בואי בישראל
עכשיו, כשעל פי ההתלהבות בתקשורת עם הוצאת אלבומו החדש נראה כאילו
דייוויד בואי הוא אחד האמנים הכי אהובים בישראל אני שואל את עצמי (וגם אותך
בהזדמנות זו) עד כמה באמת הייתה לו נוכחות ואולי גם השפעה בקרב מוסיקאים וחובבי
מוסיקה בישראל. ברור שהיו לו כאן לא מעט להיטים, קצת בשנות השבעים ובמיוחד בשנות
השמונים (בתקופת LET'S DANCE) אבל נדמה לי שרוב
אלבומיו של בואי, לא הפכו מוכרים ופופולריים בקרב הקהל הרחב. הוא היה תמיד בעיקר
מוסיקאי של מוסיקאים, וגם ביניהם ההשפעה שלו הייתה מצומצמת יחסית לכל שאר הגדולים,
כמו הביטלס או בוב דילן. היו לו כמה מפגשים מצומצמים עם מוסיקאים ישראלים. נחום "נחצ'ה"
הייימן פגש אותו בלונדון בראשית שנות השבעים, השמיע לו כמה שירים, ביניהם "את
ואני והרוח", ובואי כתב להם מילים באנגלית. למפגש הזה לא היתה השפעה על
הקריירה של שני הצדדים.
הרבה שנים לאחר מכן, ב1995, נגן הבס
והמפיק יוסי פיין התפנה מהעבודה על אלבום הבכורה של שבק ס' כדי לנגן עם בואי
באלבומו OUTSIDE. ערן צור סימפל
קטע של בואי לשירו "ציפורן", "איפה הילד" הילד הקליטו במופעי הפרידה ב1998 את "MOONAGE DAYDREAM", להקת
"גוונים כהים" של ירונה כספי ואיתי בלטר הקליטה גרסה ל"RUBBER BAND",
נועם רותם תרגם ושר בעברית את "מסע פנטסטי", אורי קליאן את "THIRSTY FOR LOVE" וגבע אלון זכה
בהצלחה נאה בגרסה שלו ל"MODERN LOVE".
יחסית לאמן כל כך גדול ומשמיע, זה מעט מאד, ונראה לי שעיקר ההשפעה של בואי היא לא
ביצירה עצמה אלא ביצירתיות הבלתי נגמרת שלו וברצונו לא לחזור על עצמו.
זו גם הסיבה שהמפגש היחיד שלו עם הקהל
הישראלי, בפארק הירקון ב1996, נרשם כאכזבה. בהופעה המאד קצרה בואי התעקש להתרכז
בשירים שהיו אז חדשים יחסית, וחזר רק מעט אל העבר המפואר שלו (בשירים "האיש
שמכר את העולם" ו"גיבורים").
ובכל זאת דייוויד בואי הוא אחד האמנים החשובים במוסיקת הרוק של המאה
העשרים, ולאור האלבום החדש גם במאה הנוכחית., ולכן משמח במיוחד שבשוק ספרי המוסיקה
המאד דל שלנו, במיוחד כשמדובר על מוסיקאים מחו"ל, יוצא עכשיו ספר חדש ומעמיק
על האיש ויצירתו.
"האיש שנפל מכוכב אחר", בהוצאת "רסלינג" ובעריכת ד"ר עודד היילברונר. מציע ב200
ומשהו עמודיו גישה מעניינת ומקורית להכרת דמותו של אחד היוצרים החדשנים והמקוריים בימינו. במקום גישה סיפורית
כרונולוגית, המקובלת ברבים מספרי מוסיקה פופולרית, "האיש שנפל מכוכב
אחר" הוא קובץ מאמרים המאירים את דרכו ויצירתו של בואי מזוויות שונות
ומפתיעות. כמו היצירה של בואי, הספר אינו פשוט וקליל, וכמוה, הוא מעמיק ומחכים.
כרקע להכרת האיש ופועלו כתב עודד היילברונר, שהוא חוקר תרבות
והיסטוריה ישראלית ואירופאית (ופרסם בין השאר ספר על הביטלס ואנגליה בשנות הששים)
על "החברה האנגלית בשנות ה70 כמקור לתופעת בואי".
ארי קטורזה, מוזיקאי,
חוקר תרבות והיסטוריון (שהוציא לאחרונה את הספר "רוק במאה ה20") כתב על
אמריקה ובריטניה ביצירתו של בואי בשנים 69-73 תחת השם "אנגלי בניו יורק".
בפרק "זהות" כתב נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית ומבקר תרבות
(הדוקטורט שלו עסק במתח שבין מרד נעורים ותמימות ילדותית במוזיקת הפופ) על דמותו
האנדרוגינית של בואי "דיוויד בואי ומות המיניות". דותן בלייס, מרצה
לתקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטה הפתוחה כתב על העתיד של בואי
(לפני חזרתו): "נתיבים אוטוביוגרפיים בטרילוגיה המאוחרת של דיוויד
בואי".
בפרק "הפוליטיקה של בואי" כתבה דנה קסלר, מוזיקאית,
מרצה,כתבת תרבות ומבקרת, תחת הכותרת "בואי בברלין". ופיל וגליה קולקטיב,
אמנים אוצרים וחוקרים הפועלים ביחד בלונדון, כתבו על "התיאטרון הפוליטי של
הדוכס הלבן הרזה" תחת הכותרת "אל תאמין בעצמך".
אבי פיטשון, מוזיקאי, כותב, אמן ואוצר ישראלי שחי בשנים האחרונות
בלונדון, נזכר ב"בואי מן הפרברים" תחת הפרק מגדלור אסתטי בשממה פרברית
ישראלית". ויונתן חיימוביץ, יוצר קולנוע ומורה, כתב באותו פרק "בעין האפלה".
הגיוון בכותבים וכותרות הפרקים בספר מרמזים על המיוחדות של הספר הזה.
מומלץ ולא רק לחובבי בואי.
ההופעה בארץ הייתה קטסטרוף. היה מסובך להבריז מהבסיס בחברון לפארק הירקון, והתמורה לא כיבדה את הקהל שחיכה כל כך הרבה שנים לראות אותו. נכון שהוא לא חייב לתת אך ורק להיטים גדולים מהעבר. אבל בכל זאת, מה שהוא נתן היה קצר ומאכזב.
השבמחקאגב, אני מסתכן ברצח, אבל מעבר לכל החפירות על המשמעויות המיוחדות, גם האלבום החדש לא עד כדי כך גדול.