מיכל ספיר חוזרת לאפור גשום

האפור הכחול הזה

המוזיקה הנשית, אם יש בכלל דבר כזה, זכתה לפריחה גדולה בשנות השמונים בישראל. יהודית רביץ, אסתר שמיר, קורין אלאל, יעל לוי, נורית גלרון, דפנה ארמוני, מזי כהן וריקי גל, אם להזכיר רק חלק מהזמרות,  הפכו לכוכבות גדולות, הוציאו אלבומים שנמכרו בהצלחה רבה, והופיעו המון. אבל בשוליים, מחוץ לפוקוס של התקשורת, המצב היה שונה למוזיקאיות בפרט ולכל אמני הסצנה בכלל . רוב אמני השוליים ("מחתרת הקסטות" קראתי לזה אז) לא הגיעו להפקת אלבומים, אם בגלל אידאולוגיה של חוסר התפשרות עם חברות התקליטים ואם משום שהמוסיקה שלהם לא נראתה אטרקטיבית מספיק למשקיעים.  רק חלק מהלהקות האלו הצליח, בראשית שנות התשעים, להשתלב במוסיקה הישראלית המקובלת ואפילו להוציא אלבום ("נושאי המגבעת", "פוליאנה פרנק") אך רובן נעלמו מבלי להותיר זכר. אחדות נשארו במין מצב ביניים: הם אמנם תועדו, אך רק בקסטות שלא יצאו אח"כ בקומפקט דיסק. אחת כזו, ולטעמי מהיותר מעניינות ומיוחדות בין להקות השוליים של התקופה ההיא, היתה "אפור גשום". להקת ניו-ווייב ישראלית מלנכולית שעכשיו חוזרת, פחות או יותר, בגלגול חדש...

"אפור גשום" הייתה בעיקר כלי הביטוי של מיכל ספיר. היא שרה בקול ילדותי ומתוק שירי כאב קודרים שכתבה והלחינה, והקליטה אותם עם הרכב משתנה של נגנים, בטרם הקימה הרכב קבוע של הלהקה.

ההתחלה היתה בסוף 1986 כשהשיר "מקום אחר" שספיר הוקלט על ידי "אפור גשום" כצמד: מיכל ספיר בשירה וגיטרות  ואלון ידגר בקלידים וגיטרות. גיל סמטנה מלהקת הפליטים של אהוד בנאי השתתף עם השניים בעיבוד ובהפקה המוסיקלית וגם ניגן בבס ותיכנת תופים. המפיק מוטי שהרבני (שניהל את "נושאי המגבעת") נדלק והחליט להוציא להם תקליט שדרים ראשון בחברת ההפקה העצמאית שלו "נייר". חודשים חודשים אחדים לאחר מכן, בשיר השני שהקליטה הלהקה, "תנשמת" (שכתבו ספיר וידגר) הצטרף ללהקה אורן רביב בתופים. גיל סמטנה ניגן בבס והשתתף בעיבוד ובהפקה המוסיקלית. את עטיפת תקליט השדרים צילם גיא בהר.

בשלב הבא פרש ידגר, ו"אפור גשום" הפכה לרביעיה עם אורן רביב בתופים, אורן קפלן בגיטרות ועודד שכטר בבס. רונן בן טל הפיק אותם בחברת התקליטים ה"אינדי" שלו "תקליטי בום צ'ה" בשיתוף "האוזן השלישית". שיר נוסף יצא בתקליט שדרים: "שעון החול" ובהיסטוריה של הלהקה נרשמה המלצה יוצאת דופן על השיר: אריק שרון התארח ב"שירותרום" בגלי צה"ל ובחר את השיר הזה כאהוב עליו.

בראשית 1989 יצא האלבום המלא של הלהקה, "פברואר". לא בדיסק או בתקליט אלא אך ורק בקסטה.  להיט הקסטה, יחסית, היה השיר "תנשמת" שמיכל ספיר הלחינה עם אלון ידגר. את השיר "כביש החירות" שהלחין ידגר לבדו וכל השאר היו מילים ולחנים של מיכל ספיר: "שעון החול", "כלוב", "המגע הרך", "הנה בא הגשם" ו"מקום אחר". גיל סמטנה  ניגן בבס, שר קולות ותיכנת, כשבעיבוד וההפקה המוסיקלית עם חברי הלהקה הקסטה יצאה בהותאת "האוזן השלישית" ונמכרה במספר עותקים מצומצם ביותר.

ב1990 הציגה מיכל ספיר הרכב חדש של "אפור גשום" עם עודד שכטר בבס, ערן רייס וסיגל קלרמן בגיטרות וגם ערן מלכי ואורן בן נון. ההרכב הזה הוסיף למלנכוליות שאפיינה את "אפור גשום" מסך גיטרות ודיסטורשנים בסגנון סוניק יות', הקליט שירים אחדים, והתפרק.

