ממשיך לדהור קדימה
ניל יאנג הוא סוס משוגע. כי מה זה סוס? כוח, יופי, פראיות, דהרה,
מרחבים... ולמה משוגע? כי יש לו חוקים משלו, לא אכפת לו איך הוא נראה, יצירתי
בטירוף... פתאום, אחרי 40 שנות הערצה שלא נחלשת, אני מבין מדוע הוא קרא ללהקה שלו CRAZY HORSE. רוב הסיכויים הם שהוא בכלל לא התכוון לכך
ושהוא פשוט אוהב סוסים, שהרי את ניל יאנג אפשר לפרש לא פעם בלי שום קשר לכוונת
המשורר, ואני אישית אכלתי אותה לא פעם בנסיונות לתרגם או לפרשן...למשל כשהתברר ש"LONG MAY YOU RUN", אחד משירי האהבה
היפים שלו, לא נכתב על אשה אלא על מכונית הביואיק האהובה עליו...
"LONG MAY YOU RUN", שיר נכתב במקור
ב1976 לצמד שהקים יאנג עם סטיב סטילס, היה אחד השירים שיצאו בתחילת 2012 באלבום
הופעה בשם Live on Air: The Lost Tapes שהוקלט עשרים שנה קודם
לכן ברדיו בבריטניה. שנה וקצת אחרי האלבום הנפלא LA NOISE (שבו יאנג לבדו עם גיטרה)
הוא נראה כמו עוד אחד מאוספי הקלטות העבר שניל יאנג מוציא מידי כמה שנים, כשאין לו
משהו חדש להציע. עכשיו, עשרה חודשים אחרי, מתברר שדווקא היו לו הרבה תכניות לשנה
הזו. הוא איחד את להקתו הוותיקה "סוס משוגע" אחרי עשר שנות הפסקה, הקליט
במהירות אלבום נוסטלגיה בשם "AMERICANA" בו חזר לשירים
עממיים אמריקניים שאהב בילדותו (למרות שהוא יליד קנדה), ולא חלפו אלא ששה חודשים
והוא חוזר שוב, עם הלהקה, באלבום כפול מלא כל טוב בשם PSYCHEDELIC
PILL.
השיר הפותח, 27 וחצי דקות של רוק גיטרות
משובח בשם DRIFTIN BACK, מבהיר שיאנג נמצא במלוא
כוחו היצירתי והביצועי. הוא כאילו מנגן ושר כל החיים אותו דבר, לפחות כשמדובר בצד
היותר מחושמל של שיריו, ובכל זאת זה נשמע בכל פעם טרי ורענן ומלא התכוונות ולא
משעמם לרגע, גם כשזה מאד מאד ארוך. וכן. האורך בהחלט קובע, ויש בו הצהרה אמנותית.
שיר כזה לא יוכל להפוך ללהיט רדיו, אי אפשר להריץ את הקליפ שלו בMTV ובזמן שהוא מתנגן אפשר להספיק להוריד כמה
עשרות שירים ברשת... אבל זה כל העניין. הוא חי בהווה ונסחף לעבר, מתגעגע לימים
אחרים בהם הרגיש אחרת כאמריקני, "ללכת כמו ענק" (16 וחצי דקות) זוכר את
האהבה הישנה או ליתר דיוק את תחושת ההחמצה שעדיין קיימת מאז (כמעט 17 דקות של RAMADA INN) ובעיקר מתעקש לעורר את
התחושות שהציתה בו המוסיקה כשהיה צעיר... הוא מזכיר את בוב דילן וגרייטפול דד ורוי
אורביסון (בשיר "TWISTED ROAD"), את חלומות הילדות
בעיר הולדתו אונטריו (גם בסרט חדש של ג'ונתן דמי שלוקח אותו בחזרה לשם) ועוד ועוד ועוד. לראשונה בקריירה שלו, ניאל יאנג באלבום אולפן כפול ובו כמעט שעה
וחצי של מוסיקה שהיא תענוג בלתי נתפש לאוהדיו ומין הסתם אוסף בלתי נסבל של חפירות
למי שלא.
פחות מעשור אחרי שכמעט סיים את חייו
בשל מפרצת במוח, ניל יאנג בן ה67 הוא אחד המוסיקאים הפוריים בעולם. מאז התחיל את
דרכו לפני קצת פחות מחמישים שנה הוא לא נח לרגע. הוציא לבדו ועם שותפים עשרות
אלבומים מצויינים (45 כסולן, ועוד עשרה עם "באפלו ספרינגפילד", "קרוסבי
סטילס נש ויאנג", "סטילס יאנג באנד" ואחרים) ועוד עשרות אלבומים מיוחדים
שכוללים קטעים נדירים והופעות... מאז שנות הששים הוא רותם את המוסיקה להתגייסות למען
נושאים פוליטים וחברתיים, מימי המחאה נגד מלחמת ויאטנם ועד מאבק במלחמה בעירק ובנשיא
בוש, למען החקלאים בארה"ב, למען בי"ס לילדים פגועי מוחין "ריינבו ברידג"
ששניים מילדיו של יאנג למדו בו ועוד עשרות הופעות התנדבות ושיתופי פעולה מיוחדים מידי
שנה. הרשת מלאה מאות הקלטות שלו בהופעות ומדהים לראות כמה המוסיקאי הזה מגוון ומפתיע.
אין אף אחד כמוהו וזו כמובן לא רק הכמות אלא האיכות. החיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי כיוונים
חדשים (רוקבילי, קאנטרי, פולק, רוקנרול, נויז, בלוז, אלקטרוני) ומצד שני החזרה שלו
לרוק הגיטרות הבסיסי המחוספס, עם השירה הגבוהה והמאנפפת. הנאמנות שלו למאפיינים הקבועים
שהפכו אותו למה שהוא, גם בשירה וגם בנגינת הגיטרה, כאלה שגורמים לך לזהות אותו תוך
שתי שניות... ויכולת הכתיבה של כל כך הרבה שירים נהדרים, ושוב, הגיטרה הזו שעושה כל
הזמן את אותו הדבר אבל נשמעת בכל פעם טריה ורעננה... כל אלה הופכים אותו לאחד הקולות האמריקניים הגדולים בדורו, שני רק לבוב
דילן. השנה צויינו 40 שנה להוצאת אלבום המופת שלו
"HARVEST" (עם "לב זהב") ואיזה כיף
לראות שאחרי כל השנים האלה הוא עדיין ענק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה