ברט בכרך בישראל
הוא
בן 84, אמריקני ממוצא יהודי גרמני, והוא עושה את זה למעלה מ60 שנה. עוד לפני אלביס
פרסלי והביטלס והרולינג סטונז, ומה שהכי מפתיע, גם בימינו, או לפחות בעשור האחרון.
בסיכומי "100 השירים הפופולריים של כל הזמנים" הוא המלחין הבולט ביותר,
הוא זכה בשלושה פרסי אוסקר ושמונה פרסי גראמי כולל פרס מיוחד על מפעל חיים. ומפעל
החיים שלו, במיוחד עבודתו רבת ההיקף עם התמלילן האל דייוויד, שיצרה את פניה של
המוסיקה הפופולרית בשנות ה60 וה70, וגם שנים רבות לאחר שהסגנונות הבולטים התחלפו,
השירים שלו זכו למאות גרסאות חדשות ונשארו בחיים. זוהי קלסיקה אמיתית.
מימי קדם (שנות החמישים) ועד ימינו, מזמרות וזמרי הנשמה הגדולים עד המבצעים "הקלסיים", מהמהפכנים
והאבנגרדיים ועד הרוקרים הכותבים בעצמם, כולם נגעו במוזיקה שלווזכו בהצלחה גדולה
בקטעים שהלחין. מפרנק סינטרה, החיפושיות, ברברה סטרייסנד, אריתה פרנקלין, דיון
וורוויק ואלביס פרסלי ועד הקרפנטרס, אלביס קוסטלו, רופוס וויינרייט, אדל, REM, שריל קרואו ונוספים, הוא נשאר אקטואלי גם בגלל שהתעשייה
בימינו ממשיכה לחלוק לו כבוד.
הוא
היה ארבע פעמים אורח כבוד ב"אמריקן איידול" וב"רוקדים עם כוכבים"
האמריקאית. הופיע בשלושה סרטי אוסטין פאוורס וכתב המון שירים לסרטים מצליחים,
ומופיע על במות בהצלחה גדולה דווקא בעשור האחרון. וגם אחד כמוני, שכל החיים
מתעניין יותר ברוק, מכיר ואוהב כל כך הרבה שירים שלו מבלי לדעת איך ומאיפה. אז
לפעמים זה קורה עם חידושים מפתיעים, כש"החונקים" עושים את " המשך
לצעוד" או "ווייט סטריייפס" את "אני לא יודע מה לעשות עם
עצמי", אבל בדרך כלל זה קורה במקרה, דווקא בביצועים הרגילים, הישנים והטובים,
שזורקים אותך בפרץ געגוע אל עולם שהיה או לא היה ממש מזמן. כנראה שמוזיקה של בכרך
הפכה לחלק מהתרבות שלנו למרות שהיה תמיד מאד אמריקני, כמעט ולא עשה עליה וכמעט ולא
תורגם (מלבד תקופת פריחה בשנות השבעים שבה יצאו תקליטים של עדנה גורן וכרמלה קורן
במופעים משיריו בעברית) ובכל זאת כולם יכולים לזמזם, גם אם לא לדייק במילים, את "טיפות
הגשם ממשיכות לרדת על ראשי", "מבט האהבה", "לכל אחד שיש לו לב",
"המשך לצעוד", "אני אומרת תפילה קטנה", "ילדונת זו
את", "קרוב אליך", "לעולם לא אתאהב שוב", "תמיד יש
משהו שמזכיר לי", "רק אהבה יכולה לשבור את לבך", "כל מה
שהעולם צריך עכשיו זו אהבה" ועוד ועוד ועוד..
ונחצ'ה תמיד כאן
ובשבוע
הבא אני הולך לפגוש, במסגרת פרויקט תיעוד זמר עברי שאני עורך עם מפעל הפיס, את אחד
מגדולי המלחינים במוזיקה הישראלית. נחום "נחצ'ה" היימן. אמנם צעיר מבכרך
בשש שנים אבל הספיק ליצור לא פחות שירים, וכמעט כולם בעברית. אני מתרגש לקראת
הפגישה עימו (למרות שזו בהחלט לא הפעם הראשונה) לא פחות מביקורו של בכרך, כיוון
שזו התרבות שלנו. היו לה אמנם נגיעות בחו"ל, אך משפחתו עלתה לארץ ישראל ולא
לאמריקה, ולא היה לו שום סיכוי למכור את מוסיקה שלו כמו בכרך, אבל נחצ'ה הוא
ישראל. הוא שלנו. והוא נהדר. מלחינם של מאות שירים ישראליים, שרבים מהם נחשבים
"עממיים" כיוון שהם מוכרים ומושרים כבר שנים רבות כחלק מהקלאסיקה של
הזמר העברי.
הוא
נולד ב1934 בלטביה ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן שש.
כילד החל ללמוד נגינה בפסנתר, אבל לאחר זמן קצר חלה בשיתוק ילדים, ורק בגיל 17 חזר
לנגינה, באקורדיון. בגיל 14 גר בקיבוץ נען ושם, בעידוד חבר הקיבוץ המלחין דוד זהבי
הפכה המוזיקה לעיסוקו העיקרי. כאקורדיוניסט בחוגים לריקודי עם וכמלחין (בגיל 17
וחצי הלחין את שירו הראשון "ניצנים נראו בארץ"), אחר כך כמורה למוזיקה
וכיזם ומפיק מוזיקלי: הוא הקים את "חמישיית גלבוע", היה המנהל המוזיקלי
של "הגבעטרון" וגילה זמרים רבים. משנות ה60 הלחין מאות שירים לחוה
אלברשטיין, "הפרברים", "הדודאים", עליזה עזיקרי, אסנת פז, יזהר
כהן, מאיר בנאי, נורית גלרון, משה דץ, חני ליבנה, סי היימן, דויד ד'אור, אבי פרץ
וגם זמרים בצרפת ובריטניה, ביניהם ננה מושקורי, סרז' לאמה, מארי לה פורה, מייק
בראנט, ריקה זראי, דייוויד בואי (שאף כתב עימו שיר) וטוני בנט. יצר מוזיקה לסרטים
ולסדרות טלוויזיה, ולא מפסיק ליצור למרות גילו ובעיות גופניות שונות שהציקו לו. בשנים
האחרונות מפיק נחצ'ה
אלבומים בשם "נוסטלגיה" ופועל בדרכים שונות להציל מן השכחה הקלטות משנות
החמישים והשישים. נקווה שתוך כדי הפעילות המבורכת הזו שלו, לא תשכח היצירה המפוארת
שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה