מה שאני קורא עכשיו: אהוד בנאי

לרגל שבוע הספר הזמינה אותי ציפי גון גרוס להגיש תכנית מיוחדת של "ספרים רבותי ספרים", מגזין הספרות של גלי צה"ל, המשודר בשבוע הספר מידי ערב בשבע. הנה התכנית "מה שקוראים עכשיו" ששודרה ביום א בהשתתפות אהוד בנאי, ציפי שחרור, נאווה סמל, עודד היילברונר, רועי צמח ויסמין אבן. 
ערכו והפיקו שרלוט לוי ועטרה בן חנן.

אחרי יותר מ30 שנה של הכרות כמוזיקאי, זו הייתה הפעם הראשונה בה שוחחתי עם אהוד בנאי הסופר שכתב את "זוכר כמעט הכל" ואת הספר החדש "זה המקום". 
מתוך התכנית, הנה חלק מהשיחה עם אהוד בנאי
יואב: ספרך הקודם נקרא "זוכר כמעט הכל"  וגם ב"זה המקום" יש המון פרטים... ואני שואל איך בנאדם זוכר כמעט הכל? יש לך טכניקות מיוחדות? אתה מספר סיפורים, חלקם על אותם נופים שגם אני עובר בהם ובעוד אני לא זוכר כלום אתה זוכר המון...

אהוד: קודם כל יש לי מן תכונה אובייקטיבית כזו, שכנראה משהו מולד, שאני זוכר. אני זוכר גם פרטים קטנים. לא הכל, אבל כמעט הכל. כי יש דברים, רגעים מסויימים או התרחשויות מסויימות שנכנסו לי לראש, זה כמו איזה מחסן וידאו כזה, זה מצולם וזה נמצא שם.
יואב: אתה גם ממציא ומשפר את ההיסטוריה?

אהוד: אני לפעמים משנה לצורך החופש הספרותי את שמות המקומות או האנשים, אבל אני לא ממציא אירועים, אני לא כ"כ טוב בלהמציא. אני די דוקומנטריסט. מעבר לזה אני גם כותב יומנים. יש הרבה דברים שאני זוכר פשוט בגלל שהם נכתבו. בגלל שנעשה כביכול איזשהו גיבוי שנשאר בכתובים.

יואב: גם בימינו, או שרק כשהיית צעיר היית כותב יומן?

אהוד: כשהייתי צעיר הייתי כותב הרבה יותר, אבל גם כיום. יש לי בלוג באתר שלי שאני קורא לו "הדף הלבן". ואני כותב בו מדי פעם. זה בעצם היומן של התקופה הזאת שלי.

יואב: כאחד שיש לו ביטוי במוזיקה ובשירים מולחנים איך אתה מחליט איזה סיפור לשלוח לאיפה?

אהוד: אני לא תמיד מחליט, לפעמים הדברים פשוט מתנתבים לכיוון זה או זה. במשך הרבה שנים הייתי מנגן בלי טקסט, וכותב בלי מוזיקה. כמו שני קווים מקבילים שלא נפגשים. לקח לי זמן להבין איך לרתך את עולם המוזיקה ואת עולם הטקסט למה שאנחנו קוראים שיר. זה בעצם מפגש בין שני עולמות. יש לפעמים טקסט שאני כותב, ואני מרגיש שהוא יכול להיות שיר, יש בו משהו שמתנגן לי. אז אני נגיד אעבוד עליו ואני אהפוך אותו לשיר, במובן הזה שאני אשים אותו במשקל, בקצב, בחריזה, שיהיה לו מבנה מסודר, גם איזשהו פזמון חוזר או איזה צמד מילים חוזר. יש לעומת זאת טקסט שאני מרגיש שאין בו את זה, שאולי הוא מוזיקלי וזורם, אבל עדיף שהוא יישאר כמו שהוא, פרוזה. הדברים בעצם מכתיבים לי.

יואב: העבודה על ספר היא מסודרת כמו בתחום המוזיקה? הולך בבוקר לסטודיו ועובד?

אהוד: הכתיבה "הספרותית" היא סוג של תחביב. אני כותב כשיש לי צורך  לעשות גיבוי לתמונות שרצות לי בראש כדי שהמוח יוכל להירגע. כי לפעמים אני לא יכול להכיל את הגודש הזה של תמונות וצלילים ומראות וסיפורים.

יואב: כשאתה כותב מתנגנת מוזיקה ברקע או מעדיף לעבוד בשקט?

אהוד: לפעמים אני משתמש במוזיקה שתעזור לי להיכנס לאווירה ולהיזכר, למשל כשכתבתי יומן מסע בקווקז, הקשבתי לקלטות שהקלטתי מהרדיו הקווקזי כשהייתי שם. וזה ממש עזר לי מאד להיכנס לריח הזה של המקום. כשכתבתי על כרתים, הקשבתי לתקליט שקניתי באתונה בדרך הביתה, וזה נתן לי מן סוג של השראה ותחושה של להיות במקום. אני לפעמים צריך שקט בכתיבה, אבל הרבה מאד אני אוהב שיש מוזיקה ברקע.

יואב: האם בכתיבה הספרותית אתה נכנס למצב של כמעט טראנס כמו שקורה לך לפעמים ביצירת מוזיקה?

אהוד: אני לא מה שנקרא סופר מקצועי שעושה את הדברים האלה יום יום. אבל אני חושב שהיו רגעים בכתיבה שפתאום אתה כמו איזה גל תופס אותך. זה לא סוג של האקסטזה של הופעה ומוזיקה, אבל בכל זאת פתאום הכתיבה היא כאילו זורמת ממך, ואתה כותב, כותב, כותב- פתאום הכל מתעורר כזה.לפעמים צריך לחכות ולדפוק הרבה זמן על הדלת עד שהיא תיפתח, ופתאום זה כמו איזה מן מעיין כזה של מילים ששוטף החוצה. ויש את הרגעים האלה בספרים שאני חושב שגם הקורא יכול להרגיש שפתאום יש מה שנקרא תנופה. פתאום מגיעה תנופה, שטף כזה בכתיבה, שזה רגעים טובים. אני אוהב שזה קורה לי.

יואב: הספר החדש נקרא "זה המקום", וזה גם שם תכנית שלך בגלי צה"ל... על איזה "מקום" אתה מדבר, כקונספט רוחני של הקדוש ברוך הוא או בפשטות על ארץ ישראל?

אהוד: הספר שלי ישראלי מאד. זאת הייתה בחירה בעצת העורכת שירה חדד. באיזשהו שלב היא אמרה לי "בוא נתמקד בסיפורים על ארץ ישראל גם כשאתה כותב על כרתים, זה בעצם חלק מארץ ישראל. כדי שיהיה מיקוד לסיפורים". בהתחלה היה לי קצת קשה לוותר למשל על יומן שכתבתי בלונדון, אבל במחשבה שנייה הסכמתי איתה. כשחיפשנו שם לספר אמרנו, נעיין בספר והשם בטח מסתתר בתוכו, וכבר בעמוד הראשון יש שם פסקה שאני אומר שמדי פעם יצאתי לגיחות של יום או יומיים כמרגל את הארץ, לראות לאן נושבת הרוח, איפה הכוכב שלי זורח- חיפשתי משהו לגמרי לא מוגדר, לא ברור, כמו אברהם שיוצא מחרן לכיוון בלתי ידוע והוא מחכה לסימן- זה המקום. ואז שנינו נעצרנו בקטע הזה, ואמרנו זה, זה השם של הספר.