חוה אלברשטיין היא אחד הסמלים הישראלים
הגדולים והחזקים מכולם, גיבורת תרבות שהיתה יכולה כבר מזמן לנוח על זרי הדפנה, אך ממשיכה
ללכת בדרכה העצמאית. זמרת ויוצרת שמשתבחת עם הזמן. אחרי כמעט 50 שנות פעילות ללא עצירה
היא לא רק "שורדת" אלא, בניגוד לרבים מבני דורה, ממשיכה להתחדש, להתפתח ולהשאר
רלוונטית. אולי מכיוון שהיא לא שייכת לשום אופנה, לשום סגנון מוסיקלי. היא אחת במינה.
באלבומיה יצרה אלברשטיין ז'אנר משלה: פולק ישראלי מקורי, עם נגיעות ג'אז ומוסיקה אתנית,
השפעות רוק מצד אחד ויידיש מצד שני. היא... חוה אלברשטיין. הקריירה שלה היא תופעה ייחודית,
גם בקנה מידה עולמי, ובוודאי אצלנו בישראל. רק מוסיקאים מעטים עושים את זה כבר מאמצע
שנות הששים ועדיין מנסים למצוא דרכי ביטוי
מקוריות, לא מפחדים להסתכן בחוסר פופולריות, ובכל זאת זוכים בהצלחה, לפחות אמנותית
אם לא תמיד גם מסחרית. חוה אלברשטיין היא כזאת. צעירה לנצח, כמו שאיחל בוב דילן.
 |
| עם תמיר מוסקט. צילום אורי בהט |
עכשיו יש לה אלבום חדש "ואיך אצלך?" ב"אהבה",
השיר הפותח אותו חוה אלברשטיין שרה:
אהבה... לו הייתי יודע לא הייתי באה
יואב: באמת אם היית יודעת לא היית באה?
חוה: כן. יש בזה משהו. אהבה זה כל כך הרבה צרות וכאבי לב וייאוש
ודאגות ... מי צריך את זה?
יואב: אבל בלי זה בשביל מה אנחנו חיים?
חוה: אבל הנה אנחנו פה. עובדה. סתם קיטור כזה...
חוה אלברשטיין באלבום חדש, "ואיך אצלך". האלבום ה60 שהוציאה
מאז שנות הששים, והנה היא שוב חדשה ורעננה ומלאת אנרגיה יצירתית. כמו שהיא עושה
תמיד, גם כאן אלברשטיין עובדת עם מוסיקאי חדש מבחינתה, בשיתוף פעולה שמרחיב את
אופקיה המוסיקליים. באלבום החדש המפיק המוסיקלי הוא תמיד מוסקט ("בום
פם", תומר יוסף, איתמר ציגלר, אורן ברזילי) שעטף את השירים בצלילים שלא נשמעו
קודם באלבומיה של חוה. והשירים עצמם... גם הם נשמעים לגמרי חדשים. חוה כתבה
והלחינה את רובם, ארבעה הלחין ערן וייץ הגיטריסט הקבוע שאיתה ואחד הלחינה קורין
אלאל. חוה כתבה את המילים ושילבה גם טכסטים של דויד אבידן, שמואל שתל ויצחק פטיש.
אחד המרגשים בשירי התקליט הוא תרגומה ל"בלוז הלוויה" של וו.ה.אודן.
 |
| את כל הציורים חוה ציירה. מתוך חוברת הדיסק |
רוחות השמיים מזרח מערב
צפון ודרום איך נמשיך בלעדיו
קיץ וחורף לילות וימים
חשבנו לנצח היינו תמימים
הוא היה המצפן הוא היה המחוגים
עבודת השגרה וחדוות החגים
קיץ וחורף לילות וימים
חשבנו לנצח היינו תמימים
השיר הזה, והאלבום "ואיך אצלך?", יוצא שלוש שנים אחרי
פטירתו של נדב לויתן ז"ל, בן זוגה, אהובה ושותפה לדרך של חוה. לי הוא נשמע
כתגובה ישירה לאובדן שחוותה. בשיחה איתה, באולפן גלי צה"ל בשבוע שעבר, מתברר
שהסיפור תמיד הרבה יותר מורכב.
חוה: נכון שיש באלבום הרבה התייחסות למוות, לאובדן. אבל אלה שירים
שנמצאים אתי הרבה זמן. את "בלוז הלוויה" תירגמתי לפני עשרים
שנה, "אהבה" שוכב אצלי כבר חמש עשרה שנה... ישנם אמנים שמזמינים מהם שיר
והם מיד כותבים. אצלי זה אחרת. אני כל החיים כותבת למגירה. לא במובן שאני מסתירה משהו
אלא שאני מקבלת מנגינה וכותבת לה מילים ושומרת בצד, או כותבת מילים ואחר כך מחליפה
את המנגינה... זה כל הזמן חי ומתגלגל... ובעיקר שאני מלחינה שירה אז זה כל הזמן יושב
לי בראש. זו התעסקות אין סופית.
יואב: ובכל זאת אלבום הוא מעין סיכום תקופה. האם לא חיפשת במגירות
שירים שיתאימו למה שעבר עלייך בשנים האחרונות?
חוה: לא. כל תהליך העבודה הוא עניין מאד מסתורי. שירים נכתבים ופתאום
ברגע מסויים זה צץ ונראה כאילו זה אקטואלי
למצב אבל זה לא ככה. כל החיים אנחנו כותבים בעצם על לידה ואהבה ופרידה ואז כשקורה
לך משהו בחיים אתה חושב שזה ממש אקטואלי אבל זה לא... ויותר מכך. בזמן אמת, מיידי , מאד קשה
לי לכתוב על דברים... דקה אחרי שדבר קורה, או חצי שנה אחרי שדבר קורה... התהליך של
החוויה האמיתית עד שזה עובר עיבוד והופך להיות יצירה אמנותית זה לוקח המון זמן.
מאז מותו של נדב חלפו שלוש שנים. אבל השירים פה נכתבו באמת הרבה לפני, בימים
הטובים והשמחים, בימי האושר. אבל אתה יודע ששום דבר לא נמשך לנצח...
יואב: פעם, כשרק התחלת לכתוב טכסטים, אמרת לי שדווקא שאת כותבת בעצמך
זה פחות אישי...
חוה: נכון. אני צריכה את הריחוק. עצם זה שאתה שר אתה ממש חושף את
עצמך. זה לא סתם שהחרדים לא רוצים שנשים יחשפו את עצמן... יש בזה איזו חשיפה, איזו
חוצפה כזאת. ואז גם לכתוב בעצמך זה סופר
חשיפה. אז תמיד אני לוקחת מרחק.
יואב: חשיפה היא חלק מהעניין, לא?
חוה: לא. שירה זה לא טיפול פסיכולוגי.
יואב: אבל זה קצת גם טיפול?
חוה: לא. אצלי זה אף פעם לא היה. אף פעם לא היה. רק העניין האסתטי
חשוב.
יואב: לא קורה לך שאת בוכה בהקלטה?
חוה: יש בלבול בנושא הזה מאז שיש זמרים
שכותבים ומלחינים...האמנים שאני גדלתי עליהם היו בעיקר זמרים מבצעים. לא חושבת שפרנק
סינטרה או אלה פיצג'רלד אי פעם בכו בשירים. כל העניין באמנות זה לקחת ריחוק מהרגש האמיתי
או מהשנייה שכתבת את השיר... יכול להיות שבכית כשכתבת את השיר, אבל לבכות שוב כשאתה
מבצע אותו זה אינפנטילי. זה ילדותי. צריך לקחת ריחוק אמנותי. יכול להיות שאחרים יבכו
כשישמעו אותו, אבל אתה כבר בכית...
יואב: וכשאת על במה, לא קורה לך שאת שוכחת
את עצמך.
חוה: דווקא כאמן שמופיע הרבה על במה אני
עוד יותר ערה לזה שחייבים למצוא את הבלנס בין הריחוק ובין הרגש. הרי לא יכול להיות
שבכל ערב תבוא ותתחיל לבכות או לצרוח או להשתטח על הבמה. זה בסוף נהיה טכני. אנשים
כבר מצפים לזה שתרסק את הגיטרה. אמנות זה עניין של באלאנס, בין הרגע שבו היצירה נכתבה,
ושל הביטוי שלה... יש משפט נורא יפה שאני אוהבת ושומרת אתי
כל החיים. הוא דווקא נאמר על ידי צייר: אמנות זה להראות אהבה לבני אדם מבלי לגרום להם
אי נוחות. אני לוקחת את זה אתי.
יואב: אז בואי נדבר רגע על העניין האסטתי.
איך את שומרת על הקול? את נשמעת היום כמו לפני שלושים שנה...
חוה: זה המיקרופון של תמיר מוסקט...
יואב: ובכל זאת, משקאות מיוחדים? תרגילי
קול בבוקר?
חוה: אני חושבת שזה משהו יותר כללי. הקול
הוא לא חלק נפרד מהגוף. אתה צריך לשמור על
אופטימיות, על איזושהיא עירנות פנימית ואז הכל בסדר. אם הייתי שרה רק את השירים ששרתי
לפני 30 שנה, ושרוב האנשים מכירים אותי בגללם, אז הקול שלי היה מתעייף. כשאני נותנת
לקול אתגרים חדשים אז הוא מתרענן. אני חושבת שזה שייך לכל הגוף... זו האופטימיות שנובעת
מהמוסיקה. אני אוהבת מוסיקה ואני אוהבת לשיר, וזה עושה לי טוב. כשאני נכנסת לאולפן
זה עושה לי מצב רוח טוב, נושרות ממני כל השנים... תמיד כשאני באולפן אני בת 17 עם הגיטרה,
במרתף של אולפן "קולינור", עושה את התקליט הראשון.
יואב: זו הסיבה שאת ממשיכה לחפש כל הזמן
שותפים חדשים ליצירה, להפקה המוסיקלית?
חוה: אני זקוקה לזה. כל כך הרבה שנים אתה
עם עצמך עד שאתה עולה לעצמך על העצבים. בשביל זה באתי אל תמיר כדי לקבל את האוזן החדשה
שתשמע אותי אחרת. שתגיד לי את האמת מהצד. אני אוהבת שמישהו באולפן שאני סומכת עליו
מעיר לי. פה יותר אנרגיה. פה פחות חיוך וכדומה. זה תענוג. הוא היה שותף שלי מהשלב הראשוני
של בחירת השירים... תמיד ישנן ההתלבטויות שלפני. לא הייתי בטוחה שיש לי מספיק שירים
טובים... לפני כל תקליט אני תמיד בהיסוסים. אומרת לעצמי בשביל מה את צריכה עוד תקליט?
עשית כבר מספיק תקליטים. ואז אני אומרת לעצמי יאללה השתגעת? זה החיים שלך מה את פתאום
מזדקנת תעשי עוד תקליט.
| ספשל חוה אלברשטיין. ואיך אצלך. גל"צ 8.3.13 |
שיחה עם חוה אלברשטיין ותמיר מוסקט
על האלבום "ואיך אצלך" אהבה מנת קרב יצאתי למרפסת ואיך אצלך בלוז לוויה כרגע זה נראה לא טוב במילים אחרות |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה