הקול הפנימי של אהובה עוזרי

שוברת את הדממה

נתחיל מהשורה התחתונה: האלבום החדש של אהובה עוזרי הוא יצירה מופלאה. בלי שום הנחות, לא מתוך רחמים, תוך התעלמות מוחלטת ממצבה המיוחד. "מעלי דממה" הוא אוסף  מרגש של לא פחות מששה עשר שירים חדשים, מקוריים, כתובים ומולחנים נפלא, מבוצעים באופן מושלם. היה שווה לחכות לאלבום הזה שבע שנים (מאז אלבומה הקודם) ולפגוש, באופן מיידי, קלסיקה ישראלית חדשה.

אני נזכר בימים אחרים. אמצע שנות השבעים, התקופה הקשה שאחרי מלחמת יום כיפור. חוה אלברשטיין מוציאה את האלבום שהוא פסקול התקופה, הקלסיקה הברורה והלא מוטלת בספק של ישראל באותם ימים "כמו צמח בר". ובצד, מחוץ לתקשורת, אך עם הרבה אהבת קהל, מוציאה אהובה עוזרי את "היכן החייל" ובו שיר הנושא העצוב שנכתב על חבר מכרם התימנים שנעדר במלחמת יום כיפור. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בתולדות הזמר העברי בה השכול והאבל על חללי מלחמה מצאו ביטוי במוסיקה מזרחית "הארד קור" ולא בשירי ארץ ישראל הקיבוצניקיים ברוחם ששלטו במוסיקה הישראלית עד אז.הצלחת האלבום היתה חסרת תקדים (דיווחים בלתי רשמיים סיפרו על מכירות של 300 אלף עותקים) ובכל זאת אהובה עוזרי לא נתפשה חלק מהקנון הישראלי.

מאז, כידוע, הכל השתנה בארצנו ובמוסיקה שלנו, הגבולות בין הסגנונות השונים התטשטשו, וה"קלסיקה העברית" כוללת הרבה יותר צבעים וטעמים.. והנה, באופן סמלי, חוה אלברשטיין מתארחת באלבום החדש של אהובה עוזרי, ולא רק מתארחת אלא כותבת מילים ללחן של עוזרי ויוצרת איתה שיר משותף ונורא נורא יפה בשם "איך אני אדע"... וזה נפלא. קלסיקה חדשה. כבר אמרנו?

בתחילת שנות האלפיים, זמן קצר אחרי שהוציאה את האלבום המופלא "צלצולי פעמונים" שהחזיר אותה לרלוונטיות גם בקרב קהל חדש וצעיר, נראה כאילו הקריירה שלה הסתיימה. היא חלתה בסרטן בגרון ועברה ניתוח שהציל את חייה אך גרם לכך שאינה יכולה לשיר או לדבר. אהובה החליטה לא להשבר ולא לאפשר לאבדן הקול לשתק אותה. היא מצאה לעצמה עיסוק חדש: פעילות למען גילוי מוקדם של מחלת סרטן הגרון (והצליחה לשכנע את משרד הבריאות להביא לארץ מכשיר בדיקה יקר שעשוי להציל חייהם של אלפים) והיא המשיכה ליצור מוסיקה, לכתוב שירים ולהיות הנגנית היחידה בארץ של כלי הפריטה הבולבול טראנג. היא לא שרה, אבל היא בהחלט מנגנת... למשל עם "הדג נחש" ב"שירת הסטיקר". וגם, במאבק עיקש ויומיומי, ללמד את עצמה להשמיע קול ללא מיתרי קול. לאט לאט היא החלה לדבר-ללחוש ואפילו קצת לשיר, בקול שהולך ומתעבה וצובר נוכחות עם הזמן. לפני שבע שנים יצא "מפתח של זהב", אלבום ראשון אחרי המחלה , בהפקתו המוסיקלית של משה דעבול (שעבד איתה גם על "צלצולי פעמונים") ובו  נעזרה בקולות של זמרים אחרים. ביניהם יהודית רביץ בשיר "האיש ההוא", זהר עזרא ב"תמונת אמא" של לאה גולדברג, שאנן סטריט בראפ בשיר "הללויה" ועוד. אהובה עצמה, בקול מרוסק, שרה גם היא שלושה שירים חדשים שסימנו את הכיוון: ההתמודדות נמשכת, היא לא מוותרת.

בשבע השנים שעברו מאז "מפתח של זהב" אהובה לא נחה לרגע. המשיכה ללמד מוסיקה, להתארח במגוון גדול של מופעים מכל קצוות הקשת המוסיקלית, ובעיקר להמשיך לכתוב ולהלחין המון המון שירים. עכשיו יוצא פרי שבע השנים האלה באלבום שכמעט כולו מילים ולחנים שלה (כשהיוצאים מהכלל הם השיר הנ"ל שכתבה אלברשטיין, שיר אחד למילים של לאה גולדברג, אחד של חגי ארבל ואחד שהוא שיתוף פעולה של אהובה עם רונה קינן ודורי מנור). בעיבוד וההפקה המוסיקלית מלאי ההשראה של שאול בסר, המגוון המאד רחב של המבצעים, אינו יוצר בלאגן באזניים, אלא להפך, נשמע כמו יצירה אחת, שלמה, עשירה בנואנסים בזכות הקולות: מאיה אברהם, אהוד בנאי, קובי אפללו, גליקריה, קורין אלאל, יעל דקלבאום, שרון קרלן, מאור כהן, שי צברי, רונה קינן, שני פלג, ברי סחרוף, זהר פרסקו ושאול בסר. אהובה עצמה שרה סולו רק בשיר אחד, ושרה קולות רקע בשיר נוסף. אבל רוחה שורה על כל השירים. וזו רוח טובה ואופטימית ומלאת אהבה. 

תזכורת לימים עברו... מפגש בין אהובה עוזרי לשלמה בר ברדיו תל אביב 6.4.2008
אהובה עוזרי בבולבול-טראנג, שלמה בר בשירה ודרבוקה, אילן בן עמי בגיטרה, יעל אופנבך בדולקי, זהר עזרא בשירה וצביקה אלייאב בכלי נשיפה. השירים בתכנית: קרן אור, צלצולי פעמונים, אצלנו בכפר טודרא, אמי אמי, ילדים זה שמחה.

מפגש צמרת

שלמה בר

לקראת הופעת "נקודת מפגש" בפסטיבל שירת הים

בתיאטרון גבעתיים ביום ששי 29.3.13 שעה 13:00

הגיעה הסופרגרופ להדגמה ב"מוזיקה היום" בגלי צה"ל

גראם ג'קסון ורפי קופפר: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

עדי רנרט

מיקי שביב

נקודת מפגש

שלמה בר בשירה וכלי הקשה, אילן בן עמי בגיטרות ועוד, מיקי שביב בבס ושירה,

עדי רנרט בקלידים וחצוצרה, מאיר ישראל בתופים ושירה, יעל אופנבך בכלי הקשה

לא זכיתי באור מן ההפקר

אלף לילה ולילה

שפוי מלחמה – סולן מיקי שביב

דרה

יעל אופנבך

 

אילן בו עמי

מאיר ישראל

גבע אלון בהופעה

לפני שנה בדיוק הוציא גבע אלון את אלבומו הרביעי והמצויין IN THE MORNING LIGHT
הנה קצת על האיש ופועלו...
http://www.kutnermusic.com/2012/03/blog-post_24.html

עכשיו הוא מוציא לרשת בלבד EP ובו 4 קטעים שהוקלטו לאלבום ולא התאימו לו:  COLORFUL WINGS
http://gevaalon.bandcamp.com/album/colorful-wings

והוא יוצא לסיבוב הופעות השקה:
ב20.3 ב"החלוץ 33" בבאר שבע
ב26.3 ב"בארבי" תל אביב
ב30.3 ב"דאג אנד טוני" נתניה
ב10.4 ב"אלפנט" בקריות
ב19.4 בחמדת ימים
ב25.4 בקיבוץ אפיקים

בכל ההופעות האלה גבע אלון מופיע עם ההרכב שלו: גבע אלון בשירה וגיטרות,
יפתח שחף בגיטרה ושירה, צוק דבוסק בבס ושירה ואיסר טננבאון בתופים וקולות
אלינו לאולפן גל"צ הוא הגיע הפעם לגמרי לבדו...

גבע אלון ב"מוזיקה היום" גל"צ 17.3.13

גראם ג'קסון ורפי קופפר סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

גבע אלון בשירה וגיטרה

DIAMONDS AND PEARLS

THE GREAT ENLIGHTMENT

COLORFUL WINGS

THE WIND WHISPERS

והנה קצת בYNET

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4359029,00.html

בואי בישראל

בואי בישראל

עכשיו, כשעל פי ההתלהבות בתקשורת עם הוצאת אלבומו החדש נראה כאילו דייוויד בואי הוא אחד האמנים הכי אהובים בישראל אני שואל את עצמי (וגם אותך בהזדמנות זו) עד כמה באמת הייתה לו נוכחות ואולי גם השפעה בקרב מוסיקאים וחובבי מוסיקה בישראל. ברור שהיו לו כאן לא מעט להיטים, קצת בשנות השבעים ובמיוחד בשנות השמונים (בתקופת LET'S DANCE) אבל נדמה לי שרוב אלבומיו של בואי, לא הפכו מוכרים ופופולריים בקרב הקהל הרחב. הוא היה תמיד בעיקר מוסיקאי של מוסיקאים, וגם ביניהם ההשפעה שלו הייתה מצומצמת יחסית לכל שאר הגדולים, כמו הביטלס או בוב דילן. היו לו כמה מפגשים מצומצמים עם מוסיקאים ישראלים. נחום "נחצ'ה" הייימן פגש אותו בלונדון בראשית שנות השבעים, השמיע לו כמה שירים, ביניהם "את ואני והרוח", ובואי כתב להם מילים באנגלית. למפגש הזה לא היתה השפעה על הקריירה של שני הצדדים. 

הרבה שנים לאחר מכן, ב1995, נגן הבס והמפיק יוסי פיין התפנה מהעבודה על אלבום הבכורה של שבק ס' כדי לנגן עם בואי באלבומו OUTSIDE. ערן צור סימפל קטע של בואי לשירו "ציפורן",  "איפה הילד" הילד הקליטו במופעי הפרידה ב1998 את "MOONAGE DAYDREAM", להקת "גוונים כהים" של ירונה כספי ואיתי בלטר הקליטה גרסה ל"RUBBER BAND", נועם רותם תרגם ושר בעברית את "מסע פנטסטי", אורי קליאן את "THIRSTY FOR LOVE" וגבע אלון זכה בהצלחה נאה בגרסה שלו ל"MODERN LOVE". יחסית לאמן כל כך גדול ומשמיע, זה מעט מאד, ונראה לי שעיקר ההשפעה של בואי היא לא ביצירה עצמה אלא ביצירתיות הבלתי נגמרת שלו וברצונו לא לחזור על עצמו.

זו גם הסיבה שהמפגש היחיד שלו עם הקהל הישראלי, בפארק הירקון ב1996, נרשם כאכזבה. בהופעה המאד קצרה בואי התעקש להתרכז בשירים שהיו אז חדשים יחסית, וחזר רק מעט אל העבר המפואר שלו (בשירים "האיש שמכר את העולם" ו"גיבורים"). 

ובכל זאת דייוויד בואי הוא אחד האמנים החשובים במוסיקת הרוק של המאה העשרים, ולאור האלבום החדש גם במאה הנוכחית., ולכן משמח במיוחד שבשוק ספרי המוסיקה המאד דל שלנו, במיוחד כשמדובר על מוסיקאים מחו"ל, יוצא עכשיו ספר חדש ומעמיק על האיש ויצירתו.

"האיש שנפל מכוכב אחר", בהוצאת "רסלינג"  ובעריכת ד"ר עודד היילברונר. מציע ב200 ומשהו עמודיו גישה מעניינת ומקורית להכרת דמותו של אחד היוצרים החדשנים  והמקוריים בימינו. במקום גישה סיפורית כרונולוגית, המקובלת ברבים מספרי מוסיקה פופולרית, "האיש שנפל מכוכב אחר" הוא קובץ מאמרים המאירים את דרכו ויצירתו של בואי מזוויות שונות ומפתיעות. כמו היצירה של בואי, הספר אינו פשוט וקליל, וכמוה, הוא מעמיק ומחכים.

כרקע להכרת האיש ופועלו כתב עודד היילברונר, שהוא חוקר תרבות והיסטוריה ישראלית ואירופאית (ופרסם בין השאר ספר על הביטלס ואנגליה בשנות הששים) על "החברה האנגלית בשנות ה70 כמקור לתופעת בואי".

ארי קטורזה, מוזיקאי, חוקר תרבות והיסטוריון (שהוציא לאחרונה את הספר "רוק במאה ה20") כתב על אמריקה ובריטניה ביצירתו של בואי בשנים 69-73 תחת השם "אנגלי בניו יורק".

בפרק "זהות" כתב נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית ומבקר תרבות (הדוקטורט שלו עסק במתח שבין מרד נעורים ותמימות ילדותית במוזיקת הפופ) על דמותו האנדרוגינית של בואי "דיוויד בואי ומות המיניות". דותן בלייס, מרצה לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטה הפתוחה כתב על העתיד של בואי (לפני חזרתו): "נתיבים אוטוביוגרפיים בטרילוגיה המאוחרת של דיוויד בואי".

בפרק "הפוליטיקה של בואי" כתבה דנה קסלר, מוזיקאית, מרצה,כתבת תרבות ומבקרת, תחת הכותרת "בואי בברלין". ופיל וגליה קולקטיב, אמנים אוצרים וחוקרים הפועלים ביחד בלונדון, כתבו על "התיאטרון הפוליטי של הדוכס הלבן הרזה" תחת הכותרת "אל תאמין בעצמך".

אבי פיטשון, מוזיקאי, כותב, אמן ואוצר ישראלי שחי בשנים האחרונות בלונדון, נזכר ב"בואי מן הפרברים" תחת הפרק מגדלור אסתטי בשממה פרברית ישראלית". ויונתן חיימוביץ, יוצר קולנוע ומורה, כתב באותו פרק "בעין האפלה".

הגיוון בכותבים וכותרות הפרקים בספר מרמזים על המיוחדות של הספר הזה. מומלץ ולא רק לחובבי בואי.

האהבה של חוה

חוה אלברשטיין היא אחד הסמלים הישראלים הגדולים והחזקים מכולם, גיבורת תרבות שהיתה יכולה כבר מזמן לנוח על זרי הדפנה, אך ממשיכה ללכת בדרכה העצמאית. זמרת ויוצרת שמשתבחת עם הזמן. אחרי כמעט 50 שנות פעילות ללא עצירה היא לא רק "שורדת" אלא, בניגוד לרבים מבני דורה, ממשיכה להתחדש, להתפתח ולהשאר רלוונטית. אולי מכיוון שהיא לא שייכת לשום אופנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה. באלבומיה יצרה אלברשטיין ז'אנר משלה: פולק ישראלי מקורי, עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית, השפעות רוק מצד אחד ויידיש מצד שני. היא... חוה אלברשטיין. הקריירה שלה היא תופעה ייחודית, גם בקנה מידה עולמי, ובוודאי אצלנו בישראל. רק מוסיקאים מעטים עושים את זה כבר מאמצע שנות הששים  ועדיין מנסים למצוא דרכי ביטוי מקוריות, לא מפחדים להסתכן בחוסר פופולריות, ובכל זאת זוכים בהצלחה, לפחות אמנותית אם לא תמיד גם מסחרית. חוה אלברשטיין היא כזאת. צעירה לנצח, כמו שאיחל בוב דילן.

עם תמיר מוסקט. צילום אורי בהט

עכשיו יש לה אלבום חדש "ואיך אצלך?" ב"אהבה", השיר הפותח אותו  חוה אלברשטיין שרה:

אהבה... לו הייתי יודע לא הייתי באה

יואב: באמת אם היית יודעת לא היית באה?

חוה: כן. יש בזה משהו. אהבה זה כל כך הרבה צרות וכאבי לב וייאוש ודאגות ... מי צריך את זה?

יואב: אבל בלי זה בשביל מה אנחנו חיים?

חוה: אבל הנה אנחנו פה. עובדה. סתם קיטור כזה...

חוה אלברשטיין באלבום חדש, "ואיך אצלך". האלבום ה60 שהוציאה מאז שנות הששים, והנה היא שוב חדשה ורעננה ומלאת אנרגיה יצירתית. כמו שהיא עושה תמיד, גם כאן אלברשטיין עובדת עם מוסיקאי חדש מבחינתה, בשיתוף פעולה שמרחיב את אופקיה המוסיקליים. באלבום החדש המפיק המוסיקלי הוא תמיד מוסקט ("בום פם", תומר יוסף, איתמר ציגלר, אורן ברזילי) שעטף את השירים בצלילים שלא נשמעו קודם באלבומיה של חוה. והשירים עצמם... גם הם נשמעים לגמרי חדשים. חוה כתבה והלחינה את רובם, ארבעה הלחין ערן וייץ הגיטריסט הקבוע שאיתה ואחד הלחינה קורין אלאל. חוה כתבה את המילים ושילבה גם טכסטים של דויד אבידן, שמואל שתל ויצחק פטיש. 

את כל הציורים חוה ציירה. מתוך חוברת הדיסק

אחד המרגשים בשירי התקליט הוא תרגומה ל"בלוז הלוויה" של וו.ה.אודן.

רוחות השמיים מזרח מערב

צפון ודרום איך נמשיך בלעדיו

קיץ וחורף לילות וימים

חשבנו לנצח היינו תמימים

הוא היה המצפן הוא היה המחוגים

עבודת השגרה וחדוות החגים

קיץ וחורף לילות וימים

חשבנו לנצח היינו תמימים

השיר הזה, והאלבום "ואיך אצלך?", יוצא שלוש שנים אחרי פטירתו של נדב לויתן ז"ל, בן זוגה, אהובה ושותפה לדרך של חוה. לי הוא נשמע כתגובה ישירה לאובדן שחוותה. בשיחה איתה, באולפן גלי צה"ל בשבוע שעבר, מתברר שהסיפור תמיד הרבה יותר מורכב.

חוה: נכון שיש באלבום הרבה התייחסות למוות, לאובדן. אבל אלה שירים שנמצאים אתי הרבה זמן. את "בלוז הלוויה" תירגמתי לפני עשרים שנה, "אהבה" שוכב אצלי כבר חמש עשרה שנה... ישנם אמנים שמזמינים מהם שיר והם מיד כותבים. אצלי זה אחרת. אני כל החיים כותבת למגירה. לא במובן שאני מסתירה משהו אלא שאני מקבלת מנגינה וכותבת לה מילים ושומרת בצד, או כותבת מילים ואחר כך מחליפה את המנגינה... זה כל הזמן חי ומתגלגל... ובעיקר שאני מלחינה שירה אז זה כל הזמן יושב לי בראש. זו התעסקות אין סופית.