מיכל ספיר עזבה את הארץ וניסתה כוחה בניו יורק. ב1992 היא הקימה שם רביעיה בשם "FLUFFY" שהפכה אחר כך לשלישיה בשם "BABY TOOTH" שהמשיכה את הקו האגרסיבי של "אפור גשום" בסוף דרכה. ב1996 הוציא ההרכב מיני אלבום עם ששה שירים, והתפרק.

ספיר עבדה במסגרת מועמדותה לדוקטורט בפקולטה לספרות באוניברסיטת ניו-יורק וכתבה מאמרים במגזין לתיאטרון מחול ומדע בדיוני מודרני. בתום לימודיה עברה ללונדון, שם הקימה הרכב בשם ZERO BALANCER והמשיכה לכתוב על נושאי אמנות.

ב2005 הוציאה ספיר אי פי סולו תחת השם MOON PILOT, וב2006 הופיעה עם שיריה החדשים בהופעה בפטיפון בתל-אביב.

זו היתה התחלת החזרה שלה ארצה, כאן השלימה את כתיבת הספר "היש הגדול", הביוגרפיה של הסבא שלה, פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי.

עכשיו כשהיא שוב כאן נוצרו שירים חדשים בעברית ובאנגלית, ומיכל החליטה להקים מחדש את "אפור גשום" עם עודד שכטר, הבסיסט המקורי של הלהקה,  ועם שני חברים חדשים: שי לוינשטיין בגיטרה ואביב ברק בתופים. אל הופעת ההשקה של האלבום החדש שיוצא בשבוע הוזמן להצטרף גם אלון ידגר.

ההופעה תתקיים מחר, יום ששי 1.3.13 בלבונטין 7 בתל אביב, בצהרים!!!

שני שירים יצאו לרדיו מהאלבום החדש, "ליקוי ירח" והשיר הנושא את שם האלבום "מפנים". שיר שעוסק במפגש עם מציאות חייהם של הפלסטינים בגדה המערבית, ותוהה איך ניתן לגשר על ההפרדה בינינו ובינם. אם כבר לחזור, אז כדי להגיד משהו ממעמקי הנשמה.

הנה קצת מיכל ספיר לבדה, בהופעה בתכנית "מוזיקה היום" השבוע בגלי צה"ל

סאונד: אסף סיטון וגרהם ג'קסון

צילום באולפן: יעל אלין קוטנר

שי לוינשטיין, עודד שכטר,מיכל ספיר. צילום אורן זיו

קובי אשרת מפיק את קובי רכט

בחזרה לעתיד

הפעם האחרונה שהשמות קובי רכט וקובי אשרת חוברו יחדיו להקלטת שירים חדשים היתה לפני ארבעים שנה... בראשית שנות השבעים הם היו ביחד עם חנן יובל ב"שובבי ציון" ופעלו גם כצמד כותבים ומלחינים, וגם קצת מבצעים, עם שירים כמו "למה עכשיו" שהם שרו בעצמם  ו"לך איתה" ששרה אילנה רובינא. מאז הלכו השניים בדרכים נפרדות, אשרת הפך לאחד המלחינים הפוריים והמצליחים בארץ, רכט היה תמיד קצת יותר אלטרנטיבי, והם נפגשו לעתים למופעי נוסטלגיה חד פעמיים, אבל לא ממש עבדו יחד. והנה זה קורה עכשיו באלבום חדש של קובי רכט, שחוזר אל השירים שאהב בשנות הששים האבודות  (ואל כמה שירים יותר חדשים) בגרסות עבריות וגם בשפת המקור.

האלבום "דברים השתנו" (כשם שיר חדש יחסית של בוב דילן) כולל תרגום לעברית שכתב קובי רכט, בהפקה מוסיקלית ועיבודים  של קובי אשרת. ביניהם כבר יצא לרדיו I GO TO SLEEP  של "הקינקס" (ושל "פריטנדרס") ובאלבום המלא, הכפול, יהיו גם "הללויה" של לאונרד כהן, "I Get A Kick Out Of you" של פרנק סינטרה, "Ain't No Sunshine"  של ביל וית'רס ועוד המון קלסיקות.

ב10.3.13 יתקיים מופע השקה חגיגי של האלבום במועדון "זאפה" הרצליה.

הפרוייקט החדש הוא אמנם משותף, אבל זו הזדמנות להפנות תשומת לב בעיקר לזמר וליוזם שלו, קובי רכט. יוצר מאד ייחודי שאיכשהו, ובניגוד לשותפו המאד מצליח, לא זכה כבר הרבה מאד שנים לתשומת הלב הראוייה.

צילומים: עידו איז'ק

לפני כחמש שנים התקיים מופע מחווה לכבודו של רכט, בהשתתפות אהוד בנאי, רמי קלינשטיין, להקת "אתניקס", עדנה גורן, משה לוי, מרינה מקסימיליאן בלומין, דורי בן זאב, חנן יובל וקובי אשרת. ואני זוכר את ההפתעה מרשימת המשתתפים המאד מכובדת מצד קהל צעיר שבקושי ידע מי הוא. וזה חבל, מכיוון שקובי רכט פעיל במוזיקה הישראלית כבר ארבעים וחמש שנים, בקריירה שידעה לא מעט תהפוכות, מהימים שהיה נער בעל הקול הכי דומה לאריק איינשטיין ששר משירי סשה ארגוב דרך ניסיונותיו ליצור פופ ורוק אישי וההפקות שלו בחו"ל ועד ימינו... גם עכשיו בעשור השביעי לחייו הוא לא מוותר, והולך אחורה אל השיריםם הישנים, כדי להמשיך קדימה..

ההיסטוריה המוסיקלית של קובי רכט, יליד תל אביב 1947, החלה כשהיה ילד שהעריץ את אלביס פרסלי אך ראה את עתידו בתיאטרון ואף הצטיין כשחקן בהצגות ב"תיאטרון לילדים" של מנחם גולן. בגיל 14 ניגן בגיטרה והקים את אחת מלהקות הקצב הראשונות בישראל, "כוכבי הלכת". בשנת 1967 הוא היה כוכב "להקת פיקוד מרכז" עם הלהיט  "גבעת התחמושת", ועוד לפני שחרורו שיחק עם בת זוגו עם איריס יוטבת בסרט "הוא הלך בשדות" והקליט עם עדנה גורן תקליט "משירי סשה ארגוב" עם קלסיקות כ"אהובתי שלי לבנת צוואר", "זמר מפוחית", "לילה בדרום" ועוד.

מיד עם שחרורו מהצבא הוחתם רכט ל"הד ארצי" כאחד מכוכבי הפופ המבטיחים של התקופה, והמשיך גם בתיאטרון, בהצגות "קטשופ", "לא ביום ולא בלילה" ובמחזמר  "קרחת".בתחילת שנות השבעים החל מתרכז במוסיקה. לבדו וביחד עם חברו קובי אשרת ובשלישית "שובבי ציון" הוא הלחין שירים בעלי צליל מרענן וחדש במוסיקה הישראלית של התקופה. מין גרסה מקומית לפופ-רוק-פסיכדלי.

מ1972 החל רכט פועל כמוסיקאי גם בחו"ל, תחת השמות קובי רקס וג'ים מסדה הוא  הקליט בהולנד,צרפת, בריטניה ושווייץ והיה בעצם המוסיקאי הישראלי המצליח ביותר בחו"ל באותו עשור. הוא גם המשיך בתחום המשחק, למשל בסרט "הלהקה" ובמחזמר רוק בשם "התפוח". מנחם גולן החליט להפוך המחזמר לסרט בומבסטי שצולם בברלין עם פסקול שהפיק רכט בארה"ב, והוציא אותו לשנים אחדות של חיים כפולים, בארה"ב  ובישראל.

ב1983 יצא אלבום הבכורה שלו "מסתובבת שמועה" ובו רוק אישי, קודר ומחוספס, קר ומנוכר.הוא גם עבד עם מוסיקאים אחרים, בין השאר עיבד את "ברווזים ברווזים" לזמר עובד והפיק את "היחידה לטיפול נמרץ". בהמשך שנות השמונים המשיך רכט להקליט ולהופיע בישראל, בין השאר בלהיטי רוקנ'רול בסגנון שנות ה50, אך עיקר פעילותו היתה בחו"ל, כלחין סרטיו של מנחם גולן "כוח הדלתה" ו"מסכת המוות האדום" והפקות נוספות.

ב1992 חזר רכט לישראל והקים עם יושי שדה את צמד "ההוא", הוציא אלבום יפהפה בשם "נגד הלב", הופיע מעט אך לא שכה בהצלחה. שלוש שנים לאחר מכן יצא אלבומו השני כסולן "קובי רכט" וב1998 יצא אלבום אוסף ובו 18 ממיטב להיטיו של רכט בכל הזמנים ושיר אחד חדש, "כל נדרי" שכתב יואב גינאי ללחן האחרון של סשה ארגוב ז"ל (שנפטר ב1995). הפעם הבאה היתה ב2003 כשרכט עידכן את הצליל שלו והוציא את האלבום "הרגע הנכון" בעיבוד והפקה מוסיקלית שלו עם טל שגב ופיטר רוט (ועם רמי פורטיס כאורח בשירה בשיר הנושא). הוא גם חזר אל שותפתו הוותיקה עדנה גורן ואל מופע משירי האלבום הקלאסי "שירי סשה ארגוב". שקיבל, ארבעים שנה אחרי הוצאתו, "אלבום זהב". הוא כבר לא ילד, אבל כששומעים אותו חוזר אל השירים הישנים ההם, מבינים איך המוסיקה שומרת אותך צעיר.

פרידה משמוליק קראוס

 הטוב הרע והנערה

הפעם הראשונה בה פגשתי אישית את שמוליק קראוס היתה בשנת 1975 כשנשלחתי, כעורך מוסיקלי צעיר בגלי צה"ל לראיין אותו על  "לבד ביחד ולבד לבד", המופע משירי מרים ילן שטקליס שהוא העלה ביחד עם בת זוגו ג'וזי כץ. את ההקלטה ההיסטורית (מבחינתי) איני מוצא, אבל אני זוכר את ההתרגשות והפחד לקראת הפגישה. גם בגלל העובדה שהוא היה ראשון המוסיקאים הישראלים שהערצתי... והנה אני משוחח איתו מקרוב... וגם מכיוון שכבר אז היו שמועות שהוא טיפוס מאד לא צפוי, שמי שאומר לו משהו לא נכון או סתם לא מוצא חן בעיניו עשוי לחטוף... ואני זוכר היטב את תחושת ההקלה, את כך שכל החששות התבדו. הפגישה עברה בנעימים, קראוס היה מאד נחמד ורך-דיבור ומצחיק, ולא היה שום זכר לצד האלים שהובטח בפרומו.

מאז פגשתי את קראוס עשרות פעמים, לראיונות רדיו, טלוויזיה ועיתון ובכל פעם חשתי את הפער הזה שבין האדם שאני רואה מול עיני ומולו האיש שכל הזמן מסתבך עם עצמו ועם העולם בשל התנהגותו הקשה.  מצד אחד יוצר רגיש ומיוחד ומצד שני אדם שפוגע בקרובים אליו וכמובן גם בעצמו. אני מאד אוהב את הצד הטוב שלו, את המוסיקה, את השירים שיצר, אבל מאד קשה לי להתעלם מהצד הרע שעליו  אני יודע לא מטורי הרכילות אלא מנפגעים יד ראשונה. תאמרו, מי אתה שתתייחס בזה? תפקידך הוא להתעסק ביצירה ולא ביוצר, תלמד להפריד בין האדם ואמנותו...אבל זה לא פשוט, שכן שכשאתה מתעלם מהדברים הרעים, התקפי אלימות לדוגמא, וממשיך להשמיע את שיריו כרגיל, אתה כאילו אומר בכך: זה לא חשוב, זה לא משמעותי. העיקר היצירה. אני אוהב לאהוב את האמנים שאני אוהב את המוסיקה שלהם. בדרך כלל זה קורה באופן טבעי. טו נו הים איז טו לאב הים. עם קראוס זה היה כמעט בלתי אפשרי. ושוב, לא שאי פעם נתקלתי אישית בצד הרע שלו, לא שחטפתי ממנו איזשהם ביטויי אלימות, להפך, ברמה האישית בינינו תמיד זרמה אנרגיה חיובית ונעימה, אבל כשקראתי באחד הראיונות האחרונים שלו את התבטאויותיו הבוטות וחסרות החמלה לגבי שותפיו הוותיקים ג'וזי כץ או אריק איינשטיין, את חוסר הפירגון גם לאחר כל השנים האלה, הרגשתי שקשה לי מאד לקבל אותן בסלחנות של "טוב, ככה הוא, על הטוב והרע שבו".

יענקל'ה רוטבליט, חברו ושותפו ליצירה, והיחיד שהספיד אותו השבוע כתב בחוברת דיסק האוסף שיצא לפני כשלוש שנים:

שמוליק קראוס בן שבעים וחמש ועד מאה ועשרים כבר לא נשנה אותו, כנראה הגיע הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואת המוסיקה שלו כמו שהיא. כי אולי מפני שהוא כמו שהוא המוסיקה שלו היא כמו שהיא. תמיד הרמונית, פשוטה וקולחת, זורמת, בחדווה או בעצב, במנגינות מלאות יופי אמיתי, פשוט ונוגע, ללא תחכום. מה שבא מן הלב ונכנס אל הלב ונשאר בו...

... לאן היו חייו של שמוליק מוליכים אותו אלמלא כפתה עליו האמנות את עצמה? הביוגרפיה הסוערת, ההתנגשויות עם הסדר החברתי והחוק. המעצרים, האישפוזים... המחלה. לאן היה לוקח כל הכאוס הזה שמתוכו נולדת ההרמוניה?

... הגבר הזה הבנוי לתפארת, היום כבר בן 75 שהחיים חבטו בגופו לא מעט, אבל רוח הפרא שלו אינה נשברת. הוא לא יוותר לעולם... זה הזמן לקבל אותו כמו שהוא ואפילו להכיר לו תודה.

אז תודה. או כמו שאמרה הנפגעת העיקרית מהצד האפל שלו, ג'וזי כץ, בערב הצדעה לה לפני שנתיים: "תודה לשמוליק על השירים היפים". והיו לו המון כאלה. ביניהם  "זמר נוגה" (שנבחר לשיר הישראלי האהוב ביותר ב60 שנות המדינה), "אינך יכולה", "בובה זהבה", "אלישבע מה נחמדת", "לוח וגיר", "שוב", "ספרי לי", "איך הגלגל מסתובב", "גיטרה", "איך עושים תקליט", "אחרי עשרים שנה", "רואים רחוק רואים שקוף", "יום רודף יום", "כשאת בוכה את לא יפה", "סוס עץ", "ימי ראשית הקיץ", "בית הערבה", "זה קורה" ועוד.                                                                                              

לפני שמונה שנים, כשקראוס זכה בפרס מפעל חיים בערוץ המוסיקה שאותו ערכתי, נפגשנו לראיון האחרון שלי איתו. הוא ישב שבור גוף בכסא גלגלים, התקשה בדיבורו, אך להפתעתי היה אופטימי וחיובי. סיפר על אלבום חדש שהוא מתכנן להקליט, על המוסיקה הצעירה והחדשה שהוא מקשיב לה ועל התחושה שלו שאין מה למהר... שאצלו הכל בסדר.

"אני לא בן אדם שקם בבוקר, לוקח את הגיטרה, לוקח טקסט ומתחיל לעבוד. אלא איך שזה בא... כשאני יושב, אני מוציא דברים חדשים. פעם הייתי מקליט כל מה שהייתי עושה בקסטה. היום אני לא. אם אזכור, אזכור. אם לא אזכור, לא נורא".

- אם היית עושה את זה באופן מסודר, עכשיו היו לך 30 אלבומים ולא רק ששה.

"אני לא צריך 30 אלבומים. אני צריך אלבום אחד טוב. יש לי. "החלונות הגבוהים" ועוד כמה דברים שעשיתי אחר כך. עשיתי הכל באהבה, עבדתי קשה. לשבת באולפן שעות להקליט ולכתוב זה עבודה קשה. אנשים חושבים שמוזיקה זו עבודה קלה, זה לא. זו עבודה שמעייפת אותך מאוד, ואני כל כמה שנים מוציא דיסק. אני לא רץ כמו החבר'ה הצעירים... אני לא ככה. אני עובד לאט ובסדר, הולך על בטוח.

מאז הדרדר מצבו הגופני של קראוס והאלבום המובטח לא הוקלט. עם זאת, לשירים הישנים שלו ישנה עדנה. גם לשירי "החלונות הגבוהים" שיצאו במהדורה חדשה, אלבומו הנועז והמהפכני ביותר "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" יצא בדיסק חצי יובל אחרי שהוקלט ורבים משיריו האחרים הפכו כבר מזמן לקלסיקה ישראלית. תרומתו לתרבות הישראלית היא גדולה. עם "החלונות הגבוהים", באלבום עם ג'וזי כץ ובששה אלבומי סולו הוא הביא משב רוח רענן וטרי ומקורי לישראל של סוף שנות הששים, והמשיך ליצור שירים מצויינים גם עשר, עשרים ושמוליק שנה אחרי.

כמו הדמות הטראגית שגילם בסרטו של יקי יושע "סוס עץ", סיפור חייו של קראוס מלא החמצות ופספוסים, רגעים רבים של עמידה על סף ההצלחה הגדולה ואי יכולת להתמודד איתה. האיש מלא הסתירות  נפרד מאיתנו, השירים ישארו. 

ג'ירפות עכשיו

ישראל 2013: קולאז'ים

את התדמית של "ג'ירפות" כחבורת סטלנים מצחיקים, עוקצניים וציניים הרוויחה הלהקה ביושר: הרבה בגלל האלבום הראשון שלהם, "משוחח עם כסא" (שיצא ב1999) ובעיקר בגלל ההופעות שלהם, שתמיד היו במה לסטנד-אפ, נאומים, פרובוקציות וקטעי נונסנס משעשעים של סולן הלהקה גלעד כהנא. אבל גם "ג'ירפות" כלהקה, בשני האלבומים הנוספים שהוציאה ("גג" ב2006, "אין כניסה לפילים" ב2009) וגם כהנא כסולן (בפרויקטים מחוץ ל"ג'ירפות", אלבומי סולו ועם "האיש ההולך") וככותב שירים לאחרים, (ביניהם ארקדי דוכין, יוני בלוך ואביתר בנאי) ממשיכים כל השנים להתפתח ולהשתנות ולהרשות לעצמם גם להתעסק בחומרים חדשים מבחינה טכסטואלית. להיות פחות נונסנס, פחות "משונים" וחייזריים והרבה יותר אישיים ואנושיים

כמה כבר אפשר לשיר על אהבה?

כל כך נמאס שירי האכזבה

אולי נמצא נושא חדש

בלי חשש

בלי חשש

והם עושים את זה לא רק בגלל תחושת מיאוס מהחזרה על נושאים מוכרים כמו אהבה, אלא מתוך יותר רגישות לסביבה שבה הם פועלים. כמו בספר השירים שהוציא כהנא לפני ארבע שנים "מנוף מצביע אל הים" הוא וחבריו ממשיכים לשוטט ברחובות תל אביב, לספר סיפורים קטנים על אנשים שהם פוגשים, להזדהות עם המחאה החברתית של הקיץ ההוא ולהביא את עצמם בתוך ההוויה הישראלית העכשווית. ההתבגרות היצירתית שלהם מתבטאת גם במוזיקה שהיא יותר מגוונת ורבת צבעים, מרוק רך לנגיעות עממיות, היפ הופ וסווינג ובלוז... הלחנים הם של גלעד כהנא (בשירה, קולות, כלי הקשה, מגאפון, גיטרה, מלודיקה) עם יאיר קז (בס, קסיו, חלילית, קלידים, תכנותית) ועם ארז רוסו (גיטרות) וגם עם אסי ששון (תופים וכלי הקשה) בעיבודים כולם ביחד, ומכיוון שהם מנגנים בהמון כלים (כהנא בשירה, קולות, כלי הקשה, מגאפון, גיטרה ומלודיקה. קז בבס, גיטרות, קסיו, חלילית, קלידים ותיכנותים. רוסו בגיטרות וששון בתופים וכלי הקשה) העושר המוזיקלי גדול. ובשיר אחד מצטרף אבי לייבוביץ' בטרומבון ועיבוד כלי נשיפה.  המוזיקה מאד יפה ונעימה וזורמת, ויש הרבה הומור בטכסטים, אבל האווירה באלבום קשה ומלחיצה. כפי שאומר בפשטות שמו: "צריך לסגור הכל". גם עטיפת התקליט המיוחדת בעיצוב ינק יונטף, מבטאת היטב את תוכנו: צילומי חברי הלהקה, שצילמה אלמה מכנס קז ועיבד רונן ללנה, נקרעו לפיסות שכהנא ערך מהן קולאז'ים מאד מאד יפים ומפתיעים (גם בחוברת המצורפת). וכמו בקולז'ים לכל אחד מחברי הלהקה יש האישיות שלו והמוזיקה שלו, גם מחוץ להרכב, וכשהם ביחד הם משהו אחר, שונה ומיוחד, שאי אפשר לטעות בו. "ג'ירפות". בפרצוף המשותף החדש יש חיוך, אבל הוא בעיקר מפחיד. כמו המציאות הלא פשוטה שבה הם מתעסקים, כללית ואישית מ"דפני דפני" (על דפני ליף) שהוציאו בזמן אמת, דרך השיר "קיץ" שעוסק בקיץ ההוא, ועד אווירה של אין זמן, והחיים קצרים, והמוות מרחף מעל... אפילו הסמים לא עוזרים לטריפ הרע הזה. 

אלמה מכנס קז צילמה את ג'ירפות: מימין קז, כהנא, ששון ורוסו 

.תזכורת היסטורית. בראשית שנות התשעים הופיע כהנא וקז במופע סטנדאפ נונסנס בשם "בוב קורדרוי מת". כשהקימו להקה קראו לה "בנות יפתח" ולאחר מכן "ג'ירפות". גלעד כהנא בשירה, כלי הקשה ומלודיקה, יאיר קז בבס מחשב, פסנתר, כלי הקשה, חליל וקולות, רותם דרור בפסנתר, מלודיקה וקולות ודידי ארז בתופים, גיטרות וקולות. ב1999 יצא אלבומם "משוחח עם כסא" בהפקת אמיר צורף עם "וואו" ("אותו מקרר וגישה כל כך שונה"), "יש לו בחורות כמו מים", "זזה בדאווין" ו"רמי מואשם בהחזקת סמים קלים". הלהקה התפרקה וכהנא הוציא בשנת 2000 אלבום סולו אישי ואינטימי בשם "שכחתי איך לאכול" כולל הלהיט "על מה הוא מדבר" וקז  הקליט גם הוא אלבומי סולו נסיוניים.

השניים הקימו שוב את "ג'ירפות" עם אסי ששון בתופים וגיטרות וארז רוסו בגיטרות וקולות. כהנא הוציא  ספר סיפורים קצרים, "תכנון להתאוששות מאסון", אלבום באנגלית "THE PROMISE LANDING" ואלבום אמביאנט אינסטרומנטלי בשם "360".

ב2006 הוציאה "ג'ירפות" את האלבום "גג". עם להיטים וקליפים כ"גג", "לכת", "חייב לשכב" והופעות מטורפות הפכה הלהקה להצלחה גדולה. אח"כ הקליטה הלהקה את "מונוגמיה" ו"I'M BURNING UP" ואת האלבום המצויין 

"אין כניסה לפילים". ובמקביל, כל הזמן, הם גם פועלים מחוץ ללהקה. כהנא הקליט עם חיים לרוז שיר מחאה נגד ראש הממשלה דאז (אהוד אולמרט) בשם "גוג", הוציא ספר שירים "מנוף מצביע אל הים" ושני אלבומים באנגלית, תחת הכותרת  THE WALKING MAN"" (השני בהשתתפות נינט). גם יאיר קז לא מפסיק להקליט לבדו מוזיקה קצת יותר ניסיונית, ארז רוסו מוציא עכשיו שירים יפהפיים כחלק מהצמד "ויינברג ורוסו" וגם אסי ששון בדרך לאלבום משלו. עכשיו הם שוב כולם ביחד באלבום חדש. הטוב ביותר שלהם. 

תזכורת לאיך הם נשמעים בהופעה: ג'אם ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל

http://www.kutnermusic.com/2013/02/blog-post_11.html

סחרוף מוכיח

סימן שאתה צעיר

"סימנים של חולשה", האלבום שעכשיו מציין ברי סחרוף 20 שנה להוצאתו, אינו הטוב ביותר שלו, גם לא הכי מהפכני ובטח לא המצליח מכל אלבומיו. זהו אפילו לא אלבום הבכורה שלו (קדם לו "הכל או כלום" שנוצר ב1991 תוך השותפות עם רמי פורטיס) ובכל זאת, כשבאנו לספר בסדרה "האלבומים" על נקודות משמעותיות  ביצירה, בחרנו באלבום הזה כיוון שזהו האלבום שבו התחיל סחרוף את דרכו העצמאית, את החיפוש הבלתי נגמר ליצירת צליל חדש ומשמעות חדשה למוזיקה שלו, את המגוון הבלתי נתפש של סגנונות שונים שהוא מעורב בהן כמוזיקאי, מפיק וכותב, גם ביצירה האישית שלו שלו וגם בעבודה עם המון אחרים, מהשמות השוליים והקיצוניים ביותר במוסיקה הישראלית הצעירה, ועד שיא הקאנוניות, כולל אפילו אריק איינשטיין.

"את הרעיון של לבוא מתוך חולשה לקחתי מסיפור של קפקא" סיפר סחרוף בתכנית "האלבומים", ובדיעבד דווקא העמדה הזו מילאה אותו בעוצמה רבה. האלבום "סימנים של חולשה" היה תחילת ההמראה של סחרוף למעמד אחד המוזיקאים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בשנות האלפיים. אמן שהשפעתו עצומה על "איך נשמע הצליל הישראלי העכשווי" ולא רק בתחום הרוק ממנו הוא בא.

הכל התחיל אז, ב1993, באלבום ניסיוני, לא קל לעיכול, שונה מאד מכל המקובל במוזיקה הישראלית של התקופה. כזה ש"הקדים את זמנו" וכמו שקורה בדרך כלל באלבומי מופת פורצי דרך, לא פונק על ידי התקשורת המיינסטרימית שדי התעלמה ממנו בזמן אמת. ובכל זאת היה באלבום להיט ענק אחד, השיר שפתח אותו והיה אחד המשמעותיים ביצירתו של ברי סחרוף באותו שלב... כמה יופי יש בשיר הזה שמסכם את הילדות כדי שיהיה מוכן לרוץ הלאה.

כמה יוסי

לשכונה ההיא קראו

על שם יו"ר הכנסת

רומנים מרוקאים פולנים

התערבבו בחולות.

הרבה מלפפון חמוץ

(הרבה לחם עם חלבה)

במצעד הפזמונים השנתי

ראשונה דליילה

כמה חול - כמה יוסי

היה טוב - היה יוסי

בהצגה יומית

טרזן מנצח את מצ'יסטה

ולשלמה יש גיטרה בצבע לבן

ואהובה נתנה את כל מה שהיה לה

ואמא ואבא פחדו שתצא עבריין

פאני היל מיד ליד ליד..

גשם של גוגואים

בור ערבי ובור יהודי

ורחוק רחוק בצפון

הדבר האמיתי

בעיר הגדולה (בשישי שבת)

מחפשים עניינים...

הרבה שנים עברו מאז שהילד בבת ים חלם על הגיטרה של שלמה מזרחי ועל להיות חלק מהדבר האמיתי בתל אביב, ועד שהוא התחיל להגשים. ברי סחרוף הגיע ל"סימנים של חולשה" בגיל 36 כשאחריו כמעט עשרים שנות פעילות מוסיקלית, מהיותו גיטריסט צעיר שניגן עם להקת "חלום קוסמי" ועם ידידו המבוגר ממנו בשלוש שנים רמי פורטיס, דרך  להקות שהקים בחו"ל בשנות השמונים ובראשן "מינימל קומפקט" בה היה מוזיקאי מאד מרכזי, דרך  העבודה המשותפת עם פורטיס בסוף העשור ההוא, בלהקת Foreign Affair,  באלבומו של פורטיס "סיפורים מהקופסה" (אותו הוא גם הפיק) ובצמד "פורטיסחרוף" בהקלטות ובהופעות. ב"פורטיסחרוף" סחרוף התחיל גם לשיר כסולן, מעט, ובעיקר בלחצו של פורטיס. באלבומו הראשון, "הכל או כלום" סחרוף לראשונה גם כתב מילים לשני שירים, והיו לו כבר לא מעט להיטים, "לחץ", "אמונה עיוורת", "חלליות", "השומר של הגן", "אינני אוהב אותה", "האיש שבקיר", "הפוך", "באויר" ו"ניצוצות"...  אבל הוא רצה יותר.

מתוך חוברת הדיסק. צילום רן גולני

נותן בהם סימנים

אחרי סוף סיבוב ההופעות עם פורטיס (שתועד באלבום "כשהגיטרה מנסרת את הלילה"), ובתקופה של שינויים גם מבחינה אישית-משפחתית החליט סחרוף לעשות את זה אחרת. ממש ובאופן עמוק להמציא את עצמו מחדש. הוא החל לעבוד עם רע מוכיח, מוזיקאי צעיר שעשה לו שם כמתופף מדהים, כשהם בונים שירים בדרך לגמרי חדשה: תחילה הקליטו "מרבדים של סאונד" מדגימות צליל שונות מהתקליטייה של מוכיח ועליהם, בשלב שני, נבנו השירים.

ברי סחרוף ורע מוכיח הפיקו מוזיקלית וניגנו ברוב הכלים: סחרוף שר וניגן בגיטרות וקלידים ומוכיח שר וניגן בתופים, דגימות, קלידים, תכנות מחשב, גיטרות ובס. הם הלחינו יחד את כל השירים, שלושה מהם ביחד עם הנגנים הנוספים בהקלטות,  עודד שכטר וגידי רז, ולמעט שיר אחד (שכתב מוכיח) סחרוף גם כתב את כל המילים, חלקן עם דן תורן, ביניהם "רעש לבן", "הזיות", "תני לי מקום", "חבל שאת לא", "בשבילך" ו"כמה יוסי".  

ב"כמה יוסי" מסומפל ריי צ'ארלס גם בנגינת קלידים וגם בצרחה שמהירותה הוכפלה.

ב"הדמעות של לילי" סומפלו גניחות סקס שלקוחות מקסטת פורנו של סאונד בלבד שניצן זעירא מפיק התקליט הביא מהתחנה המרכזית. זעירא מקבל קרדיט בעטיפה "המנוול". 
רני בלייר (ארץ חדשה) היה סטודנט צעיר לקולנוע שביים סרט קצר ובו סחרוף מגלם תפקיד של מוסיקאי ג'אז. סמפולים מתוך הסרט הגיעו לאלבום, ובלייר תעד את העבודה באולפני "העוגן" ויצר מתוך הצילומים שני קליפים.

רוב העבודה על האלבום נוצרה בשבועיים דחוסים בקיבוץ העוגן, כשברי ורע ושני הטכנאים אורי ברק ופרנקי ליווארט עובדים במשמרות 24 שעות ביממה

השיר "הזיות" אינו עוסק בסמים אלא, בין השאר בגל המוזיקה המזרחית ששטף את הארץ בשנות התשעים

האלבום יצא לאור בכלל ב1 בינואר 1994. באתר של ברי רשום, בטעות, התאריך 1 בינואר 1993. 

ההרכב המקורי שניגן בהקלטות האלבום לא הופיע בהופעות שליוו אותו כי מיד לאחר הוצאתו מוכיח נסע לחו"ל.

בשנת 2005 חזרו סחרוף ומוכיח לשתף פעולה באלבום משותף בשם "11א" שנקרא כך בגלל שעברו 11 שנה מ"סימנים של חולשה".

מוכיח וסחרוף שיתפו פעולה שוב באלבום "אדומי השפתות" משירי אבן גבירול.

סימנים של חוזק

האלבום "סימנים של חולשה" לא הצליח מסחרית אך הוא שינה את הקריירה של סחרוף.  הוא כבר לא היה "המוזיקאי המעניין והנחבא אל הכלים שעובד עם פורטיס" אלא "נסיך הרוק הישראלי", המוסיקאי המשמעותי ביותר בהרחבת גבולות המוזיקה הישראלית החדשה. הוא עושה את זה באלבומי הסולו שלו (לא פחות מתשעה כאלה, ועוד פסקולים ואלבומי הופעה), בשיתופי הפעולה עם מוזיקאים אחרים (כולל מפגשים נוספים עם פורטיס ועם רע מוכיח) ובעבודה שלו כמעבד ומפיק עם עשרות מוזיקאים אחרים  ואפילו בקאברים שהוא בוחר לבצע ("עוד חוזר הניגון") שבהם הוא מכניס חיים חדשים.

עכשיו הוא חוגג את "סימנים של חולשה" בסדרת הופעות עם חלק מחבריו לדרך, רע מוכיח, ג'וני שועלי,גידי רז ותום מוכיח. הופעות במועדון בארבי (16-17-18 בפברואר) וזאפה באמפי שוני (11.4).

THE ANGELCY

רותם בר אור

כדאי להכיר:  THE ANGELCY

אורי מרום

מעיין זמרי, דב רוזן ומאיה לי רומן

להקה חדשה ומאד מאד מדליקה
שמופיעה ב12.2 ב"בארבי"

מאיה לי רומן

אורי מרום

הנה דוגמא קטנה לאיך הם נשמעים בלייב בתכנית "מוזיקה היום"

ששודרה בגלי צה"ל 3.2.13

דני אור וטל וניג: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

THE ANGELCY

רותם בר אור בשירה וגיטרות, מאיה לי רומן בויולה וקולות, ענר פקר בקונטרבס וקולות,

אורי מרום בקלרינט, גיטרה, חלילית וקולות, מעיין זמרי ודב רוזן בתופים וקולות

דב רוזן ומעיין זמרי

השירים בתכנית

BURNING MAN

MY BABY BOY

MOTHER LOVER

FREEDOM FIGHTERS

DREAMER

ענר פקר

ענר פקר