דורית ראובני אתמול והיום היום

עכשיו, כמו פעם

בארץ אחרת, אולי נורמלית יותר ופחות טרודה, היה יום ההולדת הששים של אחת הזמרות הגדולות ביותר מצויין מן הסתם בקצת יותר חגיגיות מזו שמצפה לדורית ראובני השבוע:  הוצאת דיסק משולש ממיטב השירים שהקליטה והופעת השקה חגיגית במועדון "צוותא" בתל אביב.

כי, למי שלא שם לב, דורית ראובני היא לא רק אחת הזמרות הכי מיוחדות וטובות שלנו, היא גם אחת הצנועות ביותר. כל חייה היא מתנהלת כמו פעם, בלי להשוויץ, מתעסקת בעיקר במוסיקה, לא בכל מה שמסביב. היא "רק" זמרת. לא סלב, לא "כוכבת" לרגע. מתנהגת כאילו אנחנו עדיין שם בארץ ישראל הישנה והטובה, כאילו לא חלפו שנות דור מאז שהקיבוצניקית הצעירה התגייסה ללהקה הצבאית והפתיעה את כל שומעיה כששרה בקולה הצלול "היום היום" ו"האיש מן הבקעה" ו"מסביב למדורה", ו"יש פרחים". ודווקא יש לה במה להתגאות. בגיל 20 השירים ששרה הפכו לקלסיקות של הזמר העברי, כבר לפני 40 שנה היא הוציאה אלבום בכורה ("ציפור בגשם" ב1973) הרבה לפני שהתגלו הזמרות הגדולות שמלוות אותנו מאז שנות השבעים, נתנאלה ונורית גלרון ויהודית רביץ ואסתר שמיר וקורין אלאל, ועוד יותר הרבה הרבה זמן לפני שהשירים שלה חזרו למודעות בביצועים החדשים של שרית חדד ("היום היום") או אברהם טל ("אדם צובר זכרונות")... היא תמיד היתה שם, ומה משמחת היא העובדה שהיא כל הזמן ממשיכה, ללא לאות, לעשות את מה שהיא יודעת הכי שטוב: לבחור שירים נהדרים שמתאימים לקולה ולאופיה, ופשוט לשיר אותם בדיוק שלא התקלקל ובקול שלא הזדקן.

חוה אלברשטיין, כנראה הזמרת הישראלית היחידה ששורדת עוד מלפני דורית ראובני, הלחינה לה שיר חדש מילים של מאיר גולדברג "איך לעבור את החיים". והוא כל כך מתאים לדרכה של ראובני:

כמו שעוברים את החג

בנחת, בסבלנות

בין הסליחה והברכה

בין יום אביב ויום אביך...

ולזכור – שלפעמים לעצור

זאת הדרך להמשיך...

ראובני נולדה בקיבוץ "שער העמקים" להורים יוצאי יגוסלוויה שדיברו לאדינו, בגיל צעיר נסעה עם הוריה לשליחות בארגנטינה, שם למדה לנגן בגיטרה ולשירים הדרום אמריקנים. כשחזרה ארצה שרתה ב"שלישיית פיקוד המרכז" , "צוות הווי חטיבת הצנחנים" וב"להקת פיקוד המרכז" בתקופה שבה הלהקות הצבאיות נתנו את הטון במוסיקה הישראלית.  מאז הקליטה עשרות שירים שהפכו להיטים, עבדה עם שותפים ביצירה ובביצוע  מיטב הכותבים והמוסיקאים, ביניהם מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, דודו זכאי, הפרברים, אילן וירצברג, שמעון גלבץ, עוזי חיטמן, חנן יובל, רחל שפירא, שייקה פייקוב, נתן יונתן, דודו ברק, נתן אלתרמן, דליה רביקוביץ', תרצה אתר, יורם טהרלב, שם טוב לוי, אסתר שמיר, שמרית אור, נעמי שמר, מאיר אריאל, יואב גינאי, יוני רועה, יחיאל מוהר, משה וילנסקי ועוד ועוד, ביניהם גם בנה של דורית, אסי מנדל, שהוא מוסיקאי צעיר. אתה שומע את השמות האלה ואתה מרגיש ארץ ישראל, אתה נכנס מיד לתחושת נוסטלגיה. למען הצדק ההיסטורי יצויין שדורית ראובני  אף פעם לא הסתפקה רק בשירי ארץ-ישראל קלסיים אלא גיוונה את הרפרטואר שלה בשירי משוררים, מוסיקה חסידית, שירי ילדים ושירי עמים שונים מלדינו וארה"ב ועד דרום אמריקה. בין השירים שהקליטה היו "הארץ שלי", "שבחי החושך", "סוף הנפילה" ("אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה"), "לכל אחד ירושלים", "עקרה" ("בן לו היה לי"), "השכם השכם בבוקר",  "הללויה",  "כנטות היום", "קח כל מה שאלוהים נותן", "אדם צובר זיכרונות", "בחופשתו", "לא הבטיחו לי גן ורדים", "אני אשתגע" וגם קונטרה לקאבר של שרית חדד: גרסתה ל"הייתי בגן עדן" של אהוד מנור ושמעון בוסקילה. 67 מהשירים שהקליטה, בביצועים חדשים לצד גרסות מקוריות, מופיעים עכשיו באוסף המשולש "אדם צובר זכרונות", וגם כאן, כמו פעם לפני עידן האמפישלוש ברשת, ישנה חוברת עם מילים, צילומים וסיפורים קטנים על השירים.

במופע להשקת האלבום, במועדון צוותא ב29.1 יתארחו אורי הרפז (מהפרברים), דודו זכאי, להקת "קוזמו", אירית דקל, ורד פיקר ובתה של דורית מור מנדל.  יהיו שם מיטב הלהיטים, ואולי גם שיר שכתבו לה פעם, באלבומה השני, יואל ריפל (מילים) ונתן כהן (לחן) "כזאת אני"

אומרים עלי: "היא כלל אינה בוהמית,

כשהיא נרגשת, היא נראית אנמית.

גם אין לה מרפקים לדחוף עדיין,

היא לא יודעת לעשות עיניים,

ולא מספיק לה רק ליווי גיטרה,

גם שלאגרים היא כלל איננה שרה!".

אז מה?

אני כזאת,

לי טוב ככה.

אין מה לעשות.

הייתי ואהיה ככה,

כי אני כזאת! 

צילום: זיו שדה

ואני ראיתי ברוש

אדם, טבע ושיר

יש מקום מיוחד אצלנו בדירה, במרפסת האחורית הקטנה שבה אנחנו תולים כביסה, ושם, במרחק שני מטר, עומד עץ ברוש מאד גבוה, עליו מטפס שיח בוגונוויליה אדום פריחה. אני מאד נהנה להיות במקום הזה וכבר הרבה שנים יודע למה. זה בגלל העץ. אז אמנם אני לא טיפוס שמחבק עצים, אבל הנה אני יוצא מהארון (העשוי סיבית... עצים לא נפגעו בתהליך...). אני פשוט אוהב את העץ שלי. מרגיש שהוא ממש חבר, תמיד שם בשבילי, מקנה לי שלווה וביטחון, אף פעם לא מתלונן, נותן הרגשה שלמרות הצרות והבעיות... החיים נמשכים והכל בסדר. ואם אנחנו כאן בקטע של וידוי אישי, אז אני מצהיר במלוא פה: אני טיפוס של עצים, נסיעה בנגב זה אמנם נחמד... אבל תנו לי טיול בגליל או בהרי ירושלים, לראות את הירוק הזה, להתעלם מהשאלה "מתי כבר נגיע" שמגיעה מהמושב האחורי... ואני מאושר.

זה רק ברוש ואני אוהב את זה

וכמובן שנזכרתי בברוש שבחצר, בגלל ט"ו בשבט. העורכת שלי ב"ישראל היום" ביקשה שאכתוב מדור מוזיקה בהקשר של ראש השנה לאילנות ופתאום שמתי לב שכבר די הרבה זמן כמעט לא יוצרים אצלנו שירי טבע חדשים... פעם, לפני הקמת המדינה ובעשרות השנים הראשונה לקיומה, הקשר לטבע היה נושא מאד מרכזי בזמר העברי, כחלק מהחיבור שלנו לארץ, כחלק מבניית דמות "הישראלי החדש", כחלק מהגידול והצמיחה של הילדים... אז גם כיום, הטבע חוגג בשירי הילדים ובקרב הרכבים שרים נוסטלגיים, אך כמעט נעלם מעולם המבוגרים. והנה נושא למדור חגיגי: מה קרה לעצים בזמר העברי? לא עבודת שורשים מעמיקה (גיחי גיחי) אלא כמה הגיגים על עצים.

לפני שלושים שנה בדיוק הוציא שלום חנוך את אלבומו החמישי "על פני האדמה". אחרי אלבום הרוק המכוסח "חתונה לבנה" יצר חנוך תקליט-אתנחתא שונה ורגוע יותר, אוסף שירים מינורי בנושא אדם וטבע. חלקם שירים שהלחין באותה תקופה לזמרים אחרים. "כי האדם עץ השדה" (ששרה נורית גלרון), "עצים" (ששר אריק איינשטיין) וחלקם חדשים: כמו "ירוק על ירוק" ו"על פני האדמה". אז ברור שהטכסט של נתן זך "כי האדם הוא עץ השדה" אינו שיר טבע, אבל הוא בהחלט מחבר את האדם והאדמה. כמו שרבים עשו בהרבה מאד שירים בימים הרחוקים ההם, וכך, בעיני, האלבום "על פני האדמה" מסמן סוף תקופה במוזיקה הישראלית החדשה. הטבע אמנם קיים פה ושם, אבל בעיקר כמרכיב מאד חסר בחיים העירוניים-תעשייתיים-דיגיטליים שלנו. העצים נוכחים לעתים בשירים, אך בדרך כלל כגעגוע לימים אחרים, או כסמל לעולם שנעלם, לערכים ששכחנו, או כהתראה אקולוגית, ואולי, לפעמים, הם תקווה לעתיד טוב יותר.

אריק איינשטיין נזכר באותם ימים בעצי האקליפטוס הענקיים בירקון של ילדותו, "תל אביב  גדות הירקון 1950" (מילים איינשטיין, לחן חנוך) חזר לאותו מקום שנים אחדות אחרי בשיר קינה אקולוגי

"תל אביב גדות הירקון 1983" (איינשטיין במילים, יצחק קלפטר בלחן):" על גדות הירקון, רגליים לא במים,

על גדות הירקון, דגים מתים בינתיים, ריח של מוות סובב באוויר, אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר

על גדות הירקון..." ומאז הירקון נוקה, והאקליפטוסים עדיין מרשימים, ואולי הגיע זמן לשיר המשך אופטימי.

כש"תיסלם" שרו (בראשית מלחמת לבנון) מילים של יאיר ניצני "חצבים פורחים" הם היסוו שיר מחאה בכאילו שיר-טבע: "מול חופי הכנרת, צל הרי הרמה, חקלאי וצנרת, שיבולי הקמה. אם שולחת בניה,  

על הארץ לשמור, חצבים פורחים, וציפורים אין ספור" ולמי שלא היה ברור הם מציינים את כתובת בית הקברות הצבאי בקריית שאול: "מול הכפר הירוק, בין עצים וגדרות, על אדמות הטרשים, מחפשים שורשים".

כך גם "הברושים והחמניות" אצל דני רובס אינם תיאור נוף פסטורלי, אלא זיכרון מחווית ביקור בבית הקברות. לשלמה ארצי הברושים שחוזרים בשיריו הם סמל לזמן ומקום שהיו ואינם, "היה פה ברוש עכשיו כבר אין ושביל אחד הוביל לעד, רק מטורף חוזר רעב, אל נעוריו" ("ליד הבית שבו גרתי" 1986)

ברי סחרוף שר באלבומו הראשון (1991) מילים של יונה וולך "שם יש סופות, שם יש ברקים, שם יש קולות ואבן על עצים, שם, כסף זורח ושם יש חיים, שם יש... שם יש... שם יש... ו... ובעבר השני שותקים ונחבאים"). ושותפו, רמי פורטיס שר "עצים צועקים"(1994): "שקט עצים צועקים זקופים הם מתים בזמן.

שקט המים בוכים לאן הם זורמים מכאן. צבע ירוק ומושלם הולך ופשוט נעלם. טבע עייף ומונשם דועך ולבד נלחם. שקט עצים צועקים עומדים כמו פסלים בזמן. שקט חיים זועקים הולכים בלי להשאיר סימן

רגע לפני שנרדם צועק השקט וקם. טבע יפה ומושלם שותק ולנצח נלחם"

 בשביל ענבל פרמוטר ז"ל העצים היו סמל של הממסד שבו היא רוצה למרוד. "רציתי לצרוח, בקולי לעקור שורשים עמוקים, של עצים עתיקים, וההד ינער אז אבק מעלים, עיר שלמה תיבהל, קירותיה נופלים"

ולמיקי גבריאלוב, במילים של רוני סומק, העצים הם כמיהה לעולם פשוט ונורמלי: "רק תשאירו לי פינה לשתול כמה עצים, להרגיש את הירוק את האישה והילדים".

וגם בימינו ממש. אייל גולן, במילים של דוד זיגמן, דווקא אפטימי "אם תסתכלי אל העתיד, יש פרחים ויש עצים והעיקר זה שאנחנו מרוצים, ויכול מאוד להיות, שיהיו עוד מכשולים, וביחד נהנה מהחיים"

והעץ שקיבלה מרגלית צנעני, במילים של אסף אטדגי, הוא בכלל מפלסטיק: "וקנית לי עץ ירוק מפלסטיק,

היית בטוח שהכל מתפרק, וקנית לי תער חד עד כאב, כי היית בטוח שפרחים אני שונאת …"

ופתאום, בין כל שירי העצים והטבע של השנים האחרונות (שרק חלקם הוזכר כאן) אני נזכר בשיר שכתב חיים חפר ז"ל למופע "תל אביב הקטנה" לפני 50 שנה:

"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו, רק זכרונות, רק זכרונות, 

כאן מהלכים על בהונות, הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו ..."

בלוז חי בישראל

מה שיותר עמוק יותר כחול

את התשובה לשאלה הקלסית, עוד משנות הששים, "האם איש לבן יכול לנגן את הבלוז" (באנגלית זה נשמע כמובן יותר טוב, והתשובה היא כמובן: כן בהחלט) אני מבקש לחדד ולהדגיש: חבר'ה לבנים, יהודים ואפילו ישראלים יכולים בהחלט לנגן ולשיר בלוז, להזדהות עם הכאב שבו, עם השמחה העצובה, עם הגרוב הפנימי שנשמע מבחוץ כחוזר על עצמו אך למי שנכנס פנימה הוא עולם ומלואו. כן,  יש מקום בישראל לבלוז אמיתי ושורשי, ואמנם בשפת הקודש ישנן רק הצלחות מעטות בתחום זה (ונזכיר רק את "בלוז בית הקפה" ו"אני ישן בסלון" של גרי אקשטיין, ושני אלבומי הבלוז של דני ליטני, ואת העבודה של אבנר שטראוס, סי היימן, שליחי הבלוז, ארז הלוי, שלמה מזרחי ומיקי שביב ודני צוקרמן ועוד חלוצים אמיצים), הרי אם יעשה החיבור הנכון בין הבלוז והנשמה הישראלית המזרחית זה עשוי להיות הדבר הגדול הבא...

אבל, בינתיים, ישראלים שעושים את זה באנגלית... כאלה לא חסרים אצלנו, ורבים מהם נשמעים מצויין. אז אמנם אין לנו מרחבים ומקום למוזיקה של נסיעות ארוכות טווח, אבל יש לנו לא מעט מרתפים קטנים, מועדונים דחוסים ומעושנים (לשעבר?) שבהם המוזיקה הזאת, גם המיובאת וגם המקורית באנגלית, נשמעת מאד אותנטית ומתאימה. רוני פיטרסון, למשל, עושה את זה בהצלחה רבה שנים רבות, באלבומיו כסולן וכמארח אמנים מחו"ל. ועוד "עולים חדשים" כמו לייזר לוייד ומארק ראשקו פועלים גם הם בארץ כבר לא מעט זמן... מתברר שלא רק שאפשר לעשות בלוז בישראל אלא שלסגנון הזה, על תת הסגנונות הרבים שבו, יש קהל אוהדים גדול וחם.

סי ג'י (משמאל) והמר

נגן המפוחית והזמר דב המר, אמריקני במוצאו, נפגש בתל אביב בסוף המילניום הקודם עם הגיטריסט, זמר ומלחין הישראלי שגיא "סי.ג'י" שורר. אהבת הבלוז איחדה ביניהם ועד מהרה הם החלו להופיע כצמד, תחת השם הלא כך ברור ומסחרי "CG AND THE HAMMER", לעתים בליווי להקה "THE MIDNIGHT MOJO BLUES BAND" ועם כל מיני נגנים מתחלפים. (ביניהם דני צוקרמן בגיטרות ושירה, יובל עוז בקונטרבס, כפיר צעירי בקלידים ואחרים). הם בנו לעצמם שם וקהל במאות הופעות ברחבי הארץ, ובמהלך השנים יצאו להופעות בפסטיבלי בלוז באירופה ובארה"ב, ובין השאר יצגו את ישראל פעמיים בפסטיבל הבלוז הבינלאומי בממפיס טנסי.

אחרי יותר מעשר שנים של פעילות משותפת והוצאת שלושה אלבומים שהוקלטו בתל אביב, החליטו השניים לעלות לרגל אל קודש הקודשים של הרוק'נרול והריתם-אנד-בלוז, אולפן "סאן" שבממפיס. האולפן שבשנות החמישים של המאה הקודמת שינה את ההיסטוריה של המוזיקה, כשהיה הבית בו התגלה אלביס פרסלי והוקלטו רבים מגדולי כוכבי הרוק'נרול, הקאנטרי והריתם-אנד בלוז של שנות החמישים-ששים, ביניהם ג'וני קש, ג'רי לי לואיס, קרל פרקינס, בי בי קינג, האולינג וולף  ועוד רבים אחרים.

תוצאת הביקור באולפן המיתולוגי, הממשיך להיות אבן שואבת לאמני בלוז ורוק מכל העולם, היא אלבום בלוז משובח, כנראה הכי מוצלח שהוציאו השניים עד היום, תחת הכותרת הצנועה "משהו טוב / ההקלטות בממפיס" (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב "SOMETHING GOOD / THE MEMPHIS SESSIONS"). תריסר שירים מקוריים, את רובם כתב דב המר והלחין שגיא שורר, ארבעה שירים הן למילים ולחן של שורר, שמנגן בגיטרות, חשמלית ואקוסטית, וגם בדוברו, לאפ סטיל ופה ושם גם שר. דב המר הוא הזמר הראשי ונגן המפוחית ואיתם אורן "הוליווד" אבישר בתופים וכלי הקשה, ניר אלבז בגיטרה בס ובשלושה קטעים תדמור בבס. הם נשמעים מצויין ביחד, מלאי תשוקה וחדוות המוזיקה... אם לא הייתי מכיר אותם ופוגש את דב המר במסדרונות בית הספר לטבע (גילוי נאות: שם לומדות הבנות שלנו) או הטלוויזיה החינוכית (גילוי נאות ב': הקלטתי שם תכניות... שם הוא עובד כאיש סאונד) הייתי בטוח שזהו אלבום של חבר'ה שחורים מארה"ב. איזה יופי. כל כך חם, כל כך מלא נשמה, כל כך יפה.

מימין: ניר אלבז, דב המר, שגיא שורר, אורן אבישר

הופעת ההשקה של האלבום החדש תתקיים ביום חמישי ה24/1/2013 בשעה 21:00 במועדון "הסאבליים" שבתל אביב.

ילדים

שירי הילדים של ימינו

בשבוע שעבר, בכתבה שהקדשתי לפרויקט שירי הערש של בית אביחי, הועלתה על ידי חלק מהמרואיינים הטענה המוכרת שבימינו לא נכתבים שירי ילדים "כמו פעם", כלומר כאלה שאינם מתחברים לטכנולוגיות העכשוויות של העידן הדיגיטלי אלא דווקא לעולם התמים "הישן" של הילדים.
ואכן, במבט שטחי על עולם התוכן המוצע לילדים בימינו נראה כאילו הגישה השולטת היא שאם זה לא ישמע ויראה עדכני, זה לא יוכל לזכות בהצלחה. אם העיסוק לא יהיה בדמויות מוכרות מהטלוויזיה והקולנוע והמחשב אז ילדים לא ירצו בכלל לשמוע/לראות את זה. מבחינה מסחרית כנראה שהגישה הזו מוכיחה את עצמה, אך מתברר שבמקביל ובאותו זמן ישנו גם געגוע חזק לשירי ילדים של פעם וגם לשירים חדשים בסגנון של פעם.

הנה שתי דוגמאות. ביום הבחירות הקרוב יערך בטלוויזיה החינוכית מצעד הקליפים הכי מבוקשים באתר היוטיוב של התחנה, ובלי לעשות ספוילר נרמוז שהזוכה במקום הראשון אינו אחד מעשרות הקליפים של מיטב זמרי ישראל שהופיעו בתכניות "זהו זה" אלא דווקא שיר מתוך תכנית ילדים מאד נחמדה (וזה רמז!) שאין לה שום קשר לעולם הדיגיטלי של ימינו. ולא מדובר בנוסטלגיה אלא בדירוג הצפיות בימינו. למעלה מ800000 צפיות. אז אמנם זה לא המיליארד של גנגם סטייל, וזה בתוך ערוץ לילדים, אבל בכל זאת... הילדים אוהבים את זה באמת. 

ועוד דוגמא: בחנוכה לפני שנתיים בחרו ב"ישראל היום" את "מצעד שירי הילדים הגדולים של כל הזמנים" בשיתוף תכנית הטלוויזיה "בי"ס למוסיקה". הציעו שם לקהל בחירה מתוך 50 שירים שאף פעם לא היו רק לילדים, אלא הפכו מזמן לקלאסיקה לכל המשפחה... והזוכים היו "אלוהים שלי רציתי שתדע" של עוזי חיטמן במקום הראשון, ו"הילדה הכי יפה בגן" ששרה יהודית רביץ בתקליט "הכבש ה16" של יונתן גפן ויוני רכטר.

וכך, בשבוע חנוכה (שנמשך חודש) שבו מופע "הפסטיגל" הוקדש לעידן הדיגיטלי ולפייסבוק (וגם, למען הצדק ההיסטורי, לחידוש שירים של אריק איינשטיין בהשתתפותו הוירטואלית) נזכרנו בעולם אחר שהולך ונעלם.     אמנם גם בימינו יש לא מעט מופעים שזוכרים את השירים היפים של פעם, אבל נדמה שמול ערוצי הטלוויזיה, הדי.וי.די והאינטרנט מי מוכן להסתפק "רק בשירים"? ומה מקומם בעולם שהשתנה לגמרי.
לך תסביר לדור הסמארטפון מדוע שעון בן חיל עושה תיק תק ביום וגם בליל...
בשלב מסוים זה נראה כמו מאבק אבוד כיוון שהמוסיקה היא רק חלק מעולם תרבותי שלם שבו אין ימי ביניים בין גיל התינוקות לתקופת הנערות. רגע אחד אתה הקטנצ'יק החמוד ששומע מה שמשמיעים לו ושנייה אחרי זה אתה מתבגר שמוצא לבד את מה שבא לו באינטרנט.

ולמי שלבו מתגעגע גם לשירי ילדים אחרים. הנה מבחר המלצות של תקליטים ישנים שכדאי לנסות למצוא. מיטב האלבומים לילדים שיש בהם ערך מוסף (באלבומים, לא רק בילדים...):
"הכבש ה16" (משירי יהונתן גפן בלחני יוני רכטר ואחרים), "והילד הזה הוא אני" (שירי יהודה אטלס בלחנים של אבנר קנר),  "מתחת לארון" (אנדה עמיר-פינקרפלד, שפי ישי), אריק איינשטיין ב"שירי ילדים" (עם רוב הקסלי), "ילדים" ו"ילדודס" (עם שם טוב לוי ואחרים)  "כמו גדולים."ו"האריה היונה ותרנגולת כחולה" (עם יוני רכטר), ג'וזי כץ ושמוליק קראוס "לבד ביחד ולבד לבד" (מרים ילן שטקליס, שמוליק קראוס), חוה אלברשטיין ב"צעצועיה של אסנת", "אשה באבטיח" ועוד לא פחות מתריסר אלבומים לילדים כסולנית ועם שותפים (ביניהם עם צוות "קרוסלה"). דורי בן זאב ב"אפרוחים", מתי כספי ב"צד נוסף" וב"בבה מתי".

מסתבר שגם בשנות ה2000 נוצרים אלבומים שעדיין מאמינים באמירה איכותית לילדים. הנה דוגמאות אחדות.

·         "שירי העיר הגדולה" שכתבה יעל סאלם, הלחין, עיבד והפיק החלילן אילן סאלם. עם קבוצה של נגני ג'אז והזמרים הם רונית קנו וארי גורלי ועל הקריאה עדי חרלף.

·         יהודית רביץ, במקביל לקריירה הרגילה שלה, הוציאה את הדיווידי "ילדות", מסע מוסיקלי תיאטרלי אל שירי הילדות עליהם גדלה, ואת הדיווידי "גם אני רוצה חיבוק"  ובו "שירים לקטנים" שכתב מיריק שני, הלחין מוני אמריליו ועיבד עמוס עבר הדני.

·         לי גאון ואורי ויינשטוק, שני מוזיקאים צעירים, הוציאו לפני שלוש שנים אלבום מקסים בשם "ילד פעם" ובו שירים שכתבו והלחינו "אלבום לילדים ומבוגרים". השניים, בליווי להקה בת חמישה נגנים, מופיעים מאז ועד היום במופע מושקע מבחינה מוסיקלית, שמתייחס לילדים כמו אל אנשים קטנים בעלי טעם ודיעה, כאלה שיש מקום להציע להם חומרים לא מתיילדים.

·         חוה אלברשטיין, שמוציאה אלבומי ילדים מאז תחילת דרכה, הוציאה במילניום הזה את  "שביל החלב – שירי ערש" ואת "ילדת טבע" ובו לחנים שלה ושל עובד אפרת לשירים של המשוררת עדולה. בין המשתתפים באלבום, נכדה של חוה, איתי אנגל.

·         עובדיה חממה לקח גם הוא פסק זמן מהיצירה הרגילה והוציא אלבום שירי ילדים יפהפה עם שרון רוטר "שיר ערש".

·         ארקדי דוכין, כמעט 20 שנה אחרי "אחלזואורים" עם חיים בוזגלו ומיכה שטרית חזר בתקליט ילדים מקסים בשם "החברים של ארקשה".

וממש ממש חדשים

·         קורין אלאל באלבום ראשון שבו היא שרה לילדים, "ארנבות משוקולד". בעיבוד והפקה מוזיקלית עדינים ומלאי דמיון של אלי סורני היא שרה לחנים שלה לשירים של גליה ישי (רוב השירים), לאה גולדברג, מאיר גולדברג ומרים ילן שטקליס. אלאל גם נזכרת בשירים ישנים שלה, "השקרן" (למילים של עוזי בן כנען) ו"שיר לשירה" (יונתן גפן). ביחד עם קורין משתתפת בשירה הילדה סילאן אבישר. אלבום מאד יפה, שמוקלט באווירה ביתית חמה.

·         "ענן על מקל" הוא אלבום ומופע מוסיקלי לילדים שאת שיריו כתבה סופרת הילדים רינת הופר והלחין דידי שחר.טל בלכרוביץ' עיבד והפיק מוסיקלית.שרים ומספרים עידן אלתרמן, ירדן בר כוכבא, דידי שחר וטל בלכרוביץ' והם נשמעים כיפים כמו גלגול של להקה צבאית של פעם, ששרה ומספרת לילדים... מתאים גם לקטנים .

·         "שיר לסתיו" ו"שיר לחורף" הם שני אוספים של שירי ילדים מתוך סדרה בשם "מוסיקה אורגנית" של המלחין, מעבד ומפיק מוסיקלי שאולי גרוס. הגישה המוסיקלית בעיבוד ובביצוע היא אקוסטית, עוטפת, חפה מכל אלקטרוניקה או "עכשוויות" בהתאם לגישה של "חינוך וולדורף" האנתרופוסופי. עם שאולי גרוס, מיטל גרוס ומיכל שביט משתתפים עוד זמרים ונגנים, וזה יפה ופשוט ומתאים מאד לגיל הרך.  

נומי נומי

נומי נומי

לאה גולדברג

נתחיל מהסוף: כבר כמעט אין שרים יותר שירי ערש. ואם כבר שרים, הרי שמדובר בשירים ותיקים ואהובים כמו "פזמון ליקינטון" של לאה גולדברג ו"נומי, נומי" האלמותי - שירים שגם מי שהפכו בעצמם לסבא ולסבתא זוכרים מילדותם...

כך פותחת רוית הכט את מאמרה "השיר שמנענע את העריסה" במוסף אתר האינטרנט של "בית אבי חי", ומוסיפה: הניגון העתיק הזה, שמוצאו פתוח לכלל העדות, העמים והתרבויות, שמכיל בתוכו את מאורעות היום והתקופה והמצוקות והפחדים והמשאלות הכמוסות, שהצליח לשרוד פרעות, מלחמות ואפילו את מלחמת העולם השנייה וזוועותיה, לא מצליח לשרוד את דור המחשב והפרעות הקשב (הילדית וגם זו ההורית) של ימינו.

הכט גם מצטטת את הרצליה רז, סופרת ומשוררת לילדים, בת 90, שהיתה מורה בבית ספר ומורה בסמינר למורים ואספה במשך 50 שנה שירי ערש מתלמידיה השונים (ואף ערכה אנתולוגיה של שירי ערש): "ההורים חושבים שאם שמים לילד קלטת או דיסק – הוא מסודר. אבל זאת שטות גמורה. אין תחליף לכוחו העצום של שיר הערש, שבאמצעות הלחן, המילים והמגע הפיזי, יוצר את אחד מהביטויים הראשונים של משפחתיות".

יוטבת פייראייזן וייל שהגתה את הפרוייקט מספרת בתכנית בגלי צה"ל שהוקדשה לנושא שבדיוק לכן המיזם הזה קם: "חששנו שהשירים האלה הולכים ונכחדים בעידן הסמרטפונים והטכנולוגיות הדיגיטליות של ימינו. החלטנו להרתם לעניין ובמשך כשנתיים ליקטנו שירי ערש, והרגשנו שהשירים האלה מחזירים אנשים במסע בזמן אל ההורים שלהם והבית שלהם... בהתחלה פנינו לאמנים שבאו להופיע בבית אבי חי, וגם יצאנו להקליט אמנים ואנשי רוח שונים, ועכשיו אנחנו פונים לקהל הרחב, לכל מי שרוצה להעלות לאתר משירי הערש שהוא זוכר. בין המשתתפים יוגרלו כרטיסים להופעה מיוחדת של שלומי שבן בפיג'מה (מטאפורית?) שתתקיים ב14 ינואר בבית אבי חי ותוקדש ל...שירי ערש.

שלומי שבן הוא בין הבודדים שהביאו שיר חדש לפרויקט, הוא כתב והלחין את "שום קסם לא" שאינו בהכרח שיר ערש, אלא שיר פרידה. עוד חדשים, יחסית, היו נתן סלור ויסמין אבן שהלחינו את "רועת הכוכבים" של ח.נ. ביאליק, ואבי גרייניק עם מירה עוואד ששרו את "מכתב לילדה שכבר נולדה" שאורי לשמן הלחין למילים של רוני סומק. בין עשרות השירים שהגיעו לפרויקט, היה חל גדול מאד מוכר. ביניהם בתכנית בגל"צ השמעתי את דרור קרן שר את "לילה מול הגלעד" (לאה גולדברג, מיקי גבריאלוב), אפרת בן צור וקרני פוסטל את "יקינטון" (לאה גולדברג, רות גווילי), תומר שרון את "הבובה זהבה" (מרים ילן שטקליס, שמוליק קראוס), בן ארצי ודניאל זמיר את "שיר ערש" (נתן אלתרמן, סשה ארגוב), רננה רז שרה את "בואי אמא" (מילים קונסטנטין ואנשנקין בתרגום לאה נאור, לחן אדוארד קולמנובסקי) וכשהיא מספרת על שיר הערש כחיבור בין האמא שלה אליה וממנה אל התינוקת שבבטנה המאזין מבין את כוחה של המוזיקה בלי קשר לשפה ולמקור השיר... מסקי שיברו שרה באמהרית "שן ילדי שן ילדי הקט אל תפחד אמא כאן לצדך" שהיא זוכרת מאמא ומסבתא שלה, והיא ממשיכה לשיר אותם לילדיה, שכלל אינם דוברי אמהרית...אולי אליאב שר שיר עממי בוכרי, חמי רודנר שר (בעברית) שיר עם אמריקני, יסמין לוי וגיא זוארץ בלדינו, יאיר דלאל מלווה בעוד את אבא שלו ששר בעירקית והשיטרה של שלמה בר להרדים את הילדים הייתה לתופף עליהם בעדינות תוך השמעת הברות מרגיעות שמכניסות אותם למצב של ספק היפנוזה ספק שינה.

"היום כמעט לא נכתבים שירי ילדים שנשארים", אומר איש גלי צה"ל יורם רותם שערך בין השאר את ספר שירי הילדים והמשפחה "עוף גוזל ובכלל"... "אנחנו ממשיכים לשיר שירים מימי העליות הראשונות וטרום המדינה... א\ הבינו שהעתיד טמון בילדים, וכתבו להם במיוחד שירים בעזרתם הנחילו את הערכים של הציונות וההתיישבות... מיטב הכותבים כתבו גם לילדים, נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ולאה גולדברג ועוד רבים... הם ראו בזה שליחות וכתבו בשפה מאד יפה. חלק גדול משירי הערש שנכתבו אז כללו בתוכם את תולדות הארץ והמלחמות והסכנות... איך בכלל אפשר להרדם בשיר כמו "דוגית נוסעת" עם הפחד איך תגיע הדוגית לחוף כשכל מלחיה נרדמו... מאז שנות הששים-שבעים, כששלום חנוך ומאיר אריאל ואריק איינשטיין ויהונתן גפן כתבו שירי ילדים לא נוצרו הרבה שירים חדשים כאלה... פה דן תורן ב"בך לא נוגע", כאן אלבומים חדשים כמו "ענן על מקל" או שלומי מנדל ב"לילה טוב שיר ערש" אך הם לא הופכים לקלסיקה. אולי בגלל שבימינו, אם זה "רק שיר" בלי דיוידי זה פחות נמכר... זה חבל, כי הקהל הנהדר הזה כל כך צמא לשירים פשוטים שמדברים על העולם שלו. שירי ילדים טובים נשארים לאורך זמן והלוואי שגם טובי היוצרים של ימינו יכתבו שירים כאלה.

http://musaf.bac.org.il/

אבנר כהן, פסיכולוג קליני, רואה בשירת שירי הערש חשיבות גדולה בהתפתחות הילד, והכנתו לצאת לעולם. ההנחה הבסיסית היא שהמציאות היא קשה, העולם זיפט, והתפקיד העיקרי של ההורים הוא לשמש מעין מסנני קרינה... גם שירה היא מסננת קרינה... וגם דברים אחרים שיש לנו בחייים, כמו אהבה... ברגעים מסובכים, כמו למשל הרדמות, צריך עזרה... גדולתו של שיר הערש שהוא עושה בבת אחת כמה דברים ביחד: ישנה הנוכחות המשותפת של האב והאם ליד ילדם, ההורים לא רק יושבים ומדברים מה קרה היום אלא יש גם החלק הפיוטי של השיר,

אתה אומר ששירי הערש באים לעזור לעולל לברוח מהמציאות הקשה, ואני שומע שבהרבה מאד שירי ערש הטכסטים ממש קשים...

המילה בריחה אינה מדייקת את זה מספיק. יותר מתאים לומר להסתגל למציאות, להיות יכול להיות בה. השירים העצובים מהדהדים את הקושי שיש בלהרדם, בלאבד שליטה, אולי בלהיפרד. אני לא רוצה להיות דרמטי, אבל לישון זה קצת למות. לעבור למצב תודעה אחר, לא זוכרים משם שום דבר, ובאים חלומות... אין פה בריחה... להפך, יש כאן יכולת להכיל, אפשר לחיות את החיים. זה בסדר.

כשאני רואה מבוגרים שהוריהם לקחו על עצמם את המשימה הזו של העטיפה שלהם כשהיו קטנים, אני רואה שהם מתנהגים אחרת. הם יכולים להעביר את זה לילדים שלהם, והם פחות פוחדים מהחיים. יש משהו בשירי ערש שאומר שאנחנו לא פוחדים מהחיים אלא חיים את החיים. יש בשירי ערש משהו מאד טקסי, וגם הוא עוזר לנו להתמודד.

שיר הערש חשוב לילדים, וחשוב לקשר עם ההורים. על זה כולם מסכימים. ועוד עצה קטנה להורים צעירים שחוששים ש"אינם יודעים לשיר", הפטנט שלי, ואני זייפן גדול ולא טוב בלזכור טכסטים..., היה פשוט להמציא מילים על מנגינות מאד פשוטות של שירים מוכרים, לספר לילדים סיפורים או להבטיח להם מתנות או סתם לומר להם שאני אוהב אותם... זה עבד נהדר.

הנה התכנית ששודרה בגל"צ

ארז הלוי חוזר

כך ברא אותך הטבע

אמנם הפתגם אומר שכל ההתחלות קשות, אך לעתים דווקא ההתחלה קלה וההמשך ממש קשה. זהו הסיפור של ארז הלוי, זמר, גיטריסט ויוצר מחונן, בעל קול מאד מיוחד, שמנסה כבר כמה שנים טובות לחזור אל ההצלחה שהייתה לו בתחילת דרכו. כבר שלושים שנה הוא יוצר שירים יפים, מופיע ומקליט... ואיכשהו לא מקבל את תשומת הלב הראוייה לאמן כמוהו. אולי עכשיו, כשהוא מנסה להפיץ את המוזיקה שלו בדרך חדשה, עם אלבומי אוסף שיריו מבוצעים בפי זמרים אחרים הוא סוף סוף יהפוך שוב לשם מוכר ואקטואלי במוזיקה שלנו. מגיע לו.

התחלת הקריירה שלו הייתה מפתיעה. כאילו משום מקום, ללא רקע מוכר בלהקה צבאית או בתחרות כשרונות צעירים, הגיע לרדיו קול חדש ומקורי וכבש מיד את הלבבות. זה קרה באמצע 1983 כשהשיר הראשון שלו,  "הדייגים" שכתב והלחין נשמע כמו שילוב חדש של זמר מזרחי ורוק ישראלי, הרבה לפני המהפכה הטיפקסית-אתניקסית-אייל גולנית. קולו הגבוה של הלוי, מבטאו התימני, שירת הנשמה שלו, נעטפו  בעיבוד מדוייק ומעודכן של מתי כספי, ויצרו צליל מרענן וייחודי. 

שנה לאחר מכן יצא בחברת התקליטים "סי.בי.אס" אלבום הבכורה של הלוי, "הלילה" שהיה מלא בשירי נשמה אישיים יפים ומרגשים. הלוי כתב והלחין את כל השירים. מתי כספי הפיק מוזיקלית, עיבד וניגן בכל הכלים. בשלושה שירים יותר בלוזיים באלבום ("הלילה", "הירח שר לך" ו"יש לי סיבה") ניגן גרי אקשטיין קטעי סולו גיטרה מחממי לב. רבים משירי האלבום, ביניהם: "הדייגים", "כך ברא אותך הטבע", "כשנפגשנו שנית", ו"הלילה" הפכו ללהיטים גדולים ברדיו של אותם ימים. אך למרות קבלת הפנים הנאה שהאלבום זכה לה, הוצאתו לא הייתה פתיחתה של קריירה מצליחה. הלוי הופיע מעט, ודי נעלם מבחינה תקשורתית.

בראשית שנות ה90 הוציא הלוי שירים חדשים ("שיר דייגים אתיופי", "נעול הבריח") והופיע מעט עם להקה שהקים, "לחם", אך את אלבומו השני השלים רק עשר שנים אחרי הראשון.

ב1994 יצא האלבום "מצב ביניים" (ב"הד ארצי") הפעם בהפקה מוזיקלית של הלוי עם מיקי לדרמן. האלבום כלל גרסה חדשה לשיר "מצב ביניים" מהאלבום הראשון, ועוד עשרה שירים חדשים שהלוי כתב והלחין ביניהם "חלום טהור", "חללו הרועים", "פגישה חוזרת" ו"עם הזמן". בעשר השנים שעברו מתחילת דרכו קולו של הלוי ירד והתעבה ושיריו הפכו פחות נאיביים בתוכנם, פחות פופיים ויותר מיסטיים ומופשטים בהשפעת הנגנים בהקלטות  ובראשם דרור אורגר ואשר ויצמן, שניגנו בו ברוב הכלים. בין האורחים בהקלטות היו יובל מסנר בצ'לו, אלברט ועקנין בעוד וסאז, חנה יהאן-פורוז בשירה ואבי פיאמנטה בחליל. האלבום לא משך תשומת לב כקודמו.

בסוף שנות ה90 החל ארז להקליט שירים חדשים, בעיבודו ובהפקתו של אילן וירצברג (ביניהם "שיר על רוח", "בואי ננגן את זה שוב" ו"שיר אהבה" שהוקדש לעפרה חזה ז"ל), אך האלבום המיועד "פעם אחת זה יותר" לא יצא. בשנות ה2000 גילו זמרים אחדים את שיריו של הלוי, ביניהם דודו טסה שחידש את "כך ברא אותך הטבע" וגם תומר בירן שיצר גרסה אלקטרונית לשיר, ושיתף בה את קולו של הלוי. ארז עצמו חזר לפעילות רק ב2007 כשהוחתם לחברת "נענע דיסק" והוציא אלבום חדש, "השער נפתח" ושנתיים לאחר מכן אלבום כפול בהופעה עם מיטב שיריו "יום רודף בלוז". בשניהם העיבודים וההפקה המוזיקליים הם של שגיא זקוסקי.ובשיתוף נגנים שעבדו אין בעבר. ושוב, למרות שהאלבומים כללו לא מעט רגעם קסומים, סביר להניח שהמאזין הממוצע שמע על הלוי, אם בכלל, בזכות שיריו הראשונים. אז עכשיו מנסה ארז לוי להגיע אל המאזינים בשני אלבומי אוסף תחת הכותרת המרמזת על זעקה לעזרה "מכתבים בבקבוק" (בהפצת "היי פידליטי"). הפעם אמנים אחרים שרים משיריו, ביניהם, בחלקהראשון שכבר יצא, אהוד בנאי, קעות יהודאי, אריאל הורוביץ, אריאל זילבר, דודי לוי, קובי אוז, כפיר בן ליש ועוד. בקרוב יצא החלק השני. תקשיבו לו!

אריק בן 74

יש בו אהבה והיא תנצח

השבוע, ממש אתמול, מלאו לאריק איינשטיין 74 שנים. וזו הזדמנות לברך את האיש החשוב ביותר במוזיקה הישראלית. כן, גם כיום, גם כשהוא עושה פחות, ולא מופיע בציבור... הוא עדיין קיים ומשפיע ולא רק בזכות העבר המפואר שלו

הנה שיר שאריק כתב לאהובתו סימה לפני הרבה מאד שנים, ויוני רכטר הצעיר הלחין אז... ואני רוצה להקדיש אותו לאריק שנתן לנו כל כך הרבה שירים נהדרים, ולהחליף חד פעמית את הפניה לאהובה בפניה אליו ואל היצירה שלו

כשהיינו צעירים, את זוכרת,

אז פרחה האהבה

והיום אחרי שנים, אין אחרת -

זו אותה האהבה.

"השתנית אהובי" -

את אומרת

וגם את אהובתי,

"על הכל הייתי שוב,

שוב חוזרת"

כמה טוב שאת איתי.

כשאת איתי שמחה וצוחקת

אז אני צוחק איתך

וכשאת פתאום בוכה וכואבת

אז אני הולך איתך.

זו אותה האהבה

קחו את הטכסט הזה, אז זוהי האהובה הפרטית שלו וגם האהבה לארץ ישראל, לתל אביב, למוזיקה, לשירים, לפועל תל אביב... והאהבה שלנו אליו ואל יצירתו. אריק איינשטיין עושה את זה מתוך אהבה. עם הזמן הוא כמובן השתנה וגם מושאי אהבתו הנ"ל מין הסתם לא כשהיו, אבל, בכל זאת, זו אותה האהבה שמניעה אותו כל השנים האלה. ואיך אומרים החברים מהביטלס: "בסופו של דבר, האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה נותן...".

הוא התחיל להופיע ולהקליט בלהקת הנח"ל 1958, הוציא תקליטון סולו ראשון ("עיר לבנה") ב1960, שר בשני הרכבי "שלישית גשר הירקון" ועם "האיינשטיינים", "החלונות הגבוהים", "הברנשים של פיאמנטה" ו"הצ'רצ'ילים"... שיתף פעולה עם מוזיקאים כדפנה אילת, שמוליק קראוס, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב, רוב הקסלי, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, יצחק קלפטר, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, אביב גפן, ברי סחרוף, יהודה פוליקר, פיטר רוט, גיא בוקאטי ועוד...  ב55 שנות הקריירה שלו הוא הוציא יותר מארבעים אלבומים והקליט כ600 שירים... בשבילי הוא הוא לא רק תמצית "המוזיקה הישראלית" ו"הזמר העברי"... הוא ארץ ישראל השינה והטובה והיפה שקצת קשה לראות אותה בשנים האחרונות.

זה הקול שלו שמחזיר אותך מיד הביתה, וזה החוש המדהים שלו בבחירת השותפים ליצירה, ואלה כמובן השירים המצוינים שחלקם הגדול לא מתיישן, המילים והמנגינות והביצועים המושלמים... אבל יותר מכל זו האנרגיה החיובית. האופטימיות המובנית בתוך השירים. גם בעצובים ובכואבים שביניהם. איכשהו איינשטיין מצליח, כמעט בכל שיר, בכל תקופה, לתת לך הרגשה שיהיה בסדר. שגם כשקשה עכשיו, עוד מעט יהיה טוב. עוד יהיה. והרי בשביל זה נוצרה המוזיקה. הוא עושה לך טוב. גם כשהחיים האישיים שלו בסערה, הבריאות והפרנסה לא משהו... כשהוא מגיע לאולפן ההקלטות הצרות נשארות בחוץ והוא נשמע רענן וחזק וחם וחכם. מלך הCOOL. יש בו אהבה והיא מנצחת.

הוא עושה זאת בדרכו שלו. לא מפסיק לחפש ולהתחדש, מתוך מחויבות מוחלטת ליצירה ומתוך הכרה שמי שלא מנסה לא טועה, ומי שכן מעיז ולא מפחד לקחת סיכונים עשוי להמשיך ולהתפתח. מה שבאמת מעניין את איינשטיין  זה להמשיך הלאה, למצוא שותפים חדשים, לא להיתקע בעבר.

בהתנהלותו כאמן הוא לא מוותר על עצמאותו גם כשהמחיר מבחינה כלכלית כבד ביותר. הוא החליט, ולא משנה כרגע מדוע, להתרכז ביצירה ובהקלטות בלבד. ב1981, אחרי יותר מעשרים שנות במה הוא החליט להפסיק להופיע ולהמשיך אך ורק בהקלטות (וצילומי וידאו). הוא ממעיט במתן ראיונות, סולד מרכילות ומגינוני סלבריטיות, לא מוכן לקבל תארים ופרסים וכיבודים גם אם המחיר על כך הוא כלכלי ותדמיתי, הרי לא מפסיקים להציק לו ולבקש ממנו  ולדרוש ממנו ולהאשים אותו ולצפות ממנו... ואילו הוא מתעקש לא להשתתף במשחק התקשורתי שהוא כביכול תנאי בסיסי לקיום קריירה בימינו.

וזה לא שהוא מנותק. מידע אישי אני מספר לך שאיינשטיין הוא אחד האנשים הכי מעודכנים בכל מה שקורה אצלנו באקטואליה ותרבות ובמוסיקה ויותר מכל בספורט. הוא פשוט בוחר לא להיות חלק מזה אלא להתרכז אך ורק במה שהוא טוב בו באמת: יצירת והקלטת שירים. אז לעתים חבל גם לי  שהוא לא קצת יותר משחרר את הסגר שהטיל על עצמו, אבל בהסתכלות על מצב התקשורת בימינו קשה שלא להבין אותו... הוא אמיתי והוא נאמן לעצמו.

הוא כן מתראיין. אמנם לא בקצב ובכמות המקובלים היום ובעיקר כשהוא עושה את זה למען מטרה נוספת ולא רק לקידומו האישי. אפשר להבין אותו. עם כל פרסומו ומעמדו הוא קודם כל אדם פרטי, וצנוע ואפילו ביישן. מעדיף להתעסק בתקשורת פחות בעצמו ויותר ביצירתו. אחרי חמישים שנה במקצוע הוא עייף מלדבר שוב ושוב על עצמו ועל דעותיו ועל חייו. מה שחשוב לו, מה שמדליק את הזיק בעיניו ואת ההתלהבות בקולו זו היצירה. ובינינו, התקשורת בימינו מתעניינת פחות בשירים החדשים ויותר בפרטים צהבהבים על חייו האישיים של האמן.  לכן אריק צודק כשהוא מעדיף לא להשתתף במשחק. לא מתוך התנשאות או הסתגרות, לא מתוך ניתוק, אלא מתוך הבנה שמותר לו, אחרי כל השנים האלה, להיות נאמן לעצמו. מזל טוב אריק. תמשיך במה שאתה עושה... בשבילך ובשבילנו.