איך מסכמים 50 (חמישים!!!) שנות פעילות, שבמהלכן הוציאו 22 אלבומי
אולפן (24 למי שמעדיף את ההוצאות האמריקניות), 18 אלבומי הופעות (מתוכם 6 בשנתיים
האחרונות להורדה דיגיטלית בלבד) ולפחות 30 אלבומי אוסף? ולמה בכלל צריך את זה?
זהו, שהם לא ממש מסכמים אלא נותנים טעימה, על קצה המזלג, של המיטב. הלהיטים
הכי גדולים של כל הזמנים. בעיקר לדור החדש שלא ידע, ואולי שמע מההורים, ואולי עוד
מתעניין. ובעצם גם להורים עצמם שמעדיפים את זה בדיסקים ולא בהורדות מהאינטרנט.
האוסף הגדול הקודם של "להקת הרוק הגדולה ביותר בעולם" (תואר
שהם נתנו לעצמם בראשית שנות השבעים), "FORTY LICKS" יצא בדיוק לפני
עשור באלבום כפול ובו 40 שירים. מאז יצאו עוד כמה אוספי להיטים ומספר אלבומי
הופעה, ואפילו, בשנת 2005, אלבום חדש אחד
(BIGGER BANG) שהיה בהחלט ראוי... אבל בסך הכל הסטונז לא
הוסיפו לרפרטואר "מיטב הלהיטים" שלהם עוד מספיק חומרים חדשים שמצדיקים
אוסף חדש. ובכל זאת, חלפו כבר עשר שנים, וחלק גדול מאלבומי האוסף הישנים כבר לא
ניתנים להשגה, ויש קהל חדש וצעיר, ויש קהל מבוגר ומתגעגע, ויש סיבוב הופעות עולמי
חדש (ממש עכשיו! ברגע זה!) וצריך לסכם חמישים שנות פעילות... אז הנה אוסף נוסף
שלפחות עטיפתו אומרת שגם הלהקה עצמה מתייחסת לכל עניין חגיגות היובל בחיוך-מה וללא
תחושת יראת כבוד מוגזמת. הלשון המפורסמת שהיא סמל הלהקה מאז פתחו בקריירה עצמאית
בראשית שנות השבעים יוצאת הפעם מפי גורילה מפחידה במיוחד.
מדובר כמובן בעיסקה מהסוג הישן. לא בהורדה מהרשת אלא בקניית אלבום שבו
ישנם שני שירים חדשים, טובים אבל לא מפתיעים (ONE MORE SHOT וDOOM
AND GLOOM) בצירוף כמות מטורפת של להיטי ענק. וכן, גם
בימינו לאוהבי הלהקה זוהי עסקה משתלמת. האוסף החדש !GRRR, יוצא בכמה גרסאות, תלוי
במידת ההערצה שלך וגם לא מעט בחשבון הבנק שלך. שכן אי אפשר להתעלם מכך שהערצת אמת
ללהקה הזו בימינו היא עניין יקר במיוחד (יש לי חבר טוב, מעריץ שרוף, שנוסע להופעה שלהם בבלונדון, והשקיע
7000 שקל בכרטיס וי איי פי...).
הגרסה הבסיסית כוללת 40 שירים באלבום כפול. לקצת יותר מתקדמים מוצעת גרסת
50 שירים בשלושה דיסקים (וגם בחמישה תקליטי ויניל), ולמכורים באמת "גרסת סופר
דלוקס" ובה לא פחות משמונים ותשעה שירים, בארבעה דיסקים של להיטים, בעוד דיסק
בונוס עם חמש הקלטות דמו משנת 1963 ובצירוף תקליטון ויניל עם עוד ארבעה שירים
נדירים מ1964...
ובואו נעזוב לרגע את המוצר ונדבר על
התוכן. האם שווה בכלל בימינו, מבחינה מוסיקלית, לרכוש אוסף להיטים טוב של הרולינג
סטונז? בשתי מילים: כן, בהחלט. בניגוד ללהקות גדולות אחרות משנות הששים, שאי אפשר
לקבל תמונה מלאה של יצירתם בלי לשמוע אלבומים שלמים, את הסיפור של האבנים ניתן
לחוות לגמרי עם התקליטונים. לדעתי, ואני יודע שאני מקומם עלי לא מעט מעריצים
(שלמזלי נמצאים כרגע בחו"ל... בהופעה...) האבנים לא היו להקה של אלבומים מושלמים, במיוחד
לא מאז סוף שנות השבעים. הם עשו, וממשיכים לעשות, שירים מצויינים שנשמעים נהדר גם
אחרי כל כך הרבה שנים. הם התחילו לפני חמישים שנה כמעריצים לבנים של הריתם הבלוז
השחור ומתוך האהבה הזו יצרו שוב ושוב ושוב שילוב ייחודי של ריתם אנד בלוז, רוק וFאנק ודיסקו ונשמה וניו-ווייב וקאנטרי ובלוז מסורתי... תמיד אותן גיטרות,
ואותם תופים, ואותו מיק ג'אגר...את הכל כבר שמענו מיליון פעמים ולא התעייפנו כי זה
רק בלוז ורוק רוק'נרול ואני אוהב את זה.
ניל יאנג הוא סוס משוגע. כי מה זה סוס? כוח, יופי, פראיות, דהרה,
מרחבים... ולמה משוגע? כי יש לו חוקים משלו, לא אכפת לו איך הוא נראה, יצירתי
בטירוף... פתאום, אחרי 40 שנות הערצה שלא נחלשת, אני מבין מדוע הוא קרא ללהקה שלו CRAZY HORSE. רוב הסיכויים הם שהוא בכלל לא התכוון לכך
ושהוא פשוט אוהב סוסים, שהרי את ניל יאנג אפשר לפרש לא פעם בלי שום קשר לכוונת
המשורר, ואני אישית אכלתי אותה לא פעם בנסיונות לתרגם או לפרשן...למשל כשהתברר ש"LONG MAY YOU RUN", אחד משירי האהבה
היפים שלו, לא נכתב על אשה אלא על מכונית הביואיק האהובה עליו...
"LONG MAY YOU RUN", שיר נכתב במקור
ב1976 לצמד שהקים יאנג עם סטיב סטילס, היה אחד השירים שיצאו בתחילת 2012 באלבום
הופעה בשם Live on Air: The Lost Tapes שהוקלט עשרים שנה קודם
לכן ברדיו בבריטניה. שנה וקצת אחרי האלבום הנפלא LA NOISE (שבו יאנג לבדו עם גיטרה)
הוא נראה כמו עוד אחד מאוספי הקלטות העבר שניל יאנג מוציא מידי כמה שנים, כשאין לו
משהו חדש להציע. עכשיו, עשרה חודשים אחרי, מתברר שדווקא היו לו הרבה תכניות לשנה
הזו. הוא איחד את להקתו הוותיקה "סוס משוגע" אחרי עשר שנות הפסקה, הקליט
במהירות אלבום נוסטלגיה בשם "AMERICANA" בו חזר לשירים
עממיים אמריקניים שאהב בילדותו (למרות שהוא יליד קנדה), ולא חלפו אלא ששה חודשים
והוא חוזר שוב, עם הלהקה, באלבום כפול מלא כל טוב בשם PSYCHEDELIC
PILL.
השיר הפותח, 27 וחצי דקות של רוק גיטרות
משובח בשם DRIFTIN BACK, מבהיר שיאנג נמצא במלוא
כוחו היצירתי והביצועי. הוא כאילו מנגן ושר כל החיים אותו דבר, לפחות כשמדובר בצד
היותר מחושמל של שיריו, ובכל זאת זה נשמע בכל פעם טרי ורענן ומלא התכוונות ולא
משעמם לרגע, גם כשזה מאד מאד ארוך. וכן. האורך בהחלט קובע, ויש בו הצהרה אמנותית.
שיר כזה לא יוכל להפוך ללהיט רדיו, אי אפשר להריץ את הקליפ שלו בMTV ובזמן שהוא מתנגן אפשר להספיק להוריד כמה
עשרות שירים ברשת... אבל זה כל העניין. הוא חי בהווה ונסחף לעבר, מתגעגע לימים
אחרים בהם הרגיש אחרת כאמריקני, "ללכת כמו ענק" (16 וחצי דקות) זוכר את
האהבה הישנה או ליתר דיוק את תחושת ההחמצה שעדיין קיימת מאז (כמעט 17 דקות של RAMADA INN) ובעיקר מתעקש לעורר את
התחושות שהציתה בו המוסיקה כשהיה צעיר... הוא מזכיר את בוב דילן וגרייטפול דד ורוי
אורביסון (בשיר "TWISTED ROAD"), את חלומות הילדות
בעיר הולדתו אונטריו (גם בסרט חדש של ג'ונתן דמי שלוקח אותו בחזרה לשם) ועוד ועוד ועוד. לראשונה בקריירה שלו, ניאל יאנג באלבום אולפן כפול ובו כמעט שעה
וחצי של מוסיקה שהיא תענוג בלתי נתפש לאוהדיו ומין הסתם אוסף בלתי נסבל של חפירות
למי שלא.
פחות מעשור אחרי שכמעט סיים את חייו
בשל מפרצת במוח, ניל יאנג בן ה67 הוא אחד המוסיקאים הפוריים בעולם. מאז התחיל את
דרכו לפני קצת פחות מחמישים שנה הוא לא נח לרגע. הוציא לבדו ועם שותפים עשרות
אלבומים מצויינים (45 כסולן, ועוד עשרה עם "באפלו ספרינגפילד", "קרוסבי
סטילס נש ויאנג", "סטילס יאנג באנד" ואחרים) ועוד עשרות אלבומים מיוחדים
שכוללים קטעים נדירים והופעות... מאז שנות הששים הוא רותם את המוסיקה להתגייסות למען
נושאים פוליטים וחברתיים, מימי המחאה נגד מלחמת ויאטנם ועד מאבק במלחמה בעירק ובנשיא
בוש, למען החקלאים בארה"ב, למען בי"ס לילדים פגועי מוחין "ריינבו ברידג"
ששניים מילדיו של יאנג למדו בו ועוד עשרות הופעות התנדבות ושיתופי פעולה מיוחדים מידי
שנה. הרשת מלאה מאות הקלטות שלו בהופעות ומדהים לראות כמה המוסיקאי הזה מגוון ומפתיע.
אין אף אחד כמוהו וזו כמובן לא רק הכמות אלא האיכות. החיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים
חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) ומצד שני החזרה שלו
לרוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. הנאמנות שלו למאפיינים הקבועים
שהפכו אותו למה שהוא, גם בשירה וגם בנגינת הגיטרה, כאלה שגורמים לך לזהות אותו תוך
שתי שניות... ויכולת הכתיבה של כל כך הרבה שירים נהדרים, ושוב, הגיטרה הזו שעושה כל
הזמן את אותו הדבר אבל נשמעת בכל פעם טריה ורעננה... כל אלה הופכים אותו לאחד הקולות האמריקניים הגדולים בדורו, שני רק לבוב
דילן. השנה צויינו 40 שנה להוצאת אלבום המופת שלו
"HARVEST" (עם "לב זהב") ואיזה כיף
לראות שאחרי כל השנים האלה הוא עדיין ענק.
שלום. קוראים לי יואב קוטנר ואני מכור. (שלום קוטנר. אוהבים אותך).
בדיוק לפני ארבעים שנה זה התחיל אצלי ועדיין לא נפסק. בהתחלה חשבתי שזה בשליטה,
ניסיתי דברים אחרים, אבל התברר שאני פשוט לא יכול בלי. "הביטלס" שחגגו
לפני חודש 50 שנה את הוצאת התקליטון הראשון שלהם, ביקשו שם LOVE ME DO, וזה מה שאני עושה.
בנאמנות. למרות כל האהבות האחרות. אני חוגג עם המוסיקה שלהם ועם סיפור דרכם כל
החיים. מאות שעות שידור ברדיו, כתבות בעיתון, תכניות ואייטמים בטלוויזיה, מופעים
והרצאות... וזה לא נמאס (לי לפחות). אז הנה עכשיו קורה לי משהו חדש שלא האמנתי
שיקרה: אני כותב על המארז החדש של כל תקליטי הביטלס המקוריים (+בתוספת תקליט כפול
שאף פעם לא יצא בתקליט אלא רק בקומפקט דיסק)... אין באוסף הזה אף צליל שלא שמענו
קודם לכן, את המוסיקה הנפלאה והנצחית הזו כבר יש לי בתקליטים ובתקליטי קומפקט וגם
אפילו בקסטות. אבל אני, מכור, כאמור, לא יכול לוותר על ההזדמנות להתייחס שוב ללהקה
הכי גדולה וחשובה שהייתה אי פעם בעולם. וגם, בהזדמנות חגיגית זאת, להגיד עוד כמה
מילים על הפורמט האהוב שהלך לעולמו כבר מזמן, תקליט הויניל. הפלסטיק העגול הגדול
והשחור...
למה עכשיו?
מתברר שיחסית לשוק ההולך
ונעלם של התקליטים ברחבי העולם (ר' מסגרת), התקליטים של הביטלס תמיד היו מאד
מבוקשים. בארה"ב ב2011 היה תקליטם ABBEY ROAD הנמכר ביותר. קשה
להאמין... תקליט שיצא ב1969 נמכר יותר מכל האלבומים שבאו אחריו...
ב9.9.99 הוציאה חברת התקליטים של הביטלס גרסה מבושלת מחדש של כל
אלבומי הלהקה (14 בסך הכל) וזכתה שוב בהצלחה מסחרית גדולה וגם בפרס
"גראמי" על איכות ההפקה המחודשת. היסטריית הביטלמניה של שנות הששים חזרה ובגדול. בשבוע
הראשון להוצאת הדיסקים דווח על מכירת 2.5 מיליון עותקים וכל 14 האלבומים נכנסו למקומות
מאד גבוהים במצעדי המכירות לא רק בבריטניה ובארה"ב אלא גם בכל אירופה, קנדה, יפן
ואפילו בישראל, כאן דווח מ"הליקון" שמכירות כאלה לא זכורות להם בעשור האחרון.
שלושה חודשים אחרי ההוצאה המחודשת הביטלס הם היו הלהקה הכי מוכרת בעולם בשנת 2009,
כשרק מייקל ג'קסון מתקרב אליהם. מאז מותו ב25 ביוני נמכרו בארה"ב 1.8 מיליון עותקים
של אוסף להיטיו NUMBER
ONE. הביטלס, בחצי מהזמן, מכרו
כ6 מיליון...סיכומי העשור הראשון של שנות ה2000 דיווחו על שיא של 7 מיליון עותקים בבריטניה
ו30 מיליון בארה"ב. אלבום האוסף שלהם
"1" שיצא ב2000 הוא הנמכר ביותר
בשנות ה2000 בארה"ב עם מכירות של 11.5 מיליוני עותקים ובנוסף משחק הווידאו THE BEATLES – ROCK BAND
" שהוגדר על ידי "הניו יורק טיימס" כ"משחק הווידאו החשוב ביותר
שנוצר אי פעם" שבר גם הוא את כל שיאי המכירות. וכך, הלהקה שהתפרקה ב1970 הגשימה
ארבעים שנה לאחר מכן את חלומם של כל אנשי תעשיית המוסיקה מאז סוף שנות הששים: למכור
יותר מהביטלס...
עכשיו משתמשת חברת התקליטים בהקלטות המבושלות מחדש, ומוציאה את אלבומי
הלהקה בויניל משובח של 180 גרם (המשקל משפיע על האיכות), בעטיפות זהות בדיוק רב
לתקליטים המקוריים ובתוספת אוסף כפול של תקליטוני הלהקה שלא יצאו באלבומים (PAST MASTERS). אפשר לרכוש את התקליטים אחד אחד ומי שקונה
את המארז החגיגי של כל הנ"ל (שהודפס במהדורה מוגבלת של 50,000 עותקים) יקבל גם
ספר מהודר בן 250 ע"מ.
למה הביטלס?
מה עושה את "הביטלס" ללהקה הגדולה
ביותר בכל הזמנים? מה משאיר את המיתוס חי? אלפי ספרים, תכניות רדיו וטלוויזיה מתעסקים
בנושא המון שנים ומנתחים שוב ושוב את התופעה המדהימה הזו ששילבה גאונות ומזל וטיימינג
מושלם... ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר היו ארבעה כשרונות חד פעמיים,
במיוחד לנון ומקרטני, כל אחד ואופיו ואישיותו המיוחדת, היו גאונים מוסיקליים והמפגש ביניהם היה לא פחות מאלוהי.
