יואב קוטנר

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

נמשכים לקצה


"משיכת הקצה" האלבום החדש של מיכה שטרית, רונן שפירא ומירון ח. איזקסון, הוא מפגש מופלא בין עולמות, אבנגרד, רוק ישראלי, תפילה, שירה... מפגש שיוצר אלבום מפתיע, משונה, מקסים, מרתק ומאד מאד מיוחד ובלתי צפוי, בעיקר למי שמגיע אליו בגלל הכרות עם יצירתו של מיכה שטרית. הוא הקול הראשי של האלבום, הוא "השם" שמוכר אותו, למרות שגם שני שותפיו רבי זכויות. והוא ההפתעה הגדולה: מיכה שטרית אף פעם לא עשה דבר כזה, לפחות לא בדיסקים, ואף פעם לא נשמע ככה. כל כך משוחרר מהצורך להישמע נגיש. מיכה שטרית, בן 50, שמשתתף עכשיו באיחוד להקתו "החברים של נטאשה", ושהוציא עד כה 5 אלבומי סולו מצויינים, שונים מאד זה מזה, כבר הוכיח בעבר שאין לו מחויבות לסגנון מסויים, שהוא פתוח לזרום לכיוונים חדשים. הפעם הוא לוקח את החופש הזה צעד נוסף קדימה. או הצידה. ולמרות שזה רק "אלבום שלו" אלא הוא חלק פרוייקט, השינוי שעבר עליו הוא מרשים ביותר. מיכה שטרית הוא המוכר בין שלושת השמות, ולכן ננצל את המקום לספר מעט על האנשים שעשו איתו את האלבום הזה שלקח אותו לקצה.

רונן שפירא בצילום איריס פשדצקי
אני מתאר לעצמי שזה קרה למיכה בעיקר בזכות רונן שפירא. אחד המוסיקאים הכי מטורפים (במובן הכי חיובי של המילה) במוזיקה הישראלית כבר משנות התשעים. הדרך של שפירא, יליד 1966, כוללת חינוך קלסי, תואר ראשון בלימודי פסנתר ודוקטורט בקומפוזיציה (באוניברסיטת שיקגו), עיסוק במוסיקה ניסיונית, הלחנת מוסיקה לסרטים ("יום טוב", "לנגד עיניים מערביות"), מוסיקה אלקטרונית, ומצד חמישי חיבור חזק גם למוזיקה פופולרית. הוא עבד עם סיוון שביט, קורין אלאל, ערן צור, זהבה בן, ברי סחרוף ואחרים. הוציא אלבומים כפסנתרן-זמר, בעברית ובאנגלית, עם שירי משוררים ושירים שכתב: "העולם שייך לבינוניים" (1996), "החיוך" (1999), אלבום של יצירות לתזמורת "רוח תהיה" (2006), ואלבום בשם "פטישים" (2011) בעריכת המשורר רוני סומק, ובו חידושים ליצירות של באך, בטהובן, שופן, רוול, סאטי, דייב ברובק והמלחין המצרי עבד אל וואהב. האלבום כלל גם יצירה לפסנתר בשם "מלחמת לבנון השנייה".
בנוסף לאלה הוא יוצר ומופיע כל השנים בשילובים מיוחדים בין ג'אז ורוק ומוסיקה ערבית וקלסית, הוא הקים תזמורת נוער יהודית-ערבית, מעביר סדנאות יצירה בעיריית ת"א, מורה למוזיקה במדרשת לוינסקי, ויש לו זמן גם לצייר...  רשימת הפרסים שלו כולל את פרס ראש הממשלה למלחינים 2005, פרס אקו"ם ליצירה הטובה ביותר 2010, פרס מפעל הפיס 2012 ועוד...

מירון ח איזקסון בצילום דינה גונה
מירון חיים איזקסון, יליד 1956, הוא משורר וסופר ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשס"א. הקשר שלו למוסיקה הישראלית בה לידי ביטוי בלא מעט שירים שלו שהולחנו, ובשלושה דיסקים שהוקדשו לשיריו. בשנת 2001 באלבום "שני מקומות" של עוזי חיטמן ז"ל, ב2004 באלבום "סימנים" בהפקתה המוסיקלית של ורד קלפטר ובהשתתפות שורה של מוזיקאים ענקיים: ורד קלפטר, אביתר בנאי, קרני פוסטל, אפרת בן צור, אלי מגן, אלון אולארצ'יק, אריק סיני, יסמין אבן, ברי סחרוף ויוני רכטר. ב2006 הוציא אלי מגן את האלבום "אדם" שהוקדש גם הוא לשיריו של איזקסון. בשני האלבומים מופיע שיר אחד שהוא בעיני אחד הכי יפים בשנות האלפיים: "לזכור". אי אפשר לשכוח.

מיכה שטרית בצילום איליה מלניקוב
באלבום "משיכת הקצה", המוגדר בחוברת הדיסק "אורטוריה יהודית" ועוסק בשאלת כוחו של הגורל בחיינו, מביא כל אחד מהשלושה את העולם שלו, כשמירון איזקסון כותב את המילים וגם משתתף בקריאה, מיכה שטרית מלחין ושר וגם מדקלם, ורונן שפירא מלחין, שר ומנגן בפסנתר וקלידים. הראש המוסיקלי העיקרי הוא של שפירא: בדרך גאונית הוא מערבב את כל סוגי המוסיקה האהובים עליו, כאן ציטוט מ"פטר והזאב", שם צלילי תזמורת ערבית, שיר מלודי מתחבר לקטע מופשט. כאן שיר רוק... לא, אתני... לא, תפילה יהודית... שהופכת לקטע אופרה שהופך לדיסקו. והכל בזרימה ועם הרבה אורחים שמעשירים את הצליל. ברי סחרוף ואורן לוטנברג בגיטרות, יונתן ניב בצ'לו, נתנאל זלבסקי ותמי ענבר שטרית (בת זוגו של) בשירה, פטריק סבג בתכנותים, ועוד מקהלות ("מקהלת ישיבת פדואל", "מקהלת אנסמבל יצירה של מכללת לוינסקי") וקטעי קריאה בעברית וביפנית...         אין רגע דל. איזה יופי.


בהמשך החודש (ב15, 21 ו22 באוקטובר) תבוצע היצירה בקונצרט פתיחת העונה של סימפונט רעננה. כשלצידה של היצירה "משיכת הקצה" תבוצע הסימפוניה החמישית של בטהובן (המכונה "הגורל"). כך מתחברים שטרית, שפירא ואיזקסון לאחת היצירות הקלסיות הידועות ביותר בעולם.

   

יום שבת, 28 בספטמבר 2013

נקמה חמה


איך מצליחה להקה שחרטה על דגלה אידיאל של התקדמות והשתנות אמנותית ללא פשרות, להתמודד עם שירים בני 900 שנה? איך משלבים בין מוסיקה "מתקדמת" וצלילים מעודכנים ובין טכסטים שהגיעו מעולם שונה לגמרי, שבו קצב החיים היה שונה לחלוטין...


"נקמת הטרקטור", אחרי שמונה אלבומים ואינספור פרוייקטים שלה ושל מנהיגה אבי בללי, עושים את זה בהצלחה אמנותית גדולה. שלא כמו ההפקה (המקסימה בפני עצמה) של אילן גרין, קלידן הלהקה לשעבר שחקר וניסה לפענח מה היו "קולות הלוויים" בבית המקדש, "נקמת הטרקטור" לא מנסים לומר איך השירים נשמעו אז, אלא מה היה קורה אילו היה אפשר להביא במכונת זמן את המשורר משה אבן עזרא מספרד של ימי הביניים לימינו.
"מה לאהובי", האלבום החדש שלה, הוא שילוב נהדר בין עולמות. מצד אחד, הטכסטים הקדומים והמוזיקה היהודית והערבית שאולי היו אז ברקע השירה ומצד שני, הרוק האתני העכשווי, העשיר, הסוחף, מלא העוצמה, של שנות האלפיים.
"נקמת הטרקטור" נכון לעכשיו הם: אבי בללי ששר ומנגן בבס. אופיר לייבוביץ' בגיטרות, אביב ברק בתופים, גליה חי בויולה ורועי ירקוני בקלידים. כולם ביחד אחראים על העיבודים ומשתתפים בקולות. לצידם השתתפו אליהו דגמי בעוד וקולות, איתמר דוארי וישי אפטרמן בכלי הקשה, מריה גולברג בנבל ושני אורחים מיוחדים בשירה: יורם חזן ב"שתה אחי" ושלמה בר ב"כתונת פסים".
אבי בללי הוא המפיק המוסיקלי של האלבום, והוא הלחין את כל השירים פרט לשניים. "דדי יפת תואר" שהלחין רועי ירקוני, ו"אל נורא עלילה" שהוא מסורתי עממי.


לבורים כמוני, מצורף לדיסק הסבר קצר על המשורר שאת שיריו הם מעבירים לימינו:
משה אבן עזרא (נולד לפני 1055 ונפטר בין 1135 ל1140) היה מראשי הקהילה היהודית בגרנאדה. שירי החול שלו נותנים ביטוי דרמטי וחריף לתהפוכות חייו ובעיקר לחורבן ממלכת גרנאדה שכפה עליו מנוסה כואבת מאנדלוסיה שבדרום לארצות הנוצרים שבצפון... בשירי הקודש ידע המשורר להלביש רגשות דתיים נעלים בלשון פשוטה, שדברה אל לבם של משכילים ופשוטי עם גם יחד. סליחותיו ממלאות את מחזורי התפילה שלנו ויזכוהו בתואר "הסלח".
כרבים מאנשי הרוח היהודים בספרד, היה רמב"ע בן בית בתרבות הערבית. הוא שלט שליטה מלאה בשפה הערבית והיטיב להכיר את "חכמת השיר" הגדולה שלה. הוא היה בקיא בפילוסופיה היוונית בתרגומה הערבי ובכל ענפי המדע הערבי של זמנו.

למי שאינו מכיר את המוסיקה של "נקמת הטרקטור" עשוי "הכיוון החדש" להפתיע, ואולי אף להראות כמו רכיבה על טרנד עכשווי, בו מוסיקאי רוק מגלים את הפיוט... אתי אנקרי ושם טוב לוי ודוד ד'אור ואהוד בנאי וברי סחרוף ורע מוכיח ועוד רבים נוספים... אבל ל"נקמת הטרקטור" אין בכל חידוש. הם נמשכו תמיד גם לרוק הפרוגרסיבי מצד אחד, ולשורשים המסורתיים מצד שני. כבר בתחילת דרכה הלהקה ביצעה גרסות רוק מיוחדות ל"אדון הסליחות" (באלבום הבכורה שלה) ול"אחד מי יודע" (בהפקת המחול "קיר") ומאז שילבו השפעות של מוסיקה עממית יהודית ברוק המקורי שלהם, וגם ביצעו קטעים כמו 'דרור יקרא' ו'אל נורא עלילה'. כשלפני שנתיים הופיעה הלהקה בפסטיבל העוד וביצעה משירי אבן עזרא, לאיש לא נראה הדבר מוזר.
אבי בללי "גילה" את שיריו של משה אבן עזרא בזכות אביו משה בללי ז"ל. וכשהאב הלך לעולמו בשנה שעברה, החליט בללי להוציא אלבום משיריו ולהקדיש אותו לאביו.

"נקמת הטרקטור", שמציינת בימים אלה חצי יובל לפעילותה, תמיד הייתה שונה ומיוחדת. אמנם הלהקה זכתה מידי פעם בלהיטי רדיו ובהצלחות במכירות תקליטים ובהופעות, אך כמעט שלא במתכוון. אבי בללי הזמר, נגן הבס והכותב הראשי של הלהקה, הגיטריסט אופיר לייבוביץ', חברו מתחילת הדרך והמתופף אביב ברק שנמצא איתם מאמצע שנות התשעים, כמו גם החברים "החדשים" גליה חי ורועי ירקוני  הם מהפכנים אמיתיים, שלא עושים חשבון לשום אופנה או טעם קהל. הם בשלהם, יוצרים כל הזמן סוגי מוסיקה שונים, לעתים קרובות "אמנותיים" ולאו דווקא פופולריים.

ההתחלה הייתה בשנת 1986. כשאבי בללי ואופיר לייבוביץ, בני 23, חברי להקת הרטק המתקדם "מודוס וויוונדי" התחילו לעבוד עם הקלידן אילן גרין ועם מתופפים שונים שהאחרון בהם, דני מקוב השלים את ההרכב.. ניצן זעירא החתים אותם לחברת התקליטים החדשנ שהקים "נענע דיסק", ברי סחרוף מונה למפיק מוזיקלי, ורמי פורטיס הציע להם להשתמש בשם שיר שגנז: "נקמת הטרקטור".
תוך העבודה על אלבום הבכורה הציע להם אוהד נהרין להלחין ולהשתתף ביצירת המחול שלו "קיר" ללהקת בת שבע. מאותו רגע ראשוני היה ברור שבללי וחבריו לא מוכנים להסתפק בקריירה רגילה של להקת רוק אלא חייבים, כמעט באובססיה, ליצור כל הזמן עוד ועוד סוגי מוזיקה שונים ומאז לצד האלבומים "הרגילים" הם מעורבים בהמון פרוייקטים נוספים (ר' מסגרת). "נקמת הטרקטור" המקורית, בללי-ליבוביץ-גרין-מקוב החזיקה מעמד עד 1995, אז פרש מקוב והצטרף המתופף (בן ה17) אביב ברק. בהמשך גרין הוחלף על ידי אייל "פרסון" שחר שהוחלף על ידי רועי ירקוני שהוחלף על ידי עידו זלזניק ושוב על ידי ירקוני... לפני שמונה שנים השלימה את ההרכב הנוכחי נגנית הויולה והזמרת גליה חי, שהוסיפה צבע נוסף לפלטה רבת הגוונים של הלהקה. אחרי 25 שנה, הם עדיין טריים ורעננים ומוכנים לצאת לדרך חדשה.


בין ההפקות הרבות של אבי בללי, עם ובלי "נקמת הטרקטור" הנה רשימה חלקית: סדרת הטלוויזיה "בטיפול", סדרת הטלויזיה "שטיסל", אופרת הרוק הגנוזה של הלל מיטלפונקט "סמארה", המחול "אנאפאזה" של אוהד נהרין, ההצגה "יתומים" ב"הבימה", התיאטרון ההולנדי "אורקטאר", עם הכוראוגרפית נעה דר ביצירת "אינו אלא" (שתועדה בסרט הטלוויזיה "מכונת רפאים") ו"עננים ומרק", במיצג "אקזוטיקה אורבנית" עם אריק חיות, בהצגה "גן עדן דרום" בתיאטרון "בית לסין", במחזות "אותלו" ו"רומיאו ויוליה" בבימויו של יוסי פולק בתיאטרון חיפה, בהצגה "קופר" ב"בית לסין", בסרט "סוף המשחק", "כריש פטיש" בתיאטרון "הבימה",  "על עכברים ואנשים" בתיאטרון "בית לסין". "כוח האיזון" של להקת "ורטיגו", פסקול הסרט "כנפיים שבורות", בו בללי גם שר את שיר הנושא. "מיתוס", "שלוש אחיות", "חלום ליל קיץ" ו"פרוייקט הרצל שם זמני" של רנה ירושלמי, עבודה עם "הרביעייה הישראלית החדשה" בעיבודיו  של נור יעקובי. "קרם תות ואבק שריפה" של יסמין גודר, "הזמרת קירחת יותר" של תיאטרון החאן, אלבום שירי הילדים "זנב לא שוכח", אלבום משותף עם יהודית רביץ בשירי דליה רביקוביץ'  וגם הפקות לאמנים אחרים, ביניהם "כנסיית השכל", טל גורדון, להקת "אוליב" ועוד.

יום שני, 23 בספטמבר 2013

נא להכיר: לונא אבו נאסר


שיר כאב עובר ושב
השמועות עליה רצות בין המתעניינים במוסיקה ישראלית חדשה כבר כמה שנים כהבטחה גדולה. קוראים לה לונא אבו נסאר, בת 23 ילידת נצרת שגרה ביפו. זמרת, כותבת ומלחינה מאד מיוחדת, מנגנת בגיטרה ודג'מבה, עושה את זה לבד ועם הרכבים שונים. וכן, היא ערביה ישראלית.


מבחינתי זה התחיל כשהבן שלי יונתן שנתן הרצאה לפני כשנתיים במכללת "מיוזיק" חזר נפעם עם שיר של תלמידה שהכיר שם ("אספר לך"), אחר כך, באלבום המחווה לאהוד בנאי והפליטים שהופק בבית הספר "מיוזיק" היא בלטה בגרסה נפלאה ל"ממשיך לנסוע"  ובזמן האחרון היא גם אחד הקולות המעניינים בהרכב ההיפ-הופ הישראלי-ערבי מיפו (ששרים בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית) "סיסטם עאלי"
עכשיו הגיע זמן להתמקד ביצירה שלה. היא מוציאה, תחילה רק ברשת ובימים אלה גם בחנויות התקליטים, אלבום ראשון משיריה שנוצר במסגרת פרוייקט הגמר בבית הספר "מיוזיק". לונא כתבה והלחינה שבעה שירים וקטע פתיחה אינסטרומנטלי.  דרור רותם, גם הוא תלמיד "מיוזיק", עיבד והפיק מוסיקלית, הלחין שיר אחד וביחד עם לונא שיר נוסף. העבודה שלו כמעבד-מפיק מדהימה. בתנאי העבודה של בית הספר, עם חברים ללימודים שמסייעים בנגינה ובהקלטה (עדי דויטש, מוטי בן ברוך, תום אלבז, בן וינבוים, יוני אפרתי, רועי חסון) הוא מצא דרך לצבוע את השירים המאד מינימליסטיים בנגיעות קלות שמוסיפות המון עניין, מבלי לגנוב את ההצגה מהשירים עצמם.
לונא שרה בעברית ובערבית,  מוסיקה רכה וקסומה עוטפת אמירה חזקה, ישירה, חושפנית. היא עושה את זה בעדינות, בעברית מושלמת-מבטא בחמישה שירים "צלקת", "רכבת", "עיניים", "בוהה" ו"אספר לך" שנחתם בשתי שורות בערבית.
אספר לך על אויבים ורוחות רפאים
 אספר לך על אויבים ורוחות
רק תזכרי
כולם רעים, כולם רעים, כולם רעים
תקשיבי לי
כולם רעים, כולם רעים...
...אתפלל למענך, תאמיני לי, בגללך אין לי
אקווה שתיכשלי, ותתחנני, להישאר איתי
רוצים לקחת אותך ממני, כשתגדלי תביני...
... ירח שלי, תעצמי עיניים, אל תדאגי
אתן לך הכל, אבל אין לי
אין לי

בשלושה שירים היא שרה בערבית. אין לי במקלדת פונטים לכתוב את שמותיהם, ואין לי מושג על מה היא שרה, אבל מבחינת ההרגשה הם מתחברים היטב לשירים בעברית. משהו מאד שלם ופשוט בגישה שלה. היא ערביה ישראלית. היא חיה וכותבת כאן, ומושפעת מהמוסיקה שהיא שומעת כאן. ואם ב"סיסטם עאלי" שומעים את האהבה שלה לצליל יותר עכשווי- שחור-היפהופי, כאן, בגישה האקוסטית, אני שומע הדהוד לשנות השמונים, לאתי אנקרי (במיוחד בשיר הפנטסטי "רכבת") שכמוה יודעת לעטוף את הכאב במתיקות קסומה.  


אני בודק עם עצמי, האם אני "עושה לה פרוטקציה" בראש בלי להתכוון, יוצר מין אפליה מתקנת בגלל שהיא ערביה. והרי ידוע לכולנו שמאד קשה לערביה (או לערבי) להשתלב במוסיקה הישראלית (או בכלל בישראליות). אז אני בודק שוב ושוב, והמסקנה שלי היא שכן ולא. כן, אם לא הייתימכיר את הרקע שלה אולי לא הייתי מגיע לאלבום הזה בתוך מבול החומרים החדשים שמציף אותנו בשנים האחרונות. ולא, אני לא עושה לה שום הנחות. לא על היותה ערביה, לא על היותה אשה, לא על היותה תלמידה בבית ספר למוסיקה בתחילת דרכה... 
"אספר לך", אלבום הבכורה של לונא אבו נסאר, הוא יצירה נפלאה, מפתיעה, מרעננת ששווה את תשומת הלב שלך בגלל הסיבות הנכונות. היא רק בתחילת הדרך, והדרך נראית מרתקת. עכשיו זה הזמן שלה, ועם תמיכה המאד מתלהבת של התקשורת ושל תעשיית המוסיקה (ב"פסטיבל התמר"  ב22.9 היא מחממת את המופע של הפרויקט של עידן רייכל) היא עוד תהיה ענקית.

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

שירי מלחמת יום כיפור ומה המלחמה ההיא עשתה למוסיקה הישראלית

בגלל המלחמה ההיא
מלחמת יום כיפור והחודשים הארוכים שאחריה טלטלו גם את עולם המוסיקה הישראלית, "שוק הבידור" (ככה קראו לזה אז) ספג מהלומה כבדה, אמנים רבים גוייסו או התנדבו  להופעות מילואים, ותעשיית המוסיקה נכנסה לתקופת משבר ארוכה. אל תחושת חוסר האונים הכללית, התסכול והכאב בעקבות המלחמה הצטרפו גורמים כלכליים אובייקטיבים שהשפיעו גם על עולם המוסיקה, ובעיקר משבר האנרגיה העולמי שהתחיל עוד לפני המלחמה והחריף בעקבותיה. משבר אנרגיה, נזכיר לקוראים הצעירים, פירושו מחירי נפט גבוהים, פעילות ממשלתית לצמצום הצריכה הפרטית, חיסכון בדלק על ידי נסיעה משותפת והגבלת ימי הנהיגה לחמישה בשבוע, על  ... ולמי יש ראש וכסף להופעות או לקניית תקליטים (שהם, אגב, מוצר לווי של תעשיות הנפט)...
ובכל זאת המוסיקה הישראלית עלתה ופרחה, גם אז כמו בכל התקופות הקשות ביותר. במבט לאחור השנים שאחרי מלחמת יום כיפור לא היו רק טובות ופוריות למוסיקה אלא היוו נקודת מפנה משמעותית והחשובה בהתפתחות הצליל הישראלי החדש. המוסיקה הישראלית לא חזרה להיות כמו שהייתה לפני המלחמה.

הלם קרב
בהלם הקרב הראשוני, שנמשך לפחות שנה, הזמר העברי התגייס באופן ספונטני לחיזוק המוראל, ליצירת שירי נחמה ועידוד או, לחילופין, לשירי-אסקפיזם שמתעלמים לחלוטין מהמציאות הקשה (למשל להקת "כוורת" שהצלחתה חסרת התקדים בבידור הישראלי התרחשה במקביל למלחמה). רק בגל הבא, שיגיע בהמשך, נוצרו גם שירים שמבטאים תחושות כעס ומחאה גם נגד התנהלות הצד שלנו לפני המלחמה.
בתקופה הראשונה, ובוודאי תוך כדי הקרבות, המוסיקה נועדה לחזק. לא לעורר סערה משום סוג. קחו לדוגמא את המקרה המצער של עליזה קאשי. בשנות הששים היא היתה זמרת מצליחה שהתחילה בלהקה הנח"ל והפכה כוכבת עד שהחליטה לחפש את מזלה בארה"ב. כמו אמנים רבים היא הגיעה ארצה במלחמה, והשתתפה בתכנית אירוח טלוויזיונית יומית להעלאת המורל בשם "מפגש אמנים". בסיום השיר ששרה, "היום היום", קאשי, שקרוב משפחה שלה נהרג במלחמה, פרצה בבכי והפטירה בשידור חי "כוס אמק הערבים". המשפט הכואב הזה חיסל לה את הקריירה בישראל, ומאז היא לא הוזמנה שוב לתכניות טלוויזיה.
השיר ששרה, "היום היום", נכתב על ידי דודו ברק והולחן על ידי מוני אמריליו והיה להיט שנתיים קודם לכן בפי דורית ראובני ו"צוות הווי צנחנים". כמו שירים רבים אחרים שנכתבו לפני המלחמה הוא הפך להיות אחד מסמלי התקופה. כך גם השיר המזוהה ביותר עם מלחמת יום כיפור, שירה של נעמי שמר, "לו יהי".

לו יהי
עוד יש מפרש לבן באופק
מול ענן שחור כבד
כל שנבקש לו יהי.
ואם בחלונות הערב
אור נרות החג רועד
כל שנבקש לו יהי


השיר נוצר עוד לפני המלחמה, תחילה כתרגום לLET IT BE של הביטלס ואחר כך עם מילים חדשות (תוך היפוך המשמעות המקורית מ"הנח  לזה" לשיר של תקווה "הלוואי ש...") ועם לחן מקורי של שמר שהתרחק רק מעט מזה של פול מקרטני. את השיר ביצעו, תוך כדי המלחמה, נעמי שמר והגשש החיוור וגם חוה אלברשטיין ורבים אחרים. שש שנים אחרי "ירושלים של זהב" הצליחה נעמי שמר ליצור שוב שיר שמתמצת את רוח התקופה, והופך לכמעט המנון.

שלא כמו במלחמת ששת הימים, בה כל העסק הסתיים תוך זמן קצר, כולל ההמתנה המתוחה שלפני וששת ימי הלחימה, הגיוס הכללי במלחמת יום כיפור נמשך מרגעי ההפתעה של ה6 באוקטובר, ואיום חורבן-בית-שלישי, כדברי שר הביטחון משה דיין, דרך הקרבות הקשים ועוד חודשים רבים אחרי הפסקת האש עם מצרים ב24 באוקטובר. גם הידיעה שבסופו של דבר ניצחנו, לא הולידה שירי הלל וניצחון בדומה לאלה שהיו לאחר ששת הימים. רשימת הנופלים הארוכה (שפורסמה כבר לאחר שלושה שבועות), אלפי הפצועים, מאות השבויים וכל תושבי המדינה שחוו טראומה משותפת, הקהו את תחושת הניצחון. המשימה שנטלו על עצמם רוב היוצרים והמבצעים היתה ברורה:  לחזק את רוח הלוחמים מצד אחד ושל המשפחות בעורף מצד שני. במשך חודשים רבים נוצרו שירי תקווה, נחמה ועידוד, שירי אהבה לצה"ל ולמולדת והרבה געגועים לארץ ישראל שהיתה ואולי איננה עוד.

שירי לי מולדת משיריך היפים
תוך המלחמה כתב שייקה פייקוב את "נפגשנו שוב" ששר דודו זכאי, שיר על החבר'ה ממלחמת ששת הימים שנפגשים שוב כדי להגן על המדינה:
היה קשה, מה יש לומר, היה עצוב בלב,
ידענו נתגבר, פשוט, עשינו זאת לקבע, ידענו זאת על אף כל הכאב,
הרגשנו זאת בכל בקעה, על כל תלולית וגבע, נתנו להרגיש זאת לאורב...
שירי לי מולדת משיריך היפים, כמה אהבתי לזמרם ברגעים קשים.
"צוות הווי גולני" שר מילים של זרובבלה ששונקין ולחן יאיר מילר "על שלושה פשעי דמשק":
על שלושה פשעי דמשק , על ארבעה לא אשיבם
על אבות בטלית וחגור, על אחים בצריח של טנק
על רעי שאמרו ,אתם לא תעברו
כאן גולני גולני לוחם
עוזי פוקס שר מילים שכתבה תלמה אליגון על פי מכתב שקיבלה מאחיה הלוחם "אין לך מה לדאוג". עם הלחן של קובי אשרת והעיבוד הקופצני בסגנון "כוורת" הפך השיר ללהיט ענק.
אין לך מה לדאוג, אני נזהר, ולובש גם סוודר
אין לך מה לדאוג, זה מיותר, הכל בסדר
אין לך מה לדאוג, כאן נהדר
מפגיזים כהוגן, באמת שלא חסר דבר.
שלחי לי תחתונים וגופיות, כאן כולם כבר כמו חיות
נלחמים כמו אריות, מורל ממש גבוה
ואצלנו בפלוגה, מבקשים קצת הפוגה
מותק לא לשלוח לי עוגה.

עוד להיט גדול שנולד בזמן אמת היה "מי ידע שכך יהיה", השיר הראשון שכתב והלחין עוזי חיטמן, ביום שחרורו משירות סדיר, ושר חברו להופעות צוות ההווי במילואים, בועז שרעבי:
"מי ידע שכך יהיה, שבכמה לילות ללא אמא
תהפוך מנער ותהיה, לבחור מסתער קדימה.
זה לא חלום, עוד יבוא היום
יום לו חיכינו, אלפיים שנה
המלחמה האחרונה... "

גם יהורם גאון, במילים של חיים חפר ובלחן של דבי זלצר הבטיח שזו המלחמה האחרונה:
בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות
אשר עברו את כל האש והשחיקות,
בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים
ועיניהם כבדות ממלח וגלים.
בשם הטייסים אשר פרצו אל קרב זועם
ונצרבו באש טילים ואש נון-מם.
בשם הצנחנים שבין עופרת ועשן
ראו אותך, כמו מלאך, מעל ראשם.
אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה.
מצעדי הפזמונים של סוף 1973 תחילת 1974 מלאים בשירים של אהבת הארץ, ומתייחסים גם למלחמה ואפילו לגורלו של העם היהודי... אם בגלוי ואם ברמז. אילנית, הכוכבת הגדולה של אותם ימים שרה "אחי גיבורי התהילה", "ללכת שבי אחריך" ריקי גל שרה "שמור לי", ריקי מנור, ריצ'רד פרץ ודודו אלהרר שרו "יום דין",  רותי נבון שרה "גשם בעיתו",  להקת פיקוד דרום את "ויסעו ויחנו",  עדנה לב את "מודה אני לפניך", ששי קשת "הסופה מגולן", יגאל בשן "דודי שב הביתה",  הפרברים "הדרך אל הקו" וצוות הווי מיוחד שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, אילנה רובינא ופופיק ארנון הקליט שיר שמתי כספי הלחין, ובאופן חד פעמי גם כתב לו מילים: "אין לנו מילים".
אפילו לאונרד כהן, זמר בינלאומי מצליח, שהייתה לו ביקורת לא סמוייה על מדיניות ישראל אחרי ששת הימים, הרגיש שהמצב מצריך גישה שונה. הוא הגיע לארץ ו"רצה לעזור", וכשהתברר לו שאינו יכול להיות לוחם הצטרף לצוות ההווי הנ"ל, הופיע עשרות פעמים בפני חיילים, וגם כתב, כאן בארץ, שני שירים שהפכו אחר כך ללהיטים גדולים: "WHO BY FIRE" שהתבסס על תפילת יום כיפור ו"LOVER LOVER LOVER".
אחד השירים הבולטים בחיבור בין האישי והכללי היה "היה לי חבר היה לי אח" שכתב יורם טהרלב והלחין יאיר רוזנבלום. שרה סולנית צוות בידור חיל  האוויר, נתנאלה:
במקום שאליו אני הולך, היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי, ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי!
איני רואה את צעדי,
ומי יראה אותם מחר?
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד כשאקרא,
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה,
אני אחיך, אל תשכח!
היה לי חבר, היה לי אח.

אתם זוכרים את השירים
הגל הפטריוטי והגעגוע לישראל של פעם נמשך עוד זמן רב אחרי המלחמה. יזהר כהן שר על "ירושלים האחרת", שרה בדישי על "אגדת שלום שבזי", "צוות הווי פיקוד מרכז" על "אי שם בבקעה", ריקי גל שרה "על אם הדרך עץ עומד". בפסטיבל הזמר הראשון שאחרי המלחמה שר שלמה ארצי את "הבלדה על ברוך ג'מילי", מיכל טל את "לא אוותר", אילנית את "אם יפול הכוכב שלי", יגאל בשן את "יהיה פעם טוב", נתנאלה את "שיר היונה", סילואן ויאיר את "שיר לאבא ואמא" ובועז שרעבי את "לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים". רק מתי כספי ושוקולד מנטה מסטיק ברחו אל "נוח". אך אותו מתי כספי הקליט זמן קצר לאחר מכן שיר כאב נפלא בשם "ביום מסה" של משה טבנקין. הוא גם עבד עם הצנחן המזמר מאיר אריאל, שהביא, שש שנים אחרי "ירושלים של ברזל", שירים חדשים וביניהם "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".
שלמה ארצי הוציא אלבום שלם בעקבות המלחמה "לכל החברים מהמסע מים אל ים" ובו שר בין השאר את "זמר לבני" , שכתב נתן יונתן 15 שנים לפני המלחמה, והוקדש לזכר בנו ליאור שנפל במלחמה, את "מכתבו של מנחם מנדל", שכתב נתן אלתרמן על השואה, ואת שירו של איציק מאנגער, "הייתי שנים נע ונד בניכר".

הנסיך הקטן
פגשתי אותו בלב המדבר
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
ציירתי לו עץ וכבשה על נייר
והוא הבטיח לי שישוב

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

ואם אי פעם תגיעו לכאן
תדעו שכאן הוא חרש צנח
וקול הנפילה מעולם לא נשמע
בגלל החול הרך

והיה אם יופיע שם ילד אחד
שפניו שוחקות ושיער לו זהב
תדעו שזה הוא, והושיטו לו יד
ולטפו את אבק המדבר מעיניו

ואז תעשו עימי חסד קטן
כיתבו נא מהר לכל אימותינו
שירווח להן קצת ויפוג צערן
הנסיך הקטן חזר אלינו

הנסיך הקטן מפלוגה ב'
לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח
וכל שושניו הן קוצים כעת
וליבו הקטן קפא כקרח

 יונתן גפן כתב, בזמן המלחמה, את השיר "הנסיך הקטן" (שם טוב לוי הלחין ושר עם "קצת אחרת" כשנה לאחר מכן) ולא התכוון כמובן לספרו של סנט אקזופרי. גם כשכתב את "אתם זוכרים את השירים" שהלחין ושר חנן יובל, לא היה זה שיר נוסטלגיה לילדות בלבד. שירי געגועים הם, גם, שירי כאב על מה קורה לנו בהווה. עלי מוהר ז"ל, למשל, סיפר לי בראיון שהשיר "שיעור מולדת" שכתב, ואפרים שמיר הלחין ל"כוורת", הוא בעצם שיר מחאה על המצב בזמן שנכתב השיר, כשהוא אומר שפעם היה יותר טוב, פעם היינו תמימים, כך זה נראה בילדותנו שהיתה יפה.
אותה להקת "כוורת", ההצלחה הגדולה של התקופה במוסיקה הישראלית, גם בזכות ההומור הנונסנסי, שרה בתחרות האירוביזיון בתחילת 1974 שיר שנשמע לגמרי חף מכל אמירה רצינית. "נתתי לה חיי". אז כבר אז היו שמועות שזאת שנתתי לה חיי היא גולדה מאיר, ראש הממשלה בזמן המלחמה, והשיר הוא בכלל סופר-פוליטי עם המשפט "יש מספיק אוויר למדינה או שתיים". המחאה המרומזת ועטופת ההומור הזו, אם היתה או לא היתה, הלכה וגברה במהלך 1974 ובשנים הבאות. מוטי אשכנזי יצא במחאה נגד הנהגת המדינה, פתאום הופיעה המילה (והספר) "המחדל", הוקמה ועדת אגרנט לחקר הכשלים במלחמה, הצמרת הבטחונית והפוליטית התפטרה, מדוד אלעזר דרך משה דיין ועד גולדה מאיר... התחושות שמשהו נשבר באמון הבסיסי במנהיגות, שאין על מי לסמוך, שכבר אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, איש לא יחליט בשבילנו מה נכון ומה לא נכון... כל אלה פעפעו גם אל המוסיקה. שבירת הדימוי העצמי שלנו כמעצמה בלתי מנוצחת, ושל הביטחון ב"מיהו הישראלי האמיתי", השפיעה גם על התפישה של "מהו הצליל הישראלי הנכון" ועוררה זרמים וסגנונות רבים שהיו רדומים עד אז. בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור תם שלטון הלהקות הצבאיות במיינסטרים הישראלי והמוסיקה נפתחה להמון אפשרויות חדשות: מוסיקה מזרחית, רוק, סינגר-סונגרייטרז, רוק-מתקדם, להקות זמר, אבנגרד, פופ, דיסקו, ג'אז, קלסי חדש ומוסיקה אתנית... פתאום משהו נפתח והשתחרר וקיבל את המציאות החדשה: המוסיקה הישראלית, כמו העם היושב בציון, היא אוסף מגוון של המון צבעים וטעמים.
גם התכנים כבר לא חייבים לשרת איזו תפישה ממלכתית.. וכך לצד שירי הכאב והשכול ושירי המולדת, החלו  לצאת לאור גם שירי ביקורת ומחאה והטלת ספק. יהונתן גפן ודני ליטני יצאו במופע סאטירי בשם "זה הכל בינתיים בינתיים זה הכל" ואפילו בטלוויזיה, בערוץ היחיד, החלה משודרת (מאמצע 1974 ובמשך שנתיים ) תכנית סאטירית חריפה בשם "ניקוי ראש".
אלבומה המאד מצליח של חוה אלברשטיין,  "כמו צמח בר" שיצא ב1975 הוא דוגמא מובהקת לרוח התקופה: עם שירים חדשים וישנים: "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "פגישה לאין קץ", "את תלכי בשדה", "חופים הם לפעמים", "השכם השכם בבוקר", "ימי בנימינה", "כמו צמח בר", "שיר ליל שבת", "אחרי מותי", "אמרה האשה" ו"שלכת". לא נאמרה בו מלה אחת על המלחמה ולא על חרדת השואה... אבל האלבום הזה לא היה נשמע כך ללא מלחמת יום כיפור. כך גם אלבום הבכורה של אהובה עוזרי "היכן החייל" שיצא באותה שנה והיה מהפכני בכך שעסק בשכול ובכאב לא בדרך המוכרת לזמר העברי עד אז, משירי הפלמ"ח ועד נעמי שמר, אלא בדרך של קינה ומוסיקת נשמה מזרחית.


בשנים הבאות המשיך הזמר העברי להתפתח ולגדול ולהתגוון. יוצרים מהגל החדש שבא בסוף שנות השבעים תחילת השמונים, מרמי פורטיס ואהוד בנאי ועד "הקליק" ו"משינה", כולם מציינים את המלחמה ההיא כגורם מכריע בהחלטה שלהם לבחור במוסיקה כבדרך חיים, וביצירה הלא-הולכת-בתלם כאידאולוגיה.
מאז 1973 נוצרו, כמובן, המון שירים שמחים שאין להם שום קשר לטראומה ההיא. אך משבר מלחמת יום כיפור, העצב והכאב, המשיכו להדהד ברקע היצירה המקומית עוד שנים רבות. לעתים בשירים שנכתבו במיוחד על הנושא, ולעתים בעצם בחירת שיר מסויים, הלחנתו והקלטתו בזמן מסויים. למשל כשאושיק לוי שר את הלחן של מתי כספי למילים הנפלאות של לאה גולדברג "זה מכבר" (אין איש מחכה לי שם), "14 אוקטבות", יוני רכטר ואבנר קנר  שרו "דמעות של מלאכים" (שדן מינסטר ויוני רכטר יצרו בגיל 15),  אריק איינשטיין שר "לא היה מה שההיה", דני ליטני  "מה יהיה בסופנו", שרה בדישי "יש מקום לדאגה" ויהורם גאון "לא נפסיק לשיר", להקת חיל האויר את "את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק" וגם שירים שהמתינו שנים כדי להתפרסם, כמו "איפה טעינו" של אושיק לוי ולהבדיל, "נתנה תוקף" ששר חנוך אלבלק. את השיר הזה, המבוסס על תפילת ראש השנה ויום הכיפורים, הלחין יאיר רוזנבלום לטכס יום הזיכרון בקיבוץ בית השיטה ב1990. במלחמת יום כיפור שכל הקיבוץ שבעמק חרוד אחד-עשר מבניו. היה זה המספר הגדול של נופלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חברת הקיבוץ, דורית צמרת, כתבה על כך את השיר "החיטה צומחת שוב" שהפך, בלחנו של חיים ברקני, לסמל הניסיון להתבגר על הכאב והאבל ולהמשיך בחיים . להקת "האשקולית של בית השיטה" הקליטה את השיר לראשונה ולאחר מכן הקליטו אותו גם חוה אלברשטיין, "הגבעטרון" ורבים נוספים.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
ואיך קרה, ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

והוא בשלו


לא להאמין הבוב דילן הזה. בגיל 72 הוא ממשיך לייצר עניין בתעשיית המוסיקה, אם לא בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו (שנמשך כבר יותר מ20 שנה) ומצליח בכל פעם, שוב ושוב, לעורר תגובות חזקות, לטובה ולרעה ("הוא ענק!" "הוא זוועה!") ואם לא באלבום חדש (האחרון, אלבום האולפן ה35 שלו, "TEMPEST", יצא בסוף 2012) אז באלבום הופעה (למעלה מ12 כאלה) או בעוד אוסף (לא פחות מ28 אוספים רשמיים) ומה שבעיני מעניין במיוחד כמעריץ פנטי של היוצר הענק הזה, מידי פעם בעוד הוצאה מיוחדת של קטעים נדירים, תחת הכותרת "סדרת הבוטלגים". עכשיו הגענו בשעה טובה לכרך העשירי בסדרה, וזאת הזדמנות להסביר לדור שבקושי שמע על דיסקים, שלא לדבר על תקליטים, במה עסקינן כאן.

פעם, בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, התחילו מעריצי להקות וזמרים, להפיץ הקלטות לא חוקיות של הופעות חיות, מודפסות על תקליטים לא רשמיים, שלא נוצרו על ידי חברות התקליטים.
בחו"ל קראו למוצר "BOOTLEG", לזכר הברחות הוויסקי בתקופת השפל בארה"ב, ובארץ, אולי בגלל שהתקליטים הודפסו ללא תווית רשמית של חברת תקליטים ולעתים נארזו בעטיפה ריקה, כונו התקליטים האלה "תקליטים לבנים". לא נכנס עכשיו לעניין החוקי ולשאלה מי הפסיד ומי הרוויח מהדפסות תקליטים כאלה, נאמר רק שלאספנים היו החומרים הנדירים האלה מכרה זהב.   
היו גם להקות ואמנים שדווקא עודדו את דרך הפצת המוסיקה האלטרנטיבית הזו, כמו למשל "גרייטפול דד" שהירשו לצופים בהופעותיהם להקליט את המופעים ולשתף את חבריהם בהקלטות, או ג'ון לנון שסיפר שהוא אוהב לשמוע בוטלגים שלו ושל הביטלס כי "ככה הם נשמעים באמת".


בוב דילן היה האמן הראשון שהקלטות שלו יצאו ב"בוטלג" עוד ב1969. הגיוני, לכן, שכשדילן החליט להתחיל להוציא לאור הקלטות נדירות שלו, הוא יהפוך את השם הלא-חוקי למותג רשמי. ב1991 הוציא דילן קופסה ראשונה של הקלטות גנוזות, גרסאות מיוחדות לשירים מוכרים והופעות נדירות תחת הכותרת "סדרת הבוטלגים" והוא ממשיך במסורת כבר יותר מעשרים שנה, במארזים שכוללים מוסיקה נפלאה ויש בהם ערך מוסף דווקא בימים אלה כ"האלבום מת". העיצוב, החוברת, ההסברים המפורטים על כל שיר, הריח של המארז כשמורידים בפעם הראשונה את הניילון... את כל אלה אין בגרסות הדיגיטליות.


ANOTHER SELF PORTRAIT, הדיסק החדש, מחזיר את המאזינים לתקופה מאד מסעירה בקריירה של בוב דילן, בין 1969 ל1971. הוא החלים אז מתאונת אופנוע מסתורית שקרתה לו בשיא הצלחתו המסחרית והפיכתו לסמל אמריקני (ב1966), וכשחזר לפעילות אחרי הפסקה ארוכה, ועשה כל מה שביכולתו לצאת מהדמות שהולבשה עליו. גם במוסיקה וגם בטכסטים ואפילו בקול שלו שנע בין צלילות מופלאה וחספוס חורך (שנשמע עדין מאד לעומת קולו היום). האלבומים שלו באותה תקופה הולכים לכיוונים מגוונים, מרוק עם להקת "הבאנד" ועד נגיעות ג'אז, מפולק ועד קאנטרי, מיצירת שירים קלסיים נצחיים ועד הקלטת פרשנות אישית ייחודית לשירים של אחרים (ביניהם "עשי שזה יהיה אני" של ג'ילבר בקו, "ירח כחול" הקלסי, "המתאגרף" של סיימון וגרפונקל ועוד). הניסיון שלו להמציא את עצמו מחדש ולהיות שונה מהציפיות ממנו, במיוחד באלבום "SELF PORTRAIT" הצליח כל כך שרוב המבקרים החשובים של התקופה קטלו אותו באכזריות. גרייל מרקוס, לדוגמא, כתב על האלבום הזה "מה זה החרא הזה". אותו מרקוס הבין מאז את חשיבות האלבום ההוא, ועכשיו הוא זה שכותב, בהתפעלות רבה, על דילן בחוברת המארז החדש.

האלבום הכפול החדש כולל 35 שירים. הוא מוותר על הקאברים לשירים של אחרים, ובוחר קטעים שלא הופיעו קודם ושירים מוכרים בגרסאות שונות. למשל גרסה אקוסטית מופלאה בליווי כינור ל"אם לא בשבילך", ג'אם עם ג'ורג' האריסון בשיר שלא יצא מעולם "עובדים על גורו", טייק שונה לשיר הכי יפה של התקופה "ויתרתי על הכל"  ועוד המון  שירים נהדרים מארבעה אלבומים: "קו הרקיע של נשוויל", "דיוקן עצמי", "בוקר חדש" וגם "הקלטות המרתף". לצידם גם קטעים עם "הבנד" בהופעה חיה בפסטיבל האי ווייט ב1969.

לדילניסטים יותר מעמיקים, ישנה גם גרסת הדלוקס של האלבום, ובה עוד שני סידיז: בהופעה השלמה של דילן והבאנד בפסטיבל האי ווייט, וגרסה מבושלת מחדש של האלבום המקורי.
את העטיפה החדשה, כמו את המקורית, צייר בוב דילן. ככה הוא ראה את עצמו בגיל 30.

עטיפת האלבום המקורי

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

בישראל היום ביקשו... אז למרות שאני שונא לעשות סיכומים

כמה המלצות לאלבומים / תופעות שאהבתי השנה (ויש הרבה...)

נדב אזולאי וגיל נמט: זאב זאב    
התופעה המוזיקלית המסעירה של השנה האחרונה, לפחות במוזיקה שאינה במיינסטרים הישראלי, היא פריחת הסצנה הדרומית ובראשה הכמות הגדולה מאד של אמנים מוצלחים בבאר שבע. אם יש צמד שמסמל יותר מכל את התופעה השנה אלה הם המוסיקאים נדב אזולאי (זמר, גיטריסט ועוד כל מיני כלים) וגיל נמט (מתופף, נגן קלידים ועוד כל מיני כלים), שיש להם אולפן הקלטות מצליח בעיר (אחד מתוך שלושה!), הם מפיקים הרבה מאד אמנים אחרים (כולל כאלה שמגיעים במיוחד לבאר שבע) וגם יוצרים מוסיקה בעצמם. ארבע שנים אחרי שנדב אזולאי הוציא אלבום בכורה בשם "בצד של הרעים", חזרו השניים באלבום משותף "זאב זאב". וכשאני כותב משותף, הכוונה היא לאלבום שבו שניהם, ורק שניהם עשו הכל לבד: כתבו, הלחינו, הפיקו ועיבדו ואפילו הקליטו בעצמם. ביחד הם יוצרים רוק גיטרות סוחף, בלדות בלוזיות, שירי נשמה מרגשים. "מתוך האדמה", "רעל", "נחשים", "בוץ", השיר שחייב להיות להיט "רומא" וקטע סיום אווירתי מדהים בשם "סוף".



 אביב נוימן – דוד
במגרש האישי רגשי של אביתר בנאי קשה לאמנים חדשים לבלוט, מבלי להישמע כמו חיקוי של המאסטר. והנה מגיע אחד כזה: אביב נוימן. בן 30, חדש, רענן, מתלמידיו הרוחניים של בנאי (שגם ממש למד אצלו מוסיקה) והוא באלבום בכורה קורע לב בשם "דָּוִד". נוימן כתב והלחין את  תשעת שירי האלבום, כשבהפקה המוסיקלית, העיבודים והתזמורים משתתף איתו נדב אזולאי מההמלצה הקודמת. נדב אזולאי מנגן בגיטרות, גלוקנשפיל, אקורדיון, פסנתר, סימפולים ואפקטים שונים.  גיל נמט בתופים, כלי הקשה, בס, קלידים, מנדולינה, טרומבונים ופסנתר. ביחד איתם מנגנת, לפי הצורך, קבוצת נגנים שצובעת את השירים בצבעים עדינים עד מסעירים, כמו זריחה במדבר... בכל זאת מדובר באלבום בארשבעי: מאיה בלזיצמן בצ'לו, חן שנהר וניצן קאנטי בכינורות ונועם חיימוביץ' בויולה. עודד בן יצחק בקלרינט וסקסופון, רועי פרנקל בחצוצרה נפלאה בשיר "בלוז האילמים" ועוד. לצידו של נוימן כזמר משתתפת גם שני ולמן, לעיתים בקולות רקע לעתים כסולנית. אלבום מושלם, ושיר אחד מתוכו, "אלף פעם", הוא שיר השנה שלי. נשבעתי להשמיע אותו אלף פעם ובינתיים הגעתי רק ל50.

מלאכת: "תחת עץ האדומים" א' וב' ו"מאווים"
אחת מהפתעות השנה הגיעה בתחילתה. מי היה מאמין שבימינו ישנה להקה שיוצרת "מוסיקה אמנותית" שאינה מתחשבת באופנה או במה שיכול להצליח מסחרית, אלא אך ורק ברצונות היצירתיים של יוצריה. אז הנה יש. להקת "מלאכת" קיימת, בגלגולים שונים, כבר עשור. בשנת 2011 יצא אלבומה השני שבגללו התאהבתי בה: "תחת עץ האדומים". מין יצירה ארוכה ויפה שקשה להגדיר את אופייה, אלא רק לומר שזה לא רוק ישראלי  "רגיל", כפי שאפשר לנחש גם משם הלהקה. "תחת עץ האדומים" היה חלק ראשון מתוך יצירה שלמה שחלקה השני יצא השנה באלבום נוסף, ביחד עם אלבום שלישי, סיפור מוסיקלי בשם "מאווים". כלומר, השנה יצא מארז המשולש של להקה שמעטים שמעו עליה... איזה אומץ!  יניב בן פנחס בשירה וגיטרה ושני ברונר בקלידים וגיטרה הם הבסיס להרכב, ואיתם משתתפים שימי חביב בבס, אלון לוגסי בגיטרה, טל רונן בתופים ועוד אורחים רבים. הכל באווירה ביתית, צנועה וקסומה מוסיקלית.


דורון בוטניק: "איפה אני חי" LOST THOUGHTSו" "                                                                     
דורון בוטניק הוא תופעה חסרת תקדים, לדעתי גם בעולם. הוא בן 35 (כנראה) והוא אוהב לכתוב, להלחין, לעבד ולהקליט שירים בבית. שירים נורא יפים, אישיים, מיוחדים. בעברית ובאנגלית, במגוון עצום של סגנונות, מבלוז ועד פסיכדליה, מרוק רך ועד ג'אז פולק. אני גיליתי אותו באינטרנט רק לפני כשנה, בסוף 2012. אחרי שנדלקתי על אלבום מקסים שלו בשם "רוח חזקה" ושמעתי עליו כל מיני שמועות. ביניהן שהוא לא יוצא כמעט מהבית, שהוא הופיע בעירום מלא בפסטיבל "אינדי נגב" (רק לשנייה, כשהחלוק שלבש נפתח), שהוא שותף בכל מיני הרכבים מאד מעניינים ובעיקר שהוא מאד מאד פורה, החלטתי להכנס לעובי הקורה. ובכן. בשנת 2012 הוציא דורון בוטניק לא פחות מתשעה אלבומים!. בשנת 2013, נכון לרגע זה, הוא הוציא עוד תשעה אלבומים (!!!)... והשנה (הלועזית) ממש עוד לא נגמרה. אם היה מדובר רק כמות מטורפת, הבחור לא היה מוזכר כאן. מדובר באלבומים מדהימים, כמעט כולם, וכמעט בשלמותם. תקשיבו לו, רק ברשת, ותתחילו עם האחרון (בינתיים) שיצא ממש השבוע: "איפה אני חי" אם אתם מוכנים להתמודד עם קולאז' מטורף סטייל "רבולושן 9" של הביטלס. לשירים יותר רגילים, פנו לאלבום הקודם: מחשבות אבודות.


אליוט: 5772
קודם כל היא מייצגת תופעה שהולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות: הפקת פרוייקטים בתמיכת הקהל ברשת. אליוט (פעם שרון בן עזר) עשתה את זה בעזרת "HEADSTART". היא הציעה לקהל שלה לרכוש את אלבומה בטרם השלימה אותו, וגייסה מספיק כסף כדי להשלים את חלומה: אלבום סולו ראשון אחרי 25 שנות פעילות, מאז הימים שהיתה "פוליאנה פרנק".
ועכשיו לעיקר: "5772" הוא אלבום נהדר. עמוס בשירים מאד יפים, חכם, אינטימי, מלא נשמה, מאד אישי וגם לא מוותר על אמירה פוליטית חברתית... מגוון צבעים מוסיקליים: מהקדמה "קלסית", דרך גרסה קורעת לב ל"אבא שלי יש סולם" (לזכר אביה ז"ל), לשיר בשם "שיר לים התיכון" שכתבה אחות סבא שלה, אסתר ראב. בלדות  באנגלית "אני נראית כמו אמי", "לפני שהים יעלה", "בבוקר". מחאה ב"אתם ואנחנו" של מאיר ויזלטיר (בהשתתפות רביד כחלני), ועוד ועוד. אגרוף בכפפה.





העץ הבודד
אחד הדברים הכי מרגשים ומשמחים למי שמתעסק בהאזנה למוסיקה לא רק כאהבה אלא גם כמקצוע, הוא לעקוב אחרי מישהו שאתה אוהב ולראות איך הוא מתפתח ומשתפר ומצליח להפתיע מחדש. השנה זה קרה לי באלבום המפגש הנפלא של פטריק סבג וארז לב ארי "העץ הבודד".
את פטריק שמעתי לראשונה לפני 20 שנה בלהקת "כשניקו תתחיל לדבר" ומאז עקבתי אחרי דרכו המיוחדת והמגוונת, שנעה בין מוסיקה אלקטרונית לצלילים מהודו, מהפקות לדויד ד'אור ועד שלמה ארצי. ב2005 הוא הוציא אלבום "רגיל" אחרון, ומאז היה עסוק בהפקות. חיכיתי לשמוע אותו שוב כסולן.
ארז לב ארי התגלה כיוצר וזמר, אחרי שנים רבות שהיה גיטריסט, רק לפני כחמש שנים. וכבר הוא אמן חשוב ובולט במוסיקה הישראלית העכשווית, בעל צליל ייחודי ומאד מזוהה, כפי שאפשר לשמוע בהופעותיו הרבות ובשני אלבומיו "שמחת הפרטים הקטנים" ו"ארגמן".
אחרי שנים רבות של שיתוף פעולה בעיקר מאחורי הקלעים, כשארז מנגן אצל פטריק ופטריק מפיק לארז ולהפך, השנה התממש שיתוף הפעולה לכדי אלבום: "העץ הבודד". שני החברים ברחו אל "בית השאנטי במדבר" ויצרו תוך שבועות אחדים אלבום מלא קסם שמתמצת את הצליל הישראלי החדש של ימינו: שילוב של מזרחי עם רוק עם נגיעות דתיות עם אלקטרוניקה עם אתניות מדברית עם טכסטים רוחניים ועם חברים שעוזרים ביצירת המרקם היחודי. קודם כל ברי סחרוף כמשתתף בכתיבה, עיבוד, נגינה ושירה בשירים אחדים וגם עם מיכה שטרית בכתיבה ושירה , ז'אן פול זימבריס בתופים ומשתתפים קבועים בלהקה של לב ארי , עמוס פרידמן בבס, יהודה מונסונגו בתופים ועוד. כולם ביחד יוצרים מצע שעליו פועלים ארז ופטריק. החיבור ביניהם מוציא את המיטב משניהם. שילוב גיטרות וקלידים, סימפולים ביחד עם כלים חיים, השירה-תפילה מלאת הנשמה וההתכוונות... כל אלה מתחברים לאלבום שצריך להאזין לו כיצירה אחת. "העץ הבודד" הוא מאסטרפיס.


ואחד לשנה הבאה
לצד הכמויות הבלתי נתפסות של יוצרים ומבצעים שלא הכרנו לפני שנתיים שלוש ושל אלבומים חדשים שעומדים לצאת ממש עוד רגע, בולטת (גם) בארץ תופעת החזרה אל הקלסיקות לא רק כניסיון של חברות התקליטים לשמור עוד קצת על האוצרות שיש להם, אלא מתוך ידיעה שאם החומרים האלה לא יצאו מחדש הם עלולים להעלם. לצד הוצאת אוספים "רגילים" של להיטי עבר, ישנם אוספים מיוחדים שבהם נחשפים חומרים נדירים ומעניינים במיוחד. למשל המארז המדהים שיצא השנה  "כוורת בקופסא".


אריק איינשטיין עומד להוציא בקרוב מארז מיוחד שכזה, ואני מצפה לו בקוצר רוח. שכן מדובר בהוצאה מחודשת של אחד האלבומים הכי יפים במוסיקה הישראלית "משירי אברהם חלפי" שהוציאו אריק איינשטיין ויוני רכטר ב1988. האלבום המושלם ההוא, שכולו מילים של חלפי ורובו לחנים של רכטר (וגם של מיקי גבריאלוב, יוחנן זראי ויצחק קלפטר) כולל קלסיקות כמו "צער לך", "שיר על יונה בחלוני", "השיכור", "עטור מצחך זהב שחור", "סתיו יהודי" ו"השיר על התוכי יוסי". איינשטיין חוזר עכשיו אל האלבום ההוא, מוסיף אל עשרת השירים שבו עוד משירי אברהם חלפי שהופיעו באלבומים אחרים של איינשטיין ("חלום עקבותיך" לדוגמא) וגם, וזאת הסיבה העיקרית להתרגשותי, עוד שלושה שירים של חלפי בלחנים חדשים שהוקלטו בשנתיים האחרונות. זה אמנם לא האלבום החדש הבא של אריק איינשטיין, אבל בתור הפקת ביניים זה הכי טוב שאפשר לצפות לו.