היום הבא כבר בא
מרגע שיצא, בהפתעה מוחלטת, "WHERE ARE WE
NOW", השיר הראשון מתוך האלבום החדש של דיוויד בואי, התלקחה
בקרב אוהדיו מין היסטריה קטנה של שמחה וציפיה, כמו לקראת מפגש עם חבר שלא ראית
המון זמן. כן. עד כדי כך. ולא רק בגלל עצם הקאמבק אלא בזכות השיר הספציפי הזה שהוא
מסעיר ומרטיט, מרגש נורא דווקא בגלל שהוא אינו מלא רעש וצלצולים. הוא שיר שחודר
לנשמה, נשמע מאד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו,
"היכן אנחנו עכשיו".
עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של
בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור
תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא
חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי. כאילו הוא אומר לנו, מעריציו
הוותיקים ואלו שהצטרפו למועדון רק בשנים האחרונות: אחרי כל הטירוף והסקס סמים ורוקנרול,
אני עכשיו בשלב אחר בחיי. נרגעתי. לטוב ולרע. וכשבואי בוחר לפתוח
את החזרה שלו אחרי כמעט עשור בשיר געגועים לימים שבהם חי בברלין, נראה "WHERE ARE WE NOW", כמו הבטחה לאלבום
שיהיה, באופן די חריג אצל בואי, ממש אוטוביוגרפי.
אבל השיר הנפלא הזה אינו מאפיין את האלבום
"THE NEXT DAY", שיוצא רשמית ממש היום. 11.3.13.
כפי שהבטיח בראיונות מפיק האלבום טוני ויסקונטי, וכפי שיודעים כל מאות האלפים ששמעו את האלבום הזה טרם המועד הרשמי, THE NEXT
DAY אינו אלבום נוסטלגי, אינו יצירה
"נחמדה" המתרפקת על מה שהיה. ומצד שני זה לא אלבום של פריצת דרך חדשה כמקובל אצל בואי בשנות השבעים, אלא מין
סיכום דרך מבעד פריזמה עכשווית. בצורה מאד מתוחכמת, בעזרת איזכורים מהעבר, בואי מגיב על העולם כפי שהוא
רואה אותו כיום, עם הרבה קושי וכאב ואימה.
"ראיתי את העתיד והוא רצח" שר לאנרד כהן, עוד זקן חכם, וכך
גם בואי מדבר על "היום הבא" שכבר נמצא פה. בעזרת מוזיקה חמה וסוחפת,
מורכבת אך נגישה, המתכתבת עם לא מעט
נקודות מפתח בקריירה שלו, מציג בואי את המציאות בה אנחנו חיים כפי שהוא רואה אותה,
לא כמשקיף מהצד כפי שעשה לא מעט פעמים בעבר, אלא כמישהו שלוקח הכל ללב ולא מוכן
לוותר גם בגילו המופלג (יחסית...). הוא נראה עצוב, עייף , קודר, מפוחד
מהאלימות והרוע שמסביבו. ב"גארדיאן" הבריטי סיכמו את האלבום
כ"אינדקס האובססיות של בואי". והשירים באמת לא קלים, גם כשהם עטופים
במוזיקה מתוקה. חבורות של צעירים משליטות טרור, הבדידות המשתקת של הכוכבות, אי התוחלת שבמלחמה ("אני מעדיף להיות
מסטול או למות, מאשר לירות על האנשים האלה"),, נער שרוצח את המורים והתלמידים
בבית הספר, אך כששומעים את קולו ואת האנרגיה שבתוך
המוזיקה שלו, הוא גם מעורר תקווה. נאמר זאת הכי קלישאתי: האהבה והאור שבמוזיקה שלו
מנצחים את החושך והאימה שמסביב. בעיקר אם מתייחסים יותר לצלילים ופחות לטסכטים.
הוא עושה את זה, ברוב השירים, כאחד שיודע עם מי הוא מדבר, כאילו הוא יודע שאנחנו
המאזינים מכירים אותו ואת המוזיקה שהוא ואנחנו גדלנו עליה, שלו ושל אחרים. הוא
אינו מנסה לשחזר את העבר, אלא להשתמש במה שלמד (ולימד את העולם), להתייחס
להיסטוריה שלו, לתדמיות המתחלפות שלו, לנסיונות המוסיקליים פורצי הדרך, כדי ליצור
משהו חדש, רלוונטי ואקטואלי.
הנה כמה דוגמאות:
התיפוף בסוף אחד השירים הכי יפים
באלבום " You Feel So Lonely You Could Die"
מזכיר את פתיחת השיר האפוקליפטי "חמש שנים" מאלבום המופת "עלייתו
ונפילתו של זיגי סטארדאסט והעכבישים ממאדים" (1972). פזמון השיר, ובו המשפט
הנושא את שמו, מתכתב עם "מלון שברון הלב" של אלביס פרסלי, ועוד יותר עם
גרסתו של ג'ון קייל לשיר ההוא.
השינויים בקולו של בואי בשירים כמו IF YOU CAN SEE ME
מזכירים את גישתו לשירה באלבומיו הראשונים בשנות השבעים. המקצבים הרקידים בשירים
אחרים הם מין גלגול של הפאנק המתוחכם שיצר בואי בסוף אותו עשור בימי
"ברלין" שלו, רק בגרסה פחות ניסיונית ויותר קליטה. יש גם כאלה שממש
מזכירים את ימי "ציינה גירל", ושוב, לא כחיקוי לעצמו, אלא כרמז.
בשיר "YOU WILL SET THE WORD ON FIRE"
הפתיחה בסגנון "הקינקס" מובילה למשהו שנשמע כמו תגובה רחוקה ל"לא
אנחנו הצתנו את האש" של בילי ג'ואל.
בשיר הנפלא החותם את האלבום "HEAT"
מזכיר בואי בקולו הקודר והעגמומי את הזמר הנערץ עליו סקוט ווקר.
אפילו העטיפה אומרת את זה: הצילום המאד
מוכר מאלבום המופת "HEROES"
(משנת 1977) מוסתר על ידי נייר לבן, והמילה "גיבורים" מחוקה. אין יותר גיבורים.
גם לא במוזיקה.
עשר שנים אחרי האלבום "REALITY"
ישנה המציאות.
הלילה ב"קוטנר בתשע" בגל"ץ אשמיע את שלושת הבונוסים. בינתיים, הנה האזנה לראשונה לאלבום, ושימו לב!!! זה לא במקום לקנות אותו!!! זה רק חימום!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה