לא להאמין הבוב דילן הזה. בגיל 72 הוא ממשיך לייצר עניין בתעשיית המוסיקה, אם לא בסיבוב ההופעות הבלתי נגמר שלו (שנמשך כבר יותר מ20 שנה) ומצליח בכל פעם, שוב ושוב, לעורר תגובות חזקות, לטובה ולרעה ("הוא ענק!" "הוא זוועה!") ואם לא באלבום חדש (האחרון, אלבום האולפן ה35 שלו, "TEMPEST", יצא בסוף 2012) אז באלבום הופעה (למעלה מ12 כאלה) או בעוד אוסף (לא פחות מ28 אוספים רשמיים) ומה שבעיני מעניין במיוחד כמעריץ פנטי של היוצר הענק הזה, מידי פעם בעוד הוצאה מיוחדת של קטעים נדירים, תחת הכותרת "סדרת הבוטלגים". עכשיו הגענו בשעה טובה לכרך העשירי בסדרה, וזאת הזדמנות להסביר לדור שבקושי שמע על דיסקים, שלא לדבר על תקליטים, במה עסקינן כאן.
פעם, בסוף שנות הששים של המאה הקודמת, התחילו מעריצי להקות וזמרים,
להפיץ הקלטות לא חוקיות של הופעות חיות, מודפסות על תקליטים לא רשמיים, שלא נוצרו
על ידי חברות התקליטים.
בחו"ל קראו למוצר "BOOTLEG", לזכר הברחות
הוויסקי בתקופת השפל בארה"ב, ובארץ, אולי בגלל שהתקליטים הודפסו ללא תווית
רשמית של חברת תקליטים ולעתים נארזו בעטיפה ריקה, כונו התקליטים האלה
"תקליטים לבנים". לא נכנס עכשיו לעניין החוקי ולשאלה מי הפסיד ומי
הרוויח מהדפסות תקליטים כאלה, נאמר רק שלאספנים היו החומרים הנדירים האלה מכרה
זהב.
היו גם להקות ואמנים
שדווקא עודדו את דרך הפצת המוסיקה האלטרנטיבית הזו, כמו למשל "גרייטפול
דד" שהירשו לצופים בהופעותיהם להקליט את המופעים ולשתף את חבריהם בהקלטות, או
ג'ון לנון שסיפר שהוא אוהב לשמוע בוטלגים שלו ושל הביטלס כי "ככה הם נשמעים
באמת".
בוב דילן היה האמן הראשון שהקלטות שלו יצאו ב"בוטלג" עוד
ב1969. הגיוני, לכן, שכשדילן החליט להתחיל להוציא לאור הקלטות נדירות שלו, הוא
יהפוך את השם הלא-חוקי למותג רשמי. ב1991 הוציא דילן קופסה ראשונה של הקלטות
גנוזות, גרסאות מיוחדות לשירים מוכרים והופעות נדירות תחת הכותרת "סדרת
הבוטלגים" והוא ממשיך במסורת כבר יותר מעשרים שנה, במארזים שכוללים מוסיקה
נפלאה ויש בהם ערך מוסף דווקא בימים אלה כ"האלבום מת". העיצוב, החוברת,
ההסברים המפורטים על כל שיר, הריח של המארז כשמורידים בפעם הראשונה את הניילון...
את כל אלה אין בגרסות הדיגיטליות.
ANOTHER SELF PORTRAIT, הדיסק החדש, מחזיר את
המאזינים לתקופה מאד מסעירה בקריירה של בוב דילן, בין 1969 ל1971. הוא החלים אז
מתאונת אופנוע מסתורית שקרתה לו בשיא הצלחתו המסחרית והפיכתו לסמל אמריקני
(ב1966), וכשחזר לפעילות אחרי הפסקה ארוכה, ועשה כל מה שביכולתו לצאת מהדמות
שהולבשה עליו. גם במוסיקה וגם בטכסטים ואפילו בקול שלו שנע בין צלילות מופלאה
וחספוס חורך (שנשמע עדין מאד לעומת קולו היום). האלבומים שלו באותה תקופה הולכים
לכיוונים מגוונים, מרוק עם להקת "הבאנד" ועד נגיעות ג'אז, מפולק ועד
קאנטרי, מיצירת שירים קלסיים נצחיים ועד הקלטת פרשנות אישית ייחודית לשירים של
אחרים (ביניהם "עשי שזה יהיה אני" של ג'ילבר בקו, "ירח כחול"
הקלסי, "המתאגרף" של סיימון וגרפונקל ועוד). הניסיון שלו להמציא את עצמו
מחדש ולהיות שונה מהציפיות ממנו, במיוחד באלבום "SELF
PORTRAIT" הצליח כל כך שרוב המבקרים החשובים של
התקופה קטלו אותו באכזריות. גרייל מרקוס, לדוגמא, כתב על האלבום הזה "מה זה
החרא הזה". אותו מרקוס הבין מאז את חשיבות האלבום ההוא, ועכשיו הוא זה שכותב,
בהתפעלות רבה, על דילן בחוברת המארז החדש.
האלבום הכפול החדש כולל 35 שירים. הוא מוותר על הקאברים לשירים של
אחרים, ובוחר קטעים שלא הופיעו קודם ושירים מוכרים בגרסאות שונות. למשל גרסה
אקוסטית מופלאה בליווי כינור ל"אם לא בשבילך", ג'אם עם ג'ורג' האריסון בשיר
שלא יצא מעולם "עובדים על גורו", טייק שונה לשיר הכי יפה של התקופה
"ויתרתי על הכל" ועוד המון שירים נהדרים מארבעה אלבומים: "קו הרקיע של
נשוויל", "דיוקן עצמי", "בוקר חדש" וגם "הקלטות
המרתף". לצידם גם קטעים עם "הבנד" בהופעה חיה בפסטיבל האי ווייט
ב1969.
את העטיפה החדשה, כמו את המקורית, צייר בוב דילן. ככה הוא ראה את עצמו בגיל 30.
 |
| עטיפת האלבום המקורי |
בוב דילן הכי גדול בכל הזמנים אמן שהקדים את זמנו ושר בזמנו על הכל
השבמחקצעיר לנצח.
השבמחקהאומן הרשמי של הטקסטים הכתובים
ממנו יצאה ההשראה לכל האומנים הגדולים בארצינו