השפיעו גם ההומור והתעוזה והחוצפה והתזמון של פעילותם מול דור הבייבי בום (שנולד אחרי
מלחמת העולם השנייה) ודרש שוק חדש בשנות הששים, ובסופו של דבר, המסקנה הברורה מאליה
היא שזאת בעיקר המוסיקה. בשמונה שנות פעילותם המוקלטת (מ1962 ועד 1969) הוציאו הביטלס
220 שירים. גם ארבעים שנה אחרי השירים שלהם נשמעים רעננים, חכמים גם כשהם מאד פשוטים
ונורא נורא יפים. הקולות, המנגינות, המילים... מדובר בשלמות.
ואלה שמות (תקליטי הביטלס בהוצאות הבריטיות המקוריות)
PLEASE PLEASE ME (1963)
WITH THE BEATLES (1963)
A HARD DAY'S NIGHT (1964)
BEATLES FOR SALE (1964)
HELP! (1965)
RUBBER SOUL (1965)
REVOLVER (1966)
SGT. PEPPERS LONELY HEARTS CLUB BAND (1967)
MAGICAL MYSTERY TOUR (1967)
THE BEATLES (WHITE ALBUM) (1968)
YELLOW SUBMARINE (1969)
ABBEY ROAD (1969)
LET IT BE (1970)
PAST MASTERS (1988)
תקליטים תוצרת חוץ
ספק אם דור הקוראים / מאזינים שגדל בעידן
הקומפקט דיסק, כלומר בשלושים השנים האחרונות, יכול להבין את גודל ההתרגשות שחש חובב
מוסיקה וותיק שרואה את המארז הזה. עוד לפני שפונים למוסיקה עצמה... להחזיק ביד תקליטים
חדשים מתוצרת חוץ, ארוזים בניילון דקיק ניתן
להסרה שמוכיח לך שלא היה מישהו לפניך שהניח את התקליט על הפטיפון... העטיפות הכל כך
יפות עם הצבעים החזקים, הכתב הגדול והברור, הסאונד המצויין, אפילו עובי הפלסטיק, אפילו
הריח. פעם "תקליט תוצרת חוץ" היה סמל סטטוס. "הדבר האמיתי", כמו
בחו"ל. ממש לא כמו ההעתק החיוור שאפיין זמן ארוך את השוק המקומי. שכן, ואת זה
קשה לתפוש כיום, אנחנו חובבי המוסיקה בימי קדם היינו תלויים כמעט לחלוטין בחברות התקליטים
המקומיות... והימים היו ימים קשים כלכלית, ושוק המוסיקה הישראלי היה תמיד מצומצם יחסית...
במיוחד בתקופת משבר האנרגיה העולמי שאחרי מלחמת יום כיפור נפגעה גם תעשיית הפלסטיק כ התקליטים. חלק גדול מהתקליטים שקנינו במיטב כספנו
(עד היום יש בספרייתי לא מעט תקליטים עם תג המחיר 19.90 ל"י) נראו רע. צילומי עטיפה מודפסים בצבע חיוור שנראה כמו העתק
של האורגינל, לעתים קרובות ללא צבע בצד האחורי, ללא חוברת מילים, לא נפתחים לעטיפה
כפולה... הכל בכאילו. ממש כמו הסאונד שלא התקרב לאיכות המקור. ואיך ידענו על המקור...בזכות
חברים שחזרו מחו"ל וגם בגלל אותן חנויות תקליטים מעטות שדאגו לייבא את "הדבר
האמיתי" כולל המון תקליטים שכלל לא הודפסו בתוצרת הארץ. זה אמנם היה מאד מאד יקר,
אבל לגמרי שווה. לכן עכשיו, הרבה שנים אחרי שהתקליט מת והקומפקט דיסק מפרפר את פרפורי
הגסיסה האחרונים שלו, ההוצאה של התקליטים ההם מעוררת פרץ נוסטלגיה בלתי ניתן לעצירה.
כל תקליטי הביטלס! כמו שהיו צריכים להראות ולהשמע!. ושוב, כמו אז, הכיף הזה שמור בעיקר
לעשירים. המארז המלא עולה בחנויות לא פחות
מ2400 שקל.אז אמנם כסף לא יכול לקנות אהבה...וכל מה שצריך זו אהבה... אבל בשביל האהבה
הזו בהחלט צריך כסף, ורצוי גם פטיפון...
כשבתקליט היה חור
מתברר שגם בימים אלה קיים עדיין שוק תקליטי
ויניל (הפלסטיק השחור הגדול). ולא, לא רק תקליטים ישנים ומשומשים שנמכרים בפרוטות
(אלא אם כן הם נדירים במיוחד. למשל, התקליט הראשון של "הצ'רצ'ילים" בהדפסה
המקורית ששווה באי-ביי כמה אלפים טובים) אלא גם הדפסות חדשות של אלבומים שיצאו בשנות
האלפיים. כמובן שכמות בעלי הפטיפונים שקונים תקליטים אינה משמעותית כשמדברים על
"תעשיית המוסיקה" ובכל זאת מספרם של הנאמנים לפורמט הוותיק הולך וגדל כל
שנה, ועובדה: ממשיכים להדפיס תקליטים. לא במיליונים, ולא את כולם, ובכל זאת מספיק כדי
שחברות התקליטים הוותיקות לא יוותרו על פלח השוק הזה. הביטלס לא לבד.
מעניין שלא מעט חובבי המוסיקה שוויתרו מזמן
על התקליטים מתייחסים בגעגוע ובכבוד לפורמט הישן. אמנם השימוש בסידי יותר נוח וקל ונייד
ונשמר טוב יותר לאורך זמן, אבל בתקליט יותר נוח לקרוא את הפרטים על העטיפה ובחוברת
שם חלק חשוב מהמוצר, ובעיקר העניין העיקרי כשמדובר במוסיקה: הסאונד. מאזינים רבים מוכנים
להישבע שגם עם כל השיפורים וההתפתחויות שעבר תחום ההקלטה הדיגיטלית בעשור האחרון, בתקליט
זה נשמע יותר טוב, יותר "חם", יותר "אמיתי".
אחד הניסיונות המעניינים להסביר את התופעה
הזו (של העדפת הצליל האנלוגי) הוא כזה: בעוד הצלילים בטבע כל הזמן קיימים, כלומר גם
בשלב הנגינה וגם בשלב ההאזנה לתקליט כל הזמן ישנו צליל, גם כשיש שקט ובוודאי תוך כדי
השמעת המוסיקה, הרי שהשמעת הצליל הדיגיטלי היא בעצם הבהוב אינפורמציה. בדומה להבדל
בין אור נורה רגילה לאור נאון. צליל דיגיטלי פירושו שבחצי מהזמן בעצם אין צליל. כמובן
שהמאזין אינו שומע את ההבדלים האלה ולא שם לב אליהם, בגלל התדירות המאד גבוהה של ההבהוב,
אבל המוח דווקא מזהה את ההבדל, ומשהו בנשמה מרגיש.
ובאותו זמן... בשוק התקליטונים
מאז המצאת "אריך הנגן" של שנות
החמישים ובעצם עד העידן הדיגיטלי של ימינו, התקיימו בעולם הפופ שני שווקים מקבילים.
זה של "האלבומים" שבהם הצרכן קונה בבת אחת כעשרה-שנים עשר שירים, ושוק
"התקליטונים" (או "הסינגלים") שבו בדרך כלל נמכר שיר בודד (ועוד
אחד כבונוס בצד השני של התקליטון). בשנות הששים, היו אלה שווקים נפרדים, ולעתים קרובות
שירים שהופיעו בתקליטונים לא נכללו באלבומים. SHE LOVES YOUשל הביטלס, לדוגמא, נמכר במיליון עותקים בתקליטון, מבלי שיצא באף אלבום
של הלהקה. כמוהו יש עוד רבים. מאז שנות השבעים הפכו התקליטונים למקדמי מכירות לאלבומים,
ובדרך כלל נכללו גם בהם. מייקל ג'קסון, למשך,
שהיה המוכר הגדול של שנות השמונים, הוציא את רוב שירי אלבומו "THRILLER" גם כסינגלים.
גם לכן מפתיעה במיוחד העובדה שהביטלס, להקה
שהתפרקה ב1970 ושהוציאה תקליטונים-שלא-יצאו-באלבומים בשנות הששים, כששוק המוסיקה היה
קטן בהרבה מזה של עשרים השנים האחרונות, עדיין מובילה את סיכומי מצעדי המכירות גם חמישים
שנה אחרי תחילת דרכה.
בשבוע שעבר פורסמו סיכומי מכירות התקליטונים
בבריטניה ב60 השנים בהן נערכים מצעדי מכירות. לפי הנתונים הרשמיים לביטלס היו 31 להיטים במצעד 40 הגדולים, מתוכם
17 שהגיעו למקום הראשון והם מכרו בסך הכל 22.1 מיליון עותקים. כל השירים האלה מופיעים במארז החדש, אם כחלק
מהאלבומים ואם באוסף הכפול PAST MASTERS
אלה הם הבאים בתור...
אלביס פרסלי 21.7 מיליון
קליף ריצ'ארד 21.5 מיליון
מאדונה 17.8 מיליון
מייקל ג'קסון 15.5 מיליון
אלטון ג'ון 15 מיליון
הלהקה הבאה אחרי הביטלס היא "קווין"
עם 12.8 מיליון עותקים, ובראשם סינגל "בוהמיין רפסודי" שנמכר במיליון עותקים
כשיצא ב1975 ובעוד מיליון אחרי מותו של סולן הלהקה פרדי מרקיורי בנובמבר 1991
אבבא 11.3 מיליון
ריאנה 11.4 מיליון
דיוויד בואי 10.7 מיליון
קיילי מינוג 10.2 מיליון
האבנים המתגלגלות 10.1 מיליון
אואזיס 9.1 מיליון
וויטני יוסטון 8.5 מיליון
ליידי גאגא 7. 3 מיליון
"ביטלס" למתקדמים...
עוד כמה דיסקים שחובב ביטלס שרוף לא יכול
לוותר עליהם...
LIVE AT THE STAR CLUB: הקלטה רעה אך אותנטית של הופעה במועדון "STAR
CLUB" בהמבורג, גרמניה ב1962.
LIVE AT THE HOLLYWOOD BOWL: הקלטת הופעות ב"הוליווד בול" בלוס אנג'לס, ב1964 וב1965.
LIVE AT THE BBC: הקלטות בהופעות בתכניות הרדיו של הביביסי בין השנים 1963-1965.
ANTHOLOGY 1,2,3THE: בשנים 1995-1996, במקביל לסדרת טלוויזיה שסיכמה את סיפורה, יצאו שלושה
אלבומים כפולים בכותרת "אנתולוגיה"
ובהם עשרות הקלטות נדירות ומיוחדות של הלהקה.
LOVE: פסקול לקרקס "סירק דה סוליי" ובו גרסות חדשות לשירי הביטלס
המבוססות על ההקלטות המקוריות. בהפקת ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס ובתמיכת חברי הלהקה
ושארי בשרם.
LET IT BE… NAKED: גרסה עירומה מעיבודי תזמורת ומקהלה ל LET IT BE,
האלבום האחרון שיצא לביטלס בזמן אמת.
לחובבי מוסיקה וותיקים שעדיין לא וויתרו על אהבתם, וגם לצעירים
שמחוברים בנפשם למוסיקה של פעם שממשיכה לחיות גם היום, השנים האחרונות הן פשוט
בלתי אפשריות. במובן החיובי של המילה... בזה אחר זה מפציצים אותנו חברים שהתחילו בשנות
הששים של המאה הקודמת, באלבומים חדשים והופעות עכשוויות ושיחזורים מעודכנים של מה
שהיה... רק לאחרונה יצאו אלבומים מצויינים של בוב דילן, ג'ון קייל, ניל יאנג
(אלבום נוסטלגיה לפני שלושה חודשים, ואלבום חדש, כפול, השבוע), "הרולינג
סטונז" באוסף חדש שכולל שירים חדשים (וסיבוב הופעות עולמי, כנראה
אחרון), פול מקרטני ו"הביטלס"
מבשלים מחדש קלסיקות (הוא באלבומי הסולו שלו והם בהוצאה מחודשת של "מסע הקסם
המסתורי"), אפילו "זי זי טופ" חוזרים אחרי מיליון שנה, טום וויטס
נהדר יותר מכרגיל וגם ואן מוריסון מוציא אלבום חדש ומרגש שכותרתו מסכמת את העניין:
"נולד לשיר, אין תכנית חלופית". BORN TO SING. NO
PLAN B. גם כשאתה בסביבות גיל 70. לאונרד כהן לא
לבד..
וחלקם כזכור גם הגיעו אלינו פיזית. בוב דילן, ג'ון קייל ו...אחת
ההופעות המרגשות ביותר של דור הזקנים בשנה שעברה הייתה זו של פול סיימון באיצטדיון
רמת גן. למרות המקום שלא נעים לראות בו הופעה, על אף כל השיפורים וההשקעה בבניית
הבמה והתאורה והסאונד... איצטדיון רמת גן לא מתאים להופעות כאלה. ובכל זאת ההופעה
הזו נחרטה בלב כאחת המרגשות והמוצדקות של השנים האחרונות. בזכותו של פול סיימון
שהיה נהדר ושר עם כל הלב והנשמה בקול שנשאר רענן וצעיר כמו לפני שלושים שנה,
ובזכות הנגנים המצויינים שאיתו שנשמעים כאילו הם ממש נהנים לבצע את המוסיקה,
וכמובן בזכות השירים הכל כך מושלמים שלו. גם הישנים, הקלסיקות הנצחיות, וגם החדשים
המעטים-יחסית שהוא שילב בקפידה. בביקורת למחרת (24.7.11) כתבתי, אם תרשו לי לצטט
מבקר שאני סומך עליו: "זו הייתה הופעה נהדרת. של פול סיימון ושמונת
הנגנים הנפלאים שאיתו (שני מתופפים, שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט וסקסופוניסט,
וכל אחד מהם מולטי אינסטרומנטליסט שמנגן על עוד כמה כלים, לעתים בבת אחת, כך שעל הבמה
היה צוות שווה ערך ל20 נגנים...)... שעתיים של חגיגה מוזיקלית מרגשת, לא פחות מעשרים
וששה שירים, כמעט כולם להיטי ענק מכל הזמנים (ובמיוחד משנות השבעים והשמונים) כשפול סיימון עצמו מדהים ביכולת הוירטואוזית שלו
גם כנגן גיטרה וגם כזמר..."
ההסתייגות היחידה שלי מאותה הופעה הייתה
ש: "רק חמש פעמים לא יכולתי לעצור
את הדמעות. "הנער החי היחיד בניו יורק", "עדיין משוגע אחרי כל השנים
האלה", "צלילי השקט", "דזלינג בלו" (מהחדש) והגרסה ל"הנה
באה השמש" של ג'ורג' האריסון מימי "הביטלס"... דווקא השירים הפחות מתאימים
להופעות ענק הם אלה שקורעים לי את הלב, המופנמים, העדינים, הפחות מקפיצים... ובשבילי
היו כאלה רק מעט..."
אז עכשיו יש הזדמנות לשמוע ולראות את
ההופעה ההיא, בגרסה שהיא גם מזכרת נהדרת לסיבוב ההוא של סיימון וגם חוויה מתקנת
לתחושת חוסר האינטימיות שבהופעה באיצטדיון. CD כפול + DVD שהוקלטו וצולמו ב6 ביוני
באולם בניו יורק. אמנם הגרסה קורעת הלב שלו ל"הנה באה השמש" לא מופיעה
כאן, אבל כל השאר קיים: 20 שירים מושלמים, מ"צלילי השקט" של ראשית הדרך,
עד "כל כך יפה אז מה" של ימינו. כולם
בביצועים רעננים, מלאי אנרגיה פנימית וחדוות המוסיקה והמון אהבה באוויר.
ואת הכל שומעים כמו שצריך, וגם רואים נהדר בעזרת צלמים ובמאי שמכירים את השירים
(!) ובלי ששכנך חסר הדיאודורנט בכסא הפלסטיק הצמוד מתעקש להניף את ידיו.... "פול
סיימון חי בניו יורק" הוא קונצרט נפלא, ואם להשמע קצת אקטואלי, המציף את
הצופה/מאזין בשיטפון של רגשות.
