"משיכת הקצה"
האלבום החדש של מיכה שטרית, רונן שפירא ומירון ח. איזקסון, הוא מפגש מופלא בין
עולמות, אבנגרד, רוק ישראלי, תפילה, שירה... מפגש שיוצר אלבום מפתיע, משונה,
מקסים, מרתק ומאד מאד מיוחד ובלתי צפוי, בעיקר למי שמגיע אליו בגלל הכרות עם
יצירתו של מיכה שטרית. הוא הקול הראשי של האלבום, הוא "השם" שמוכר אותו,
למרות שגם שני שותפיו רבי זכויות. והוא ההפתעה הגדולה: מיכה שטרית אף פעם לא עשה
דבר כזה, לפחות לא בדיסקים, ואף פעם לא נשמע ככה. כל כך משוחרר מהצורך להישמע
נגיש. מיכה שטרית, בן 50, שמשתתף עכשיו באיחוד להקתו "החברים של נטאשה",
ושהוציא עד כה 5 אלבומי סולו מצויינים, שונים מאד זה מזה, כבר הוכיח בעבר שאין לו
מחויבות לסגנון מסויים, שהוא פתוח לזרום לכיוונים חדשים. הפעם הוא לוקח את החופש
הזה צעד נוסף קדימה. או הצידה. ולמרות שזה רק "אלבום שלו" אלא הוא חלק
פרוייקט, השינוי שעבר עליו הוא מרשים ביותר. מיכה שטרית הוא המוכר בין שלושת
השמות, ולכן ננצל את המקום לספר מעט על האנשים שעשו איתו את האלבום הזה שלקח אותו לקצה.
 |
| רונן שפירא בצילום איריס פשדצקי |
אני מתאר לעצמי שזה קרה למיכה בעיקר בזכות רונן שפירא. אחד המוסיקאים הכי
מטורפים (במובן הכי חיובי של המילה) במוזיקה הישראלית כבר משנות התשעים. הדרך של שפירא,
יליד 1966, כוללת חינוך קלסי, תואר ראשון בלימודי פסנתר ודוקטורט בקומפוזיציה (באוניברסיטת
שיקגו), עיסוק במוסיקה ניסיונית, הלחנת מוסיקה לסרטים ("יום טוב",
"לנגד עיניים מערביות"), מוסיקה אלקטרונית, ומצד חמישי חיבור חזק גם למוזיקה פופולרית. הוא
עבד עם סיוון שביט, קורין אלאל, ערן צור, זהבה בן, ברי סחרוף ואחרים. הוציא
אלבומים כפסנתרן-זמר, בעברית ובאנגלית, עם שירי משוררים ושירים שכתב: "העולם שייך לבינוניים" (1996), "החיוך" (1999), אלבום של יצירות לתזמורת "רוח תהיה" (2006),
ואלבום בשם "פטישים" (2011) בעריכת המשורר רוני סומק, ובו חידושים ליצירות
של באך, בטהובן, שופן, רוול, סאטי, דייב ברובק והמלחין המצרי עבד אל וואהב. האלבום
כלל גם יצירה לפסנתר בשם "מלחמת לבנון השנייה".
בנוסף לאלה הוא יוצר
ומופיע כל השנים בשילובים מיוחדים בין ג'אז ורוק ומוסיקה ערבית וקלסית, הוא הקים תזמורת
נוער יהודית-ערבית, מעביר סדנאות יצירה בעיריית ת"א, מורה למוזיקה במדרשת
לוינסקי, ויש לו זמן גם לצייר... רשימת
הפרסים שלו כולל את פרס ראש הממשלה למלחינים 2005, פרס אקו"ם ליצירה הטובה ביותר
2010, פרס מפעל הפיס 2012 ועוד...
 |
| מירון ח איזקסון בצילום דינה גונה |
מירון חיים איזקסון, יליד 1956, הוא משורר
וסופר ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת
תשס"א. הקשר שלו למוסיקה הישראלית בה לידי ביטוי בלא מעט שירים שלו שהולחנו,
ובשלושה דיסקים שהוקדשו לשיריו. בשנת 2001 באלבום "שני מקומות" של עוזי חיטמן
ז"ל, ב2004 באלבום "סימנים" בהפקתה המוסיקלית של ורד קלפטר
ובהשתתפות שורה של מוזיקאים ענקיים: ורד קלפטר, אביתר בנאי, קרני פוסטל, אפרת בן
צור, אלי מגן, אלון אולארצ'יק, אריק סיני, יסמין אבן, ברי סחרוף ויוני רכטר. ב2006
הוציא אלי מגן את האלבום "אדם" שהוקדש גם הוא לשיריו של איזקסון. בשני האלבומים מופיע שיר אחד שהוא בעיני אחד הכי יפים בשנות האלפיים: "לזכור". אי אפשר לשכוח.
 |
| מיכה שטרית בצילום איליה מלניקוב |
באלבום "משיכת הקצה", המוגדר
בחוברת הדיסק "אורטוריה יהודית" ועוסק בשאלת כוחו של הגורל בחיינו, מביא
כל אחד מהשלושה את העולם שלו, כשמירון איזקסון כותב את המילים וגם משתתף בקריאה,
מיכה שטרית מלחין ושר וגם מדקלם, ורונן שפירא מלחין, שר ומנגן בפסנתר וקלידים.
הראש המוסיקלי העיקרי הוא של שפירא: בדרך גאונית הוא מערבב את כל סוגי המוסיקה
האהובים עליו, כאן ציטוט מ"פטר והזאב", שם צלילי תזמורת ערבית, שיר
מלודי מתחבר לקטע מופשט. כאן שיר רוק... לא, אתני... לא, תפילה יהודית... שהופכת
לקטע אופרה שהופך לדיסקו. והכל בזרימה ועם הרבה אורחים שמעשירים את הצליל. ברי
סחרוף ואורן לוטנברג בגיטרות, יונתן ניב בצ'לו, נתנאל זלבסקי ותמי ענבר שטרית (בת זוגו של) בשירה, פטריק סבג בתכנותים, ועוד מקהלות ("מקהלת ישיבת פדואל",
"מקהלת אנסמבל יצירה של מכללת לוינסקי") וקטעי קריאה בעברית וביפנית... אין רגע דל. איזה יופי.
בהמשך החודש (ב15, 21 ו22 באוקטובר)
תבוצע היצירה בקונצרט פתיחת העונה של סימפונט רעננה. כשלצידה של היצירה
"משיכת הקצה" תבוצע הסימפוניה החמישית של בטהובן (המכונה
"הגורל"). כך מתחברים שטרית, שפירא ואיזקסון לאחת היצירות הקלסיות
הידועות ביותר בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה