי המוסיקה בימי קדם היינו תלויים כמעט לחלוטין בחברות התקליטים המקומיות... והימים היו ימים קשים כלכלית, ושוק המוסיקה הישראלי היה תמיד מצומצם יחסית... במיוחד בתקופת משבר האנרגיה העולמי שאחרי מלחמת יום כיפור נפגעה גם תעשיית הפלסטיק  כ התקליטים. חלק גדול מהתקליטים שקנינו במיטב כספנו (עד היום יש בספרייתי לא מעט תקליטים עם תג המחיר 19.90 ל"י) נראו רע.  צילומי עטיפה מודפסים בצבע חיוור שנראה כמו העתק של האורגינל, לעתים קרובות ללא צבע בצד האחורי, ללא חוברת מילים, לא נפתחים לעטיפה כפולה... הכל בכאילו. ממש כמו הסאונד שלא התקרב לאיכות המקור. ואיך ידענו על המקור...בזכות חברים שחזרו מחו"ל וגם בגלל אותן חנויות תקליטים מעטות שדאגו לייבא את "הדבר האמיתי" כולל המון תקליטים שכלל לא הודפסו בתוצרת הארץ. זה אמנם היה מאד מאד יקר, אבל לגמרי שווה. לכן עכשיו, הרבה שנים אחרי שהתקליט מת והקומפקט דיסק מפרפר את פרפורי הגסיסה האחרונים שלו, ההוצאה של התקליטים ההם מעוררת פרץ נוסטלגיה בלתי ניתן לעצירה. כל תקליטי הביטלס! כמו שהיו צריכים להראות ולהשמע!. ושוב, כמו אז, הכיף הזה שמור בעיקר לעשירים.  המארז המלא עולה בחנויות לא פחות מ2400 שקל.אז אמנם כסף לא יכול לקנות אהבה...וכל מה שצריך זו אהבה... אבל בשביל האהבה הזו בהחלט צריך כסף, ורצוי גם פטיפון...

כשבתקליט היה חור

מתברר שגם בימים אלה קיים עדיין שוק תקליטי ויניל (הפלסטיק השחור הגדול). ולא, לא רק תקליטים ישנים ומשומשים שנמכרים בפרוטות (אלא אם כן הם נדירים במיוחד. למשל, התקליט הראשון של "הצ'רצ'ילים" בהדפסה המקורית ששווה באי-ביי כמה אלפים טובים) אלא גם הדפסות חדשות של אלבומים שיצאו בשנות האלפיים. כמובן שכמות בעלי הפטיפונים שקונים תקליטים אינה משמעותית כשמדברים על "תעשיית המוסיקה" ובכל זאת מספרם של הנאמנים לפורמט הוותיק הולך וגדל כל שנה, ועובדה: ממשיכים להדפיס תקליטים. לא במיליונים, ולא את כולם, ובכל זאת מספיק כדי שחברות התקליטים הוותיקות לא יוותרו על פלח השוק הזה. הביטלס לא לבד.

מעניין שלא מעט חובבי המוסיקה שוויתרו מזמן על התקליטים מתייחסים בגעגוע ובכבוד לפורמט הישן. אמנם השימוש בסידי יותר נוח וקל ונייד ונשמר טוב יותר לאורך זמן, אבל בתקליט יותר נוח לקרוא את הפרטים על העטיפה ובחוברת שם חלק חשוב מהמוצר, ובעיקר העניין העיקרי כשמדובר במוסיקה: הסאונד. מאזינים רבים מוכנים להישבע שגם עם כל השיפורים וההתפתחויות שעבר תחום ההקלטה הדיגיטלית בעשור האחרון, בתקליט זה נשמע יותר טוב, יותר "חם", יותר "אמיתי".

אחד הניסיונות המעניינים להסביר את התופעה הזו (של העדפת הצליל האנלוגי) הוא כזה: בעוד הצלילים בטבע כל הזמן קיימים, כלומר גם בשלב הנגינה וגם בשלב ההאזנה לתקליט כל הזמן ישנו צליל, גם כשיש שקט ובוודאי תוך כדי השמעת המוסיקה, הרי שהשמעת הצליל הדיגיטלי היא בעצם הבהוב אינפורמציה. בדומה להבדל בין אור נורה רגילה לאור נאון. צליל דיגיטלי פירושו שבחצי מהזמן בעצם אין צליל. כמובן שהמאזין אינו שומע את ההבדלים האלה ולא שם לב אליהם, בגלל התדירות המאד גבוהה של ההבהוב, אבל המוח דווקא מזהה את ההבדל, ומשהו בנשמה מרגיש.    

ובאותו זמן... בשוק התקליטונים

מאז המצאת "אריך הנגן" של שנות החמישים ובעצם עד העידן הדיגיטלי של ימינו, התקיימו בעולם הפופ שני שווקים מקבילים. זה של "האלבומים" שבהם הצרכן קונה בבת אחת כעשרה-שנים עשר שירים, ושוק "התקליטונים" (או "הסינגלים") שבו בדרך כלל נמכר שיר בודד (ועוד אחד כבונוס בצד השני של התקליטון). בשנות הששים, היו אלה שווקים נפרדים, ולעתים קרובות שירים שהופיעו בתקליטונים לא נכללו באלבומים. SHE LOVES YOU של הביטלס, לדוגמא, נמכר במיליון עותקים בתקליטון, מבלי שיצא באף אלבום של הלהקה. כמוהו יש עוד רבים. מאז שנות השבעים הפכו התקליטונים למקדמי מכירות לאלבומים, ובדרך כלל נכללו גם בהם.  מייקל ג'קסון, למשך, שהיה המוכר הגדול של שנות השמונים, הוציא את רוב שירי אלבומו "THRILLER" גם כסינגלים.

גם לכן מפתיעה במיוחד העובדה שהביטלס, להקה שהתפרקה ב1970 ושהוציאה תקליטונים-שלא-יצאו-באלבומים בשנות הששים, כששוק המוסיקה היה קטן בהרבה מזה של עשרים השנים האחרונות, עדיין מובילה את סיכומי מצעדי המכירות גם חמישים שנה אחרי תחילת דרכה.

בשבוע שעבר פורסמו סיכומי מכירות התקליטונים בבריטניה ב60 השנים בהן נערכים מצעדי מכירות. לפי הנתונים הרשמיים  לביטלס היו 31 להיטים במצעד 40 הגדולים, מתוכם 17 שהגיעו למקום הראשון והם מכרו בסך הכל 22.1 מיליון עותקים.  כל השירים האלה מופיעים במארז החדש, אם כחלק מהאלבומים ואם באוסף הכפול PAST MASTERS

אלה הם הבאים בתור...  

אלביס פרסלי 21.7 מיליון

קליף ריצ'ארד 21.5 מיליון

מאדונה 17.8 מיליון

מייקל ג'קסון 15.5 מיליון

אלטון ג'ון 15 מיליון

הלהקה הבאה אחרי הביטלס היא "קווין" עם 12.8 מיליון עותקים, ובראשם סינגל "בוהמיין רפסודי" שנמכר במיליון עותקים כשיצא ב1975 ובעוד מיליון אחרי מותו של סולן הלהקה פרדי מרקיורי בנובמבר 1991

אבבא 11.3 מיליון

ריאנה 11.4 מיליון

דיוויד בואי 10.7 מיליון

קיילי מינוג 10.2 מיליון

האבנים המתגלגלות 10.1 מיליון

אואזיס 9.1 מיליון

וויטני יוסטון 8.5  מיליון

ליידי גאגא 7. 3 מיליון

"ביטלס" למתקדמים...

עוד כמה דיסקים שחובב ביטלס שרוף לא יכול לוותר עליהם...

LIVE AT THE STAR CLUB: הקלטה רעה אך אותנטית של הופעה במועדון "STAR CLUB" בהמבורג, גרמניה ב1962.

LIVE AT THE HOLLYWOOD BOWL: הקלטת הופעות ב"הוליווד בול" בלוס אנג'לס, ב1964 וב1965. 

LIVE AT THE BBC : הקלטות בהופעות בתכניות הרדיו של הביביסי בין השנים 1963-1965.

ANTHOLOGY  1,2,3 THE: בשנים 1995-1996, במקביל לסדרת טלוויזיה שסיכמה את סיפורה, יצאו שלושה אלבומים  כפולים בכותרת "אנתולוגיה" ובהם עשרות הקלטות נדירות ומיוחדות של הלהקה.

LOVE: פסקול לקרקס "סירק דה סוליי" ובו גרסות חדשות לשירי הביטלס המבוססות על ההקלטות המקוריות. בהפקת ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס ובתמיכת חברי הלהקה ושארי בשרם.

LET IT BE… NAKED: גרסה עירומה מעיבודי תזמורת ומקהלה ל LET IT BE, האלבום האחרון שיצא לביטלס בזמן אמת.