שינויים בהרגלי הצריחה. ימי שני 22:45 בערוץ 24

עוד מבט על שנות התשעים

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי שותף ליצירת סדרה שהביאה את סיפורו של הרוק הישראלי, "סוף עונת התפוזים" קראנו לה, ולא רק בגלל השיר הנפלא שכתב מאיר אריאל והלחינו שלום חנוך ואריאל זילבר, ואלבום הרוק המושלם של להקת "תמוז", וגם לא רק בגלל שלמילה "תפוזים" יש צליל כל כך ישראלי מרענן... אלא גם בגלל תחושת "סוף העונה" שליוותה אותנו בשנת 1998 כשצילמנו את הסדרה. לא סוף עונת המוסיקה הישראלית, חס ושלום, אלא סוף עונת הרוק כמוסיקה הפופולרית בארץ. רוב הדוברים בפרק ההוא היו שותפים לתחושה שמעמדו של הרוק דועך לעומד ז'אנרים אחרים, ממוסיקה אלקטרונית ועד מזרחית. לכן הפרק האחרון נקרא "סוף העולם" כמו שיר שיתוף הפעולה של אביב גפן וברי סחרוף. וכך, למגינת ליבם של רבים, שנות התשעים נדחסו ב"סוף עונת התפוזים" לפרק אחד בלבד (אחרי שבערוץ הראשון החליטו לקצץ פרק נוסף) ורוב הדוברים בו קיבלו זמן מסך קצר במיוחד, לא בגלל שהם לא חשובים או אהובים, אלא מפני שלסכם את שנות התשעים עוד לפני שהעשור הסתיים נראה לנו, איך לומר זאת, קצת חסר פרספקטיבה.

כן, כדאי להדגיש שוב שהסדרה "סוף עונת התפוזים" עסקה ברוק הישראלי, ולא בכל שאר סוגי המוסיקה שצמחו בארץ, וחלקם היו הרבה יותר פופולריים מהרוק המקומי. הדגש שלנו היה על הרוק. למה? ככה. כי זה מה שהתבקשנו לעשות. כי זה מה שאנחנו אוהבים. כי כשמישהו מוזמן לעשות סדרת כתבות על כדורגל, אף אחד לא בא אליו בטענות שהוא לא מזכיר את הכדורסל. אף אחד לא מאשים אותו שהוא לא אוהב אתלטיקה קלה... אבל אצלנו, ואני למדתי את זה על בשרי גם מהפקות נוספות שהשתתפתי בהן, כמו סדרת "האלבומים" בערוץ 8, לעתים קרובות התגובות הן לא על מה עשית אלא על מה שלא. לא נותנים לך ביקורת על, לשם דוגמא, הפרק על "נושאי המגבעת", אלא שואלים אותך "ומה עם להקת "היהודים"", אתה עושה סדרה על רוק שואלים אותך על מזרחי, ומאשימים אותך שאתה מקפח או שונא ז'אנרים אחרים. אז הנה אני מסביר שוב. אני עשיתי סדרה (סדרות) על הרוק הישראלי כי זה הז'אנר שאני הכי אוהב, כי אני חושב שהרוק הישראלי, במיוחד בשנות השבעים והשמונים, חולל את המהפכה המוסיקלית שפתחה דרך גם למוסיקה הישראלית המזרחית, גם לפופ, גם למוסיקה המתקדמת ואפילו לג'אז ולמוסיקה האתנית. בעיני הכל קרה בזכות הגישה הרוקית, ועם המוסיקאים שבאו מהרוק. כמובן שיש פרשנים וחוקרים ועורכים מוסיקליים שרואים את העניין בצורה שונה לגמרי... אז אני אומר להם: קדימה. צרו את הסדרות שלכן, תאמרו את מה שאתם רוצים. אף אחד לא מונע את זה ממכם. הנה למשל אחרי "סוף עונת התפוזים" שודרה בערוץ 2 ההרבה יותר פופולרי מהערוץ הראשון, הסדרה של רון כחלילי "ים של דמעות"  על המוסיקה המזרחית, וניסן שור יצר סדרה על סצנת המועדונים "לרקוד עם דמעות בעיניים"... על הכיפק. כמה שיותר יותר טוב.

חלפו 15 שנים, וערוץ 24 המתחדש בניהולו של אייל אופנהיים (שהיה לפני כן מנהל התוכן בערוץ 8) החליט, במסגרת השינויים בלוח התכניות של הערוץ, לשדר שוב את הסדרה הישנה ולהוסיף לכל פרק דיון באולפן על הימים ההם במבט מימינו אלה. בשיחה עם חלק מהמשתתפים המקוריים (אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהודה פוליקר) ובעיקר עם  כאלה שבאו אחרי...למשל בשיחה על "כוורת" השתתפו "הבילויים" וניתחו בדרך מקורית וחכמה את היצירה של הלהקה שהשפיעה עליהם ועל כל המוסיקה הישראלית.

אחת השיחות הכי מעניינות, לפחות בשבילי, היה עם זאב נחמה, סולן להקת "אתניקס". ב"סוף עונת התפוזים" היה חלקה של הלהקה קטן מאד, כעוד אחת מהתופעות הרבות בשנות התשעים. עכשיו, אחרי כל השנים האלה, ברור שלנחמה ולחבריו היתה חשיבות רבה ביצירת הצליל הישראלי החדש של ימינו. אני עדיין דבק בעמדתי שתרומתם לרוק הישראלי הייתה קטנה, אבל לעומת זאת, הם עשו מהפכה גדולה בפופ המקומי, בשילוב הדאנס והמזרחי, בגילויו של אייל גולן, בחיבור ה"אתני" עם ה"X". "אתניקס" יצאו מתוך הרוק (הם התחילו כלהקת רוק מחאה בשם "מוסקווה") ושינו את המוסיקה הישראלית.

 השיחה עם נחמה ועם מרואיינים נוספים ב"בחזרה לסוף עונת התפוזים" דירבנה את אייל אופנהיים ואת עורך הסדרה דרור נחום, לחשוב על סדרת תכניות נוספת שתחזור שוב אל שנות התשעים, אך תנסה להאיר מקומות אחרים במוסיקה של העשור ההוא. להציג זווית חדשה של תופעות מוסיקליות שהתחילו אז והפכו לצליל הישראלי של שנות האלפיים. כלומר לא עוד פעם סיפורי רוקסן ופסטיבל ערד, אלא גם צבעים נוספים ואפילו סוגי מוסיקה שאני בתור השותף בעריכה והמנחה, לא בדיוק מת עליהם. קחו למשל את הפופ-דאנס שמייצגת דנה אינטרנשיונל. זאת לא מוסיקה שאני אוהב או שומע בבית, אבל אני מכיר בתרומתה לגיוון המוסיקה הישראלית של ימינו (שלא לדבר על תרומתה החברתית והמגדרית בעצם העובדה שהיא הצליחה בענק). רציתי להביא את דנה אינטרנשיונל לתכנית דווקא משום שבסיכומים שעשיתי עד עכשיו, שהיו רובם בתחום הרוק, היא לא משתתפת.

וכך, תחת הסיסמא הבלתי נאמרת "לא רק רוק" ערוץ 24 מתחיל לשדר השבוע סדרה שמביאה עוד מבט על שנות התשעים "שינויים בהרגלי הצריחה".

"עסק שחור", הפרק הפותח, עוסק בהיפ הופ הישראלי שנולד עוד בסוף שנות השמונים עם יאיר ניצני כ"האשם תמיד" ועם האדמור שהוציא אלבום ראשון בסגנון, "חומוס מטמטם". האורחים בתכנית המפיק הכי פורה ומשמעותי בתחום המוסיקה השחורה בארץ מאז ועד היום, יוסי פיין. שניים מחברי "שבק ס'", מוקי (דני ניב) ונמרוד רשף (נימי נים), שני שדרנים שטיפחו את הסגנון קוואמי ולירון תאני, ושניים שהתחילו אז והפכו להצלחה הגדולה ביותר בתחום בשנות ה2000: יאיא כהן אהרונוב וגיא מר מ"הדג נחש". היום עוד הרבה שותפים ללידת ההיפ הופ המקומי, כמו צ'ולו וסאבלימינל... אבל זה מה שהספקנו הפעם.

שניים מפרקי הסדרת עוסקים בפופ הישראלי החדש שצמח בשנות התשעים, כהכנה להתפוצצות הגדולה בשנות ה2000. ב"קול הפופ" משתתפים המוסיקאים והמפיקים דודי לוי ושי להב שעבדו, בין השאר, עם הזמרת שרון חזיז שאת הקליפים הראשונים שלה ביימו שירי שחר ושחר ברלוביץ'. דנה אינטרנשיונל והמנהל שלה שי כרם מספרים על הדרך הלא פשוטה מהשוליים הקשים במועדונים אל ההצלחה הבינלאומית עם "דיווה" באירוויזיון. הפרק השני, "ציפור מדבר", מוקדש  לזאב נחמה ותמיר קליסקי, אנשי "אתניקס" שיצרו במו אלבומיהם והפקותיהם (ובראשן גילויו וטיפוחו של אייל גולן) את צליל הפופ הישראלי החדש.

"אנחנו  העולם" עוסק בתופעה מוסיקלית נוספת שהתעוררה מאד בעשור ההוא, המוסיקה האתנית הישראלית. תופעה שהחלה עוד אי שם בסוף שנות השבעים עם שלמה בר ו"הברירה הטבעית", הלכה והתגברה בשנות התשעים עם להקות כמו "בוסתן אברהם" (זהר פרסקו מייצג אותם באולפן), "שבע", "גאיה" ו"שוטי הנבואה" ופסטיבלי "בראשית" ו"שנטיפי". בשנות ה2000 הפכו יוצאי הלהקות האלה מוש בן ארי ואברהם טל לכוכבים ענק במוסיקה הישראלית, והם מספרים על תחילת הדרך.

לא רחוק משם מבחינה סגנונית נמצא הפרק "קרוב - מחפשים שורשים" עם יוצרים שבאו מהרוק, התחברו לשורשים שלהם, המוסיקליים והטכסטואליים, ויצרו מיזוג חדש של צליל ישראלי מקורי. כל אחד מהם היה יכול להשתתף גם בפרקים אחרים, ובכל זאת לאהוד בנאי, חיים אוליאל, קובי אוז, ו"כנסיית השכל" יש גם משהו משותף. הרוק פוגש את השורשים המזרחיים.

 שנות התשעים היו גם תקופת הפריחה של המוסיקה האלטרנטיבית ושל שידורי תכניות טלוויזיה שעסקו באינדי. הפרק "אלטרנטי.וי" מציג את "נקמת הטרקטור", רם אוריון, דנה ברגר, המפיק חיים שמש, דן תורן ושרון קנטור. כולם התחילו בשוליים והגיעו, במידה זו או אחרת למרכז.

 "לא קל" מתייחס לתופעה שיש לה קהל עצום, אך ביטוי תקשורתי מצומצם. הרוק כבד או המטאל. להקת "היהודים", זאב טננבויים  מלהקת "סיילם", קובי פרחי מ"אורפנדלנד" והפיק ישי שוורץ שנלחם כל השנים על הכרה בסגנון.

 עוד סגנון שלא תשמעו בדרך כלל ברדיו ובטלויזיה, בטח לא אם אתם מכוונים לשנות התשעים, הוא הטראנס על שלוחותיו. "צ'אנס לטראנס" עוסק בשתי להקות היצוא של ישראלי בתחום זה "אינפקטד מאשרום" ואסטרל פרוג'קשן". בודק עם ישי הפלרן ואשר חביב את הקשר בין המסיקה והסמים, ומנתח את התופעה עם ד"ר יואב בן דב.

ויש גם פרק אחד, בסגנון הישן והטוב. בכל זאת התופעה הכי בולטת של שנות התשעים היתה פריחת הלהקות חסרת התקדים, שלא היתה לפני ולא חזרה אחרי. הפרק "הלהקות" עוסק בשלוש נציגות לתופעה, שעדיין פועלות גם בימינו: "מוניקה סקס", "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ו"רוקפור".

ויהיה, אולי, עוד פרק אחד, שכרגע אי אפשר לחשוף.

זה דרור נחום