מארק לנאגן שוב מנגן בישראל

גם בשנים האחרונות, כשבסך הכל ולמרות הביטולים מסיבות פוליטיות ואחרות אנחנו מוצפים הופעות מחו"ל, עדיין מרגש לראות שיש אמנים שחוזרים לכאן שוב ושוב. ואני לא מתכוון לממלאי  האיצטדיונים ואולמות הענק אלא דווקא לאמני האינדי ששבים אלינו לעתים שתיים, שלוש ואפילו ארבע פעמים. שהרי  בסך הכל, בסופו של דבר, בקנה מידה עולמי שוק המוזיקה אצלנו די מצומצם ובתוכו הרוק האלטרנטיבי הוא נישה בתוך נישה, ובכל זאת יש אצלנו מספיק מאזינים כדי להפוך את ההופעות האלה לכדאיות. פעם, בשנות השמונים-תשעים היה זה ניק קייב שהצלחתו בארץ עלתה, יחסית, על זו שהכיר בבריטניה (אחרי כמה ביקורים כאן הוא הרגיש כל כך ישראלי שאפילו עשה את הסדר אצל משפחה תל אביבית) ובשנים האחרונות ממלאים את התפקיד הנכבד הזה כמה וכמה אמנים אלטרנטיביים, שמתייחסים ל"בארבי" או אל "זאפה" כאל  חוליה נוספת, מאד מובנת מאליה, בשרשרת ההופעות שלהם.

בראשם עומד מוזיקאי אמריקני בן 48, שבולט בסצנה האלטרנטיבית האמריקנית על סגנונותיה השונים כבר שלושים שנה, ומקפיד להגיע אלינו בעשור אחרון כמעט בכל גרסה חדשה של פעילותו. קוראים לו מארק לאנגן והוא מגיע, עם אלבום חדש ומצויין (שמוכיח שהמילה "אלטרנטיבי" הופכת מיושנת ברגע שאומרים אותה) להופעה עם להקתו ב10 בדצמבר במועדון "בארבי". בינתיים מדובר על הופעה אחת ויחידה, אבל ניסיון העבר הקרוב מוכיח שהכל יכול להשתנות...

לאנגן התחיל את הקריירה שלו באחת הלהקות היותר-מדליקות ברוק-פאנק-פסיכדליה של שנות השמונים, "סקרימינג טריז" ("עצים זועקים" כשמו של אפקט דיסטורשן בגיטרה), הוא וחבריו הקליטו והופיעו עוד לפני שהעולם גילה את "נירוואנה", הוחתמו לחברת תקליטים גדולה עוד לפני "נירוואנה" ו"סאונדגארדן" אך אף פעם לא זכו לאותה תהילת עולם כמו קורט קוביין וחבריו. מה שלא הפריע ללאנגן לשמור בקשר קרוב עם חברי הלהקה (למעשה הוא תכנן להקליט אלבום סולו ראשון ביחד עם "נירוואנה" וכלל באלבום הסולו הראשון שלו, שיצא ב1990, גם קטעים מההקלטות איתם).

"סקרימינג טריז" הוציאה שבעה אלבומים עד 1996 אך לא היתה להקת יציבת הרכב, וחבריה, כולל לאנגו שהיה הזמר והפרצוף של הלהקה, השתתפו בהפקות רבות מחוץ ללהקה. לאנגן תרם את קולו למבחר מגוון של סגנונות, מגראנג' ורוק כבד ובלוז דרך מוזיקה אלקטרונית רכה ועד פולק מעודן. 

הוא שר עם "QUEENS OF THE STONE AGE", הקים עם גרג דולי (מ"אפגן וויגז") את  "THE GUTTER TWINS" ואת "THE TWIGHLIGHT SINGERS",  התארח גם באלבומים של "BOMB THE BASS" ו"SOULSAVERS" ויצר קשר אמנותי מיוחד עם הזמרת והצ'לנית איזובל קמפבל (מלהקת "בל אנד סבסטיאן) איתה הוציא שלושה אלבומים.

ב2003 הוא הקים את "להקת מארק לאנגן" איתה הוא פועל במקביל לכל שאר עיסוקיו, במיוחד בצמד עם קמפבל. לפני שבועות אחדים יצא אלבומו העשירי של לאנגן, (והשני במספר עם הלהקה) ובהתאם לשמו, "לווית בלוז (BLUES FUNERAL), הוא מהווה מין סיכום אישי של חייו מתוך פריזמה של נגן בלוז שורשי ואמיתי. זה נהדר ומרגש וקורע לב, ועם זה הוא מגיע אלינו, בפעם הרביעית, ולראשונה עם הלהקה הנושאת את שמו. המוסיקה הבלוזית שלו, ולא משנה באיזה עטיפה היא מוגשת, והקול החם והמחוספס שלו, חודרים לנשמה בכל אחד מגלגוליו השונים.

נקודה ישראלית מעניינת ומסתורית בקריירה של לאנגן קשורה לשיר באלבומו החמישי FIELD SONGS שיצא ב2001. אחד הקטעים היפים באלבום, DON’T FORGET ME, נשמע כמו העתק כמעט מדויק של השיר העברי הוותיק  "טיול לילי" שכתב עמוס אטינגר והלחין מאיר נוי לצמד "הדודאים" כבר ב1959 ("רוחות מדבר הביאו חום אל דרך"...). בשיחה איתו בימים ההם, כשיצא השיר שלו, הכחיש לאנגן ששמע אי פעם את "הדודאים" או את השיר "טיול לילי", אבל הסכים שיש דמיון רב בין המנגינות. אולי זהו אחד מאותם מקרים ששיר נתקע לך במוח מבלי שהבחנת, במיוחד עם אתה מבקר כל כל הרבה פעמים בישראל.