WIRE

להשתנות תמיד

פעם, לפני מיליון שנה, היתה להקת WIRE  הבריטית, אחד ההרכבים הכי חמים ברוק הבריטי, ולא משנה איך קראו לו. "גל חדש", "Pאנק", "פוסט פנק" או אפילו "ארט פנק" שזה כבר מסביר את מיוחדותה של הלהקה הזו, ששילבה דבר והיפוכו: גם אנרגיות וגישה של פנקיסטים חסרי גבולות, וגם מורכבות ומפותחות מוסיקליים. ועובדה, מכל הגל החדש הבריטי של סוף שנות השבעים רק מעטים שרדו ועדיין ממשיכים לסקרן ולעניין. WIRE , המגיעה לארץ להופעה בתחילת נובמבר, היא אחת כזו.

יותר מ35 שנים אחרי שהתחילו הם ממשיכים לפעול (אמנם עם תקופות של הפסקות) ומה שיותר חשוב, ממשיכים להיות טובים. לא רק לקשישים כמוני שאוהבים את שנות השבעים והשמונים עוד משנות השבעים והשמונים, אלא גם לקהל צעיר יחסית, וגם למוסיקאים בני ימינו. הנה, למשל, ב"אוזן בר" בתל אביב מתארגנת השבוע הופעה מיוחדת של הצדעה לWIRE. במוצ"ש 26.10 יופיעו בשירי הלהקה ערן צור, לילה, "ועדת חריגים", ספי אפרתי, "אנטיביוטיקה", "ממבס", אסף תג'ר (מ"קטמין" ומEX LION TAMER שהיא להקת קאברים לWIRE) ועוד. נכון, לא מדובר בסגירת היכל נוקיה או  קיסריה, אבל, כמו בשנות השמונים, הגודל לא קובע. ההופעות הכי טובות שראיתי בעשור ההוא היו דווקא במקומות קטנים... ושבוע לאחר מכן, בתחילת נובמבר מגיעה הלהקה עצמה, והיא כבר במועדון  שממשיך את המסורת, מועדון "בארבי" שהוא גדול ומצוייד יותר מרוב מועדוני הימים ההם...

אז ב2.11 תגיע ל"בארבי", לראשונה, להקת WIRE. לראשונה, למרות שהקשר עם סולן הלהקה קולין ניומן מאד מושרש. הוא הופיע בארץ כבר כמה פעמים, גם כאורח "מינימל קומפקט" אותה הפיק מוסיקלית בשנות השמונים, גם כאורחו של ברי סחרוף וגם עם חברת "מינימל קומפקט" מלכה שפיגל שהיא בת זוגו. ניומן הופיע איתה בהרכב המשותף שלהם GITHEAD, וגם בהופעתה כסולנית ועכשיו הוא עם כל הלהקה, וזה שמח ומרגש לכל מי שזוכר את שנות השמונים הנהדרות (בניגוד לשנות השמונים המבאסות) ויודע שהן, במידה רבה, לא נגמרו למי ששומר על רוח הימים ההם.

קולין ניומן (בשחור לבן) והחבר'ה

במיוחד לא כשמדובר בלהקה שההשפעה שלה עדיין מאד משמעותית על דורות של מוסיקאים, במיוחד לא כשמדובר שממשיכה ליצור דברים חדשים ולהישמע מצויין גם היום, הם כבר לא פנקיסטים וקודרים כמו בתחילת הדרך, אבל הבגרות הוסיפה להם הרבה יופי.  והכי במיוחד לא כשמדובר בשלושה מתוך ארבעת חברי ההרכב המקורי: קולין ניומן, ששר ומגן בגיטרות וקלידים. גרהם לואיס בבס וקולות, רוברט גריי (הידוע גם בשם גוטובד) בתופים וכלי הקשה. רק הגיטריסט המקורי, ברוס גילברט כבר לא בלהקה והוא הוחלף על ידי מתיו סימס. ואגב, בחלק גדול מהופעותיה והקלטותיה WIRE, ולעתים תחת השם WIR, תיפקדה כשלישיה.

שלושה גלים היו לפעילות הלהקה שקמה ב1976. הראשון, כלהקת "פוסט פנק" נמשך עד סוף שנות השבעים, וכלל שלושה אלבומי מופת ובמיוחד אלבום הבכורה "PINK FLAG". אחר כך הם יצאו להפסקה ולפעילות סולו, נכנסו יותר למוסיקה אלקטרונית וחזרו לסיבוב נוסף בין 1987 ל1991, עם חמישה אלבומים מצויינים. הנאגלה האחרונה והמפתיעה במיוחד התחילה לפני עשור, באלבום בשם SEND. מאז הלהקה פעילה שוב, מופיעה הרבה, מקליטה  חומרים חדשים (ארבעה אלבומים בשנות ה2000...) וחוזרת גם, מידי פעם, לחומרים הישנים. WIRE , וחשוב לציין זאת, אינה להקת נוסטלגיה. הם לא מתכחשים לעבר המפואר שלהם, ויודעים שדווקא לאלבומיהם הראשונים היתה השפעה גדולה על הרבה מאד מוסיקאים עכשווים, אבל הם מאמינים מאז תחילת דרכם בצורך להשתנות ולהתעדכן, ואולי לכן הם מצליחים להשאר מעניינים גם כיום. כפי שאומרת כותרת אלבומם החדש והנהדר שלצורך קידומו הם מגיעים אלינו "השינוי הפך להיות אנחנו".

שינויים בהרגלי הצריחה. ימי שני 22:45 בערוץ 24

עוד מבט על שנות התשעים

פעם, לא כל כך מזמן, הייתי שותף ליצירת סדרה שהביאה את סיפורו של הרוק הישראלי, "סוף עונת התפוזים" קראנו לה, ולא רק בגלל השיר הנפלא שכתב מאיר אריאל והלחינו שלום חנוך ואריאל זילבר, ואלבום הרