מריונטה סול מיוזיק

מריונטה סול

בשבוע שעבר, רק בפגישה השלישית שלי איתם באולפן גל"צ (הם היו פעם עם האלבום הקודם "עיר הפועלים" ופעם נוספת, בג'אם אקוסטי מיוחד בזמן המלחמה, בשידור משדרות), נדמה לי שהתחלתי להבין את הראש של "מריונטה סול". הם פתחו את ההופעה הקצרה באולפן בשיר הנושא המצויין של אלבומם החדש "ארבע רוחות", אח"כ, כשביקשתי מהם לנגן משהו מהצד הקצבי יותר שלהם, הם מיד מסכימים ומתחילים לנגן את קטע הפתיחה של האלבום "סבריאל" שמתחיל בשלוש דקות מאד שקטות ומאופקות לפני שמתחילה התפרצות האנרגיה. ואז הבנתי מה מיוחד בחבר'ה האלה: יש להם זמן. הם לא ממהרים לשום מקום, גם לא בשידור חי. אם השיר צריך את זה הם יתנו לו פתיחה שקטה וארוכה, ואם הקריירה צריכה את זה, הם ילכו לאט לאט, בלי ללחוץ. אולי זו תכונה נרכשת לאמנים שבאים מהנגב, (כן, אני כל הזמן מנסה למצוא מכנה משותף לגל המדהים של אמנים מבארשבע והסביבה) ואולי זה פשוט באופי שלהם. היצירה נעשית בקצב שלהם, בלי להתחשב במה מקובל ומה יהפוך ללהיט... הם פותחים בשבע דקות של "סבריאל" ומיד אחריו "אני רוצה אותך" שנמשך שמונה וחצי דקות, ורק אז מגיעים שירים שיש להם סיכוי טוב יותר להיות להיטי רדיו. זה ממש לא משנה להם. זה לא שהם לא רוצים להצליח, אבל הם עוד יותר  רוצים להישאר במאה אחוז נאמנים לעצמם, לא כל כך מתעניינים איך זה מתקבל או מה חושבים עליהם. ממש אנטי מסחריים

אפילו על שאלה פשוטה האם "ארבע רוחות" הוא אלבומם הרביעי (כמו שכתוב בוויקיפדיה) או השלישי (לפי בנדקמפ) או בכלל השני (לפי אתר הלהקה)  הם משיבים בתסבוכת: "הוצאנו שני אלבומים לאינטרנט בלבד, הם נעשו מהר ולא היינו שלמים עם התוצאה אז גנזנו אותם. אחר כך הוצאנו, כבר בחברת תקליטים מסודרת, את האלבום השלישי "עיר פועלים" שנשמע טוב ואנחנו מחשיבים אותו לאלבום הבכורה, ואז והחלטנו להוציא מחדש את הראשון, "פוטו רצח" ואנחנו עובדים על להוציא מחדש את השני, "שקשוק השפנים" אחרי שנעבוד עליו עוד קצת... זאת אומרת שהחדש הוא השני, או השלישי... או הרביעי. וכל זה ממש לא משנה, אלא כדי לנסות להציג את הראש שלהם. מה שכן חשוב הוא ש"ארבע רוחות" הוא אלבום מצויין, מין המשך ואפילו שיפור ל"עיר פועלים" המשובח מלפני ארבע שנים. אלבום רוק גיטרות אפל ומרתק, שנשען על הגל החדש של שנות השמונים בעדכון לימינו. זה לא נשמע ישן, אבל זה מרגיש כאילו יוסי אלפנט ז"ל עמד ואחור ונתן עצות. וכן, אני מוצא משהו ישראלי-מדברי גם במוזיקה. אפילו כשהם מחדשים את "אני רוצה להיות הכלב שלך" של איגי פופ, או את "הכעס" של "רוקפור" (שכתבה טל גורדון והלחין אמיר צורף) ובמיוחד בקטעים המקוריים שלהם. הם מאד עירוניים ודחוסים, ובכל זאת יש להם אויר ויש להם זמן.

צילום: יולנטה

אמיר גרומן ועידו קרוב הקימו את הלהקה בבאר שבע לפני עשר שנים בדיוק. ב2004 הוציאה הלהקה לאינטרנט את אלבומה הראשון, "פוטו רצח" ושנה לאחר מכן את "שקשוק השפנים". שמו של האלבום הפך גם לשם האולפן הבאר שבעי בו עובדת הלהקה (או אולי להפך). הם לא הופיעו הרבה אבל בבירת הנגב היו חלק מסצינה מוזיקלית מתפתחת ומאד מעניינת.

ב2005 הראתה הלהקה סימנים ראשונים של ניסיון להגיע לקהל קצת יותר רחב כשהוציאה שיר ראשון לרדיו: "היי" שלא בדיוק הפך אותם ללהיט להמונים. הלהקה החלה להופיע גם במרכז הארץ, בין השאר עם יוצא להקת "רעש" המיתולוגית אמיר קרטס.

ב2008 החלה הלהקה הופכת מהסוד השמור של החברים והעיתונאים ללהקה מוכרת. הם הוציאו את השירים "עשור" ו"עיר הפועלים" וגם את האלבום באותו שם שכלל גם את "ערי בלהות" ו"שעונים".

"בשנים הראשונות היינו בעצם צמד עם חברים שמסייעים" אומרים גרומן וקרוב, שגם באלבום החדש עושים כמעט הכל לבד: כתיבה, הלחנה, עיבוד ונגינה: אמיר גרומן בשירה, גיטרות, קלידים (וגן ציורי העטיפה), עידו קרוב בגיטרה, קלידים, תופים וקולות ואיתם בהקלטות אורחים מעטים פה ושם, ביניהן נדב גורלי בתופים. "עכשיו אנחנו רוצים להיות להקה" הם אומרים, ואל סיבוב ההופעות של האלבום החדש הם יוצאים כהרכב מגובש הכולל את נגנית הבס טל פוגל (שגם עיצבה את עטיפת האלבום), המתופף נדב גורלי ורכש חדש, הקלידן הוותיק והמוסיקאי המרתק בפני עצמו איתי בלטר.
הופעה קרובה היום יום ד' בפסטיבל סמילנסקי בבאר שבע
 הנה החברים בהופעה באולפן מוזיקה היום. גלי צה"ל 16.6.13