מזכרת מעכשיו
לחובבי מוסיקה וותיקים שעדיין לא וויתרו על אהבתם, וגם לצעירים
שמחוברים בנפשם למוסיקה של פעם שממשיכה לחיות גם היום, השנים האחרונות הן פשוט
בלתי אפשריות. במובן החיובי של המילה... בזה אחר זה מפציצים אותנו חברים שהתחילו בשנות
הששים של המאה הקודמת, באלבומים חדשים והופעות עכשוויות ושיחזורים מעודכנים של מה
שהיה... רק לאחרונה יצאו אלבומים מצויינים של בוב דילן, ג'ון קייל, ניל יאנג
(אלבום נוסטלגיה לפני שלושה חודשים, ואלבום חדש, כפול, השבוע), "הרולינג
סטונז" באוסף חדש שכולל שירים חדשים (וסיבוב הופעות עולמי, כנראה
אחרון), פול מקרטני ו"הביטלס"
מבשלים מחדש קלסיקות (הוא באלבומי הסולו שלו והם בהוצאה מחודשת של "מסע הקסם
המסתורי"), אפילו "זי זי טופ" חוזרים אחרי מיליון שנה, טום וויטס
נהדר יותר מכרגיל וגם ואן מוריסון מוציא אלבום חדש ומרגש שכותרתו מסכמת את העניין:
"נולד לשיר, אין תכנית חלופית". BORN TO SING. NO
PLAN B. גם כשאתה בסביבות גיל 70. לאונרד כהן לא
לבד..
וחלקם כזכור גם הגיעו אלינו פיזית. בוב דילן, ג'ון קייל ו...אחת
ההופעות המרגשות ביותר של דור הזקנים בשנה שעברה הייתה זו של פול סיימון באיצטדיון
רמת גן. למרות המקום שלא נעים לראות בו הופעה, על אף כל השיפורים וההשקעה בבניית
הבמה והתאורה והסאונד... איצטדיון רמת גן לא מתאים להופעות כאלה. ובכל זאת ההופעה
הזו נחרטה בלב כאחת המרגשות והמוצדקות של השנים האחרונות. בזכותו של פול סיימון
שהיה נהדר ושר עם כל הלב והנשמה בקול שנשאר רענן וצעיר כמו לפני שלושים שנה,
ובזכות הנגנים המצויינים שאיתו שנשמעים כאילו הם ממש נהנים לבצע את המוסיקה,
וכמובן בזכות השירים הכל כך מושלמים שלו. גם הישנים, הקלסיקות הנצחיות, וגם החדשים
המעטים-יחסית שהוא שילב בקפידה. בביקורת למחרת (24.7.11) כתבתי, אם תרשו לי לצטט
מבקר שאני סומך עליו: "זו הייתה הופעה נהדרת. של פול סיימון ושמונת
הנגנים הנפלאים שאיתו (שני מתופפים, שני קלידנים, שני גיטריסטים, בסיסט וסקסופוניסט,
וכל אחד מהם מולטי אינסטרומנטליסט שמנגן על עוד כמה כלים, לעתים בבת אחת, כך שעל הבמה
היה צוות שווה ערך ל20 נגנים...)... שעתיים של חגיגה מוזיקלית מרגשת, לא פחות מעשרים
וששה שירים, כמעט כולם להיטי ענק מכל הזמנים (ובמיוחד משנות השבעים והשמונים) כשפול סיימון עצמו מדהים ביכולת הוירטואוזית שלו
גם כנגן גיטרה וגם כזמר..."
ההסתייגות היחידה שלי מאותה הופעה הייתה
ש: "רק חמש פעמים לא יכולתי לעצור
את הדמעות. "הנער החי היחיד בניו יורק", "עדיין משוגע אחרי כל השנים
האלה", "צלילי השקט", "דזלינג בלו" (מהחדש) והגרסה ל"הנה
באה השמש" של ג'ורג' האריסון מימי "הביטלס"... דווקא השירים הפחות מתאימים
להופעות ענק הם אלה שקורעים לי את הלב, המופנמים, העדינים, הפחות מקפיצים... ובשבילי
היו כאלה רק מעט..."
אז עכשיו יש הזדמנות לשמוע ולראות את
ההופעה ההיא, בגרסה שהיא גם מזכרת נהדרת לסיבוב ההוא של סיימון וגם חוויה מתקנת
לתחושת חוסר האינטימיות שבהופעה באיצטדיון. CD כפול + DVD שהוקלטו וצולמו ב6 ביוני
באולם בניו יורק. אמנם הגרסה קורעת הלב שלו ל"הנה באה השמש" לא מופיעה
כאן, אבל כל השאר קיים: 20 שירים מושלמים, מ"צלילי השקט" של ראשית הדרך,
עד "כל כך יפה אז מה" של ימינו. כולם
בביצועים רעננים, מלאי אנרגיה פנימית וחדוות המוסיקה והמון אהבה באוויר.
ואת הכל שומעים כמו שצריך, וגם רואים נהדר בעזרת צלמים ובמאי שמכירים את השירים
(!) ובלי ששכנך חסר הדיאודורנט בכסא הפלסטיק הצמוד מתעקש להניף את ידיו.... "פול
סיימון חי בניו יורק" הוא קונצרט נפלא, ואם להשמע קצת אקטואלי, המציף את
הצופה/מאזין בשיטפון של רגשות.
יש להקות ואומנים שגם אם עברו שנים רבות והלהקה או הזמר כבר אינם מופיעים, השירים שלהם נכנסו לפנתיאון של שירים שיחיו לנצח ותמיד אנשים יאהבו את השירים האלה. העובדה הזאת מדהימה ומפתיעה, איך אומן כזה או אחר או שיר כזה או אחר אהוב בתקופות שונות ואינו נעלם מעולמנו ויש כאלה שכן, ששנים אחר כך כבר לא זוכרים מי היה האומן או מה היה השיר.
השבמחק