יואב: ובכל זאת אלבום הוא מעין סיכום תקופה. האם לא חיפשת במגירות שירים שיתאימו למה שעבר עלייך בשנים האחרונות?

חוה: לא. כל תהליך העבודה הוא עניין מאד מסתורי. שירים נכתבים ופתאום ברגע מסויים זה צץ  ונראה כאילו זה אקטואלי למצב אבל זה לא ככה. כל החיים אנחנו כותבים בעצם על לידה ואהבה ופרידה ואז כשקורה לך משהו בחיים אתה חושב שזה ממש אקטואלי אבל זה לא... ויותר מכך. בזמן אמת, מיידי , מאד קשה לי לכתוב על דברים... דקה אחרי שדבר קורה, או חצי שנה אחרי שדבר קורה... התהליך של החוויה האמיתית עד שזה עובר עיבוד והופך להיות יצירה אמנותית זה לוקח המון זמן. מאז מותו של נדב חלפו שלוש שנים. אבל השירים פה נכתבו באמת הרבה לפני, בימים הטובים והשמחים, בימי האושר. אבל אתה יודע ששום דבר לא נמשך לנצח...

יואב: פעם, כשרק התחלת לכתוב טכסטים, אמרת לי שדווקא שאת כותבת בעצמך זה פחות אישי...

חוה: נכון. אני צריכה את הריחוק. עצם זה שאתה שר אתה ממש חושף את עצמך. זה לא סתם שהחרדים לא רוצים שנשים יחשפו את עצמן... יש בזה איזו חשיפה, איזו חוצפה כזאת. ואז גם לכתוב בעצמך זה  סופר חשיפה. אז תמיד אני לוקחת מרחק.

יואב: חשיפה היא חלק מהעניין, לא?

חוה: לא. שירה זה לא טיפול פסיכולוגי.

יואב: אבל זה קצת גם טיפול?

חוה: לא. אצלי זה אף פעם לא היה. אף פעם לא היה. רק העניין האסתטי חשוב.

יואב: לא קורה לך שאת בוכה בהקלטה?

חוה: יש בלבול בנושא הזה מאז שיש זמרים שכותבים ומלחינים...האמנים שאני גדלתי עליהם היו בעיקר זמרים מבצעים. לא חושבת שפרנק סינטרה או אלה פיצג'רלד אי פעם בכו בשירים. כל העניין באמנות זה לקחת ריחוק מהרגש האמיתי או מהשנייה שכתבת את השיר... יכול להיות שבכית כשכתבת את השיר, אבל לבכות שוב כשאתה מבצע אותו זה אינפנטילי. זה ילדותי. צריך לקחת ריחוק אמנותי. יכול להיות שאחרים יבכו כשישמעו אותו, אבל אתה כבר בכית...

יואב: וכשאת על במה, לא קורה לך שאת שוכחת את עצמך.

חוה: דווקא כאמן שמופיע הרבה על במה אני עוד יותר ערה לזה שחייבים למצוא את הבלנס בין הריחוק ובין הרגש. הרי לא יכול להיות שבכל ערב תבוא ותתחיל לבכות או לצרוח או להשתטח על הבמה. זה בסוף נהיה טכני. אנשים כבר מצפים לזה שתרסק את הגיטרה. אמנות זה עניין של באלאנס, בין הרגע שבו היצירה נכתבה, ושל הביטוי שלה... יש משפט נורא יפה שאני אוהבת ושומרת אתי כל החיים. הוא דווקא נאמר על ידי צייר: אמנות זה להראות אהבה לבני אדם מבלי לגרום להם אי נוחות. אני לוקחת את זה אתי.

יואב: אז בואי נדבר רגע על העניין האסטתי. איך את שומרת על הקול? את נשמעת היום כמו לפני שלושים שנה...

חוה: זה המיקרופון של תמיר מוסקט...

יואב: ובכל זאת, משקאות מיוחדים? תרגילי קול בבוקר?

חוה: אני חושבת שזה משהו יותר כללי. הקול הוא לא חלק נפרד מהגוף.  אתה צריך לשמור על אופטימיות, על איזושהיא עירנות פנימית ואז הכל בסדר. אם הייתי שרה רק את השירים ששרתי לפני 30 שנה, ושרוב האנשים מכירים אותי בגללם, אז הקול שלי היה מתעייף. כשאני נותנת לקול אתגרים חדשים אז הוא מתרענן. אני חושבת שזה שייך לכל הגוף... זו האופטימיות שנובעת מהמוסיקה. אני אוהבת מוסיקה ואני אוהבת לשיר, וזה עושה לי טוב. כשאני נכנסת לאולפן זה עושה לי מצב רוח טוב, נושרות ממני כל השנים... תמיד כשאני באולפן אני בת 17 עם הגיטרה, במרתף של אולפן "קולינור", עושה את התקליט הראשון.

יואב: זו הסיבה שאת ממשיכה לחפש כל הזמן שותפים חדשים ליצירה, להפקה המוסיקלית?

חוה: אני זקוקה לזה. כל כך הרבה שנים אתה עם עצמך עד שאתה עולה לעצמך על העצבים. בשביל זה באתי אל תמיר כדי לקבל את האוזן החדשה שתשמע אותי אחרת. שתגיד לי את האמת מהצד. אני אוהבת שמישהו באולפן שאני סומכת עליו מעיר לי. פה יותר אנרגיה. פה פחות חיוך וכדומה. זה תענוג. הוא היה שותף שלי מהשלב הראשוני של בחירת השירים... תמיד ישנן ההתלבטויות שלפני. לא הייתי בטוחה שיש לי מספיק שירים טובים... לפני כל תקליט אני תמיד בהיסוסים. אומרת לעצמי בשביל מה את צריכה עוד תקליט? עשית כבר מספיק תקליטים. ואז אני אומרת לעצמי יאללה השתגעת? זה החיים שלך מה את פתאום מזדקנת תעשי עוד תקליט.

ספשל חוה אלברשטיין. ואיך אצלך. גל"צ 8.3.13

שיחה עם חוה אלברשטיין ותמיר מוסקט על האלבום "ואיך אצלך" אהבה מנת קרב יצאתי למרפסת ואיך אצלך בלוז לוויה כרגע זה נראה לא טוב במילים אחרות

הגיטרה חיה

הרבה ענייני גיטריסטים נחתו עלינו בבת אחת. גיטריסט ענק אחד שמת פתאום, אחד שמת מזמן ועכשיו יוצא לו אלבום חדש ומצויין, ואחד שהתחיל עוד לפני כולם, ועדיין מנגן...

המצטרף החדש לג'אם הגדול בשמיים הוא אלווין לי. מוזיקאי בריטי, גיטריסט וזמר, יליד דצמבר 1944, שהיה בשנות הששים-שבעים אחד הבולטים במהפכת הריתם-אנד-בלוז במוזיקה הבריטית, בעיקר כמנהיגה של להקת  "TEN YEARS AFTER". תחת השם הזה (הצדעה לתחילת פעילותו  של אלביס פרסלי) פעל לי משנת 1966 ועד 1975, כשהוא מוביל את להקתו להצלחה גדולה בעשרה אלבומים, ובהופעות ענק באירופה ובארה"ב, כולל בפסטיבלים שונים ובראשם "פסטיבל הג'אז בניופורט", ו"וודסטוק" ב1969 ו"פסטיבל האי ווייט" 1970. רק בשלושת הפסטיבלים האלה ביחד הופיעה הלהקה בפני כמיליון איש, והיא סיימה את שנות הששים כאחת מלהקות הריתם-אנד-בלוז-רוק הגדולות ביותר בעולם, בעיקר בזכות הגיטרה של אלווין לי, שנחשב לגיטריסט הכי מהיר בסביבה... ולא רק המהירות עמדה לזכותו,  במשך שנים אחדות הוא היה בין חמשת הגדולים ביותר, לצידם של אריק קלפטון, ג'ימי פייג', ג'ימי הנדריקס ופיט טאונסנד.  השירים הכי בולטים של "עשר שנים אחרי" היו  "I'M GOING HOME", "HEAR ME CALLING" ו"I'D LOVE TO CHANGE THE WORLD" היו אך בניגוד לחבריהם לסצנה, ולמרות נסיונותיהם ליצור מוסיקה יותר קליטה, הם לא ממש השתלבו במיינסטרים של שנות השבעים. באמצע העשור ההוא אלווין לי פתח בקריירת סולו עשירה, הקליט עשרות אלבומים והופיע ברחבי העולם (וגם ביקר בארץ פעמים אחדות, ביו טיוב תמצאו אותו מג'מג'ם ב"קולנוע דן" עם אדר אבישר ומוזיקאים ישראלים נוספים), הוא גם איחד את "עשר שנים אחרי" לזמן קצר 15 שנים אחרי הפירוק, אך הימים הגדולים של תחילת הדרך לא חזרו. בשבוע שעבר הוא נפטר בגיל 68, בגלל מה שהוגדר "סיבוך בניתוח שגרתי".

אלווין לי בישראל. צילום אדר אבישר

בשבוע שעבר יצא אלבום חדש של ג'ימי הנדריקס ""PEOPLE, HELL AND  ANGELS, וקודם כל מדובר באלבום מצויין, לא רק במוזיקה שבו אלא גם באיך שהוא נשמע. אדי קרמר, איש הסאונד שעבר עם הנדריקס בימים ההם  הוא האחראי על ההפקה החדשה, והנה הנדריקס נשמע עכשווי ורלוונטי 32 שנים אחרי מותו. זהו בהחלט הישג מכובד מבחינת הטיפול בעזבונו של גדול הגיטריסטים, שהספיק להוציא בחייו רק שלושה אלבומי אולפן ואלבום אחד בהופעה, אך הותיר אחריו עשרות שעות מוקלטות.  הקריירה המוקלטת של הנדריקס נמשכה רק 4 שנים, משנת 1967 ועד 1970, אז מת לפני שהגיע לגיל 28. ובכל זאת הוא הוא הספיק ליצור מהפכה מוזיקלית חסרת תקדים בתחום הנגינה בגיטרה ופתיחת עולם הרוק, הסול, והריתם-אנד-בלוז למרחבים שהיו הבסיס להרבה מאד מהפכות מאז. הנדריקס נבחר תמיד, בכל הסקרים והמשאלים בקרב מוזיקאים, ובכל סיכומי המאה העשרים, לגיטריסט הגדול ביותר בכל הזמנים. לא רק בגלל הטכניקה המדהימה שלו והיכולת להפיק בצורה "טבעית" צלילים שלא מהעולם הזה (בדור שבו העזרים הטכניים היו מאד מוגבלים יחסית), ובטח לא בזכות הגימיקים המטורפים (נגינה מאחורי הראש, שריפת גיטרה תוך כדי הופעה וכד') אלא מהבחינה המוזיקלית הטהורה, הניסיון הבלתי נגמר לשבור את החוקים, להמציא משהו חדש שעוד לא היה כמוהו... הנה עוד הזדמנות להזכר בגדולתו, באלבום שתריסר הקטעים בו כבר יצאו לאור בגרסאות שונות, אבל אף פעם לא נשמעו ככה. למהדרין כדאי להגיע אל גרסת הדלוקס ובה קטע נוסף שנמשך לא פחות מ20 דקות של ג'אם מטורף. הנדריקס חי.

האגדה מספרת שכשאריק קלפטון הצעיר, שכינויו היה "אלוהים של הגיטרה", ראה לראשונה את הנדריקס מופיע, בשנת 1967, הוא החליט לפרוש מנגינה באופן סופי ומוחלט. אבל, כידוע, הוא התגבר על הטראומה ועל עוד לא מעט משברים והתמכרויות שהביאו אותו בראשית שנות השבעים אל סף מוות, והוא ממשיך מאז בקריירה מרהיבה של נגינה ויצירה. בשבוע שעבר הוא הודיע שבגיל 70, עוד שנתיים, הוא יפסיק להופיע. אבל על ההקלטות הוא לא כנראה יוותר. הוא לא מפסיק כבר חמישים שנה, עם הרכבים שונים ומאז 1970 כסולן. עכשיו יש לו אלבום חדש, מספר 40 פלוס מינוס, והוא נקרא בשם הולם "גרב ישנה". לא משהו מהפכני או טרנדי, אבל מוצר בסיסי, חיוני, מחמם. קלפטון עם חברים וותיקים ואורחים מיוחדים (ביניהם סטיבי ווינווד, ג'יי ג'יי קייל ופול מקרטני) נשזכר בכל מיני בלוזים ישנים, ומוסיף גם טיפה חדשים. בOLD SOCK"" הוא אינו מחדש דבר. הוא פשוט יפה.  

בואי היום

היום הבא כבר בא

מרגע שיצא, בהפתעה מוחלטת, "WHERE ARE WE NOW", השיר הראשון מתוך האלבום החדש של דיוויד בואי, התלקחה בקרב אוהדיו מין היסטריה קטנה של שמחה וציפיה, כמו לקראת מפגש עם חבר שלא ראית המון זמן. כן. עד כדי כך. ולא רק בגלל עצם הקאמבק אלא בזכות השיר הספציפי הזה שהוא מסעיר ומרטיט, מרגש נורא דווקא בגלל שהוא אינו מלא רעש וצלצולים. הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו, "היכן אנחנו עכשיו".

עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי. כאילו הוא אומר לנו, מעריציו הוותיקים ואלו שהצטרפו למועדון רק בשנים האחרונות: אחרי כל הטירוף והסקס סמים ורוקנרול, אני עכשיו בשלב אחר בחיי. נרגעתי. לטוב ולרע. וכשבואי בוחר לפתוח את החזרה שלו אחרי כמעט עשור בשיר געגועים לימים שבהם חי  בברלין, נראה  "WHERE ARE WE NOW", כמו הבטחה לאלבום שיהיה, באופן די חריג אצל בואי, ממש אוטוביוגרפי.

אבל השיר הנפלא הזה אינו מאפיין את האלבום "THE NEXT DAY", שיוצא רשמית ממש היום. 11.3.13.

כפי שהבטיח בראיונות מפיק האלבום טוני ויסקונטי, וכפי שיודעים כל מאות האלפים ששמעו את האלבום הזה טרם המועד הרשמי, THE NEXT DAY אינו אלבום נוסטלגי, אינו יצירה "נחמדה" המתרפקת על מה שהיה. ומצד שני זה לא אלבום של פריצת דרך חדשה כמקובל אצל בואי בשנות השבעים, אלא מין סיכום דרך מבעד פריזמה עכשווית. בצורה מאד מתוחכמת, בעזרת איזכורים מהעבר, בואי מגיב על העולם כפי שהוא רואה אותו כיום, עם הרבה קושי וכאב ואימה.

"ראיתי את העתיד והוא רצח" שר לאנרד כהן, עוד זקן חכם, וכך גם בואי מדבר על "היום הבא" שכבר נמצא פה. בעזרת מוזיקה חמה וסוחפת, מורכבת אך נגישה, המתכתבת  עם לא מעט נקודות מפתח בקריירה שלו, מציג בואי את המציאות בה אנחנו חיים כפי שהוא רואה אותה, לא כמשקיף מהצד כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן לוותר גם בגילו המופלג (יחסית...). הוא נראה עצוב, עייף , קודר, מפוחד מהאלימות והרוע שמסביבו. ב"גארדיאן" הבריטי סיכמו את האלבום כ"אינדקס האובססיות של בואי". והשירים באמת לא קלים, גם כשהם עטופים במוזיקה מתוקה. חבורות של צעירים משליטות טרור, הבדידות המשתקת של הכוכבות,  אי התוחלת שבמלחמה ("אני מעדיף להיות מסטול או למות, מאשר לירות על האנשים האלה"),, נער שרוצח את המורים והתלמידים בבית הספר, אך כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך המוזיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. נאמר זאת הכי קלישאתי: האהבה והאור שבמוזיקה שלו מנצחים את החושך והאימה שמסביב. בעיקר אם מתייחסים יותר לצלילים ופחות לטסכטים. הוא עושה את זה, ברוב השירים, כאחד שיודע עם מי הוא מדבר, כאילו הוא יודע שאנחנו המאזינים מכירים אותו ואת המוזיקה שהוא ואנחנו גדלנו עליה, שלו ושל אחרים. הוא אינו מנסה לשחזר את העבר, אלא להשתמש במה שלמד (ולימד את העולם), להתייחס להיסטוריה שלו, לתדמיות המתחלפות שלו, לנסיונות המוסיקליים פורצי הדרך, כדי ליצור משהו חדש, רלוונטי ואקטואלי.

הנה כמה דוגמאות:

התיפוף בסוף אחד השירים הכי יפים באלבום " You Feel So Lonely You Could Die" מזכיר את פתיחת השיר האפוקליפטי "חמש שנים" מאלבום המופת "עלייתו ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" (1972). פזמון השיר, ובו המשפט הנושא את שמו, מתכתב עם "מלון שברון הלב" של אלביס פרסלי, ועוד יותר עם גרסתו של ג'ון קייל לשיר ההוא.

השינויים בקולו של בואי בשירים כמו IF YOU CAN SEE ME מזכירים את גישתו לשירה באלבומיו הראשונים בשנות השבעים. המקצבים הרקידים בשירים אחרים הם מין גלגול של הפאנק המתוחכם שיצר בואי בסוף אותו עשור בימי "ברלין" שלו, רק בגרסה פחות ניסיונית ויותר קליטה. יש גם כאלה שממש מזכירים את ימי "ציינה גירל", ושוב, לא כחיקוי לעצמו, אלא כרמז.

בשיר "YOU WILL SET THE WORD ON FIRE" הפתיחה בסגנון "הקינקס" מובילה למשהו שנשמע כמו תגובה רחוקה ל"לא אנחנו הצתנו את האש" של בילי ג'ואל. 

בשיר הנפלא החותם את האלבום "HEAT" מזכיר בואי בקולו הקודר והעגמומי את הזמר הנערץ עליו סקוט ווקר.

אפילו העטיפה אומרת את זה: הצילום המאד מוכר מאלבום המופת "HEROES" (משנת 1977) מוסתר על ידי נייר לבן, והמילה "גיבורים" מחוקה. אין יותר גיבורים. גם לא במוזיקה. 

עשר שנים אחרי האלבום "REALITY" ישנה המציאות.

הלילה ב"קוטנר בתשע" בגל"ץ אשמיע את שלושת הבונוסים. בינתיים, הנה האזנה לראשונה לאלבום, ושימו לב!!! זה לא במקום לקנות אותו!!! זה רק חימום!!!

ואת המיטב מתוך ההיסטוריה המטורפת של בואי בשמונה וחצי שעות תמצאו ברדיו הקצה
kzradio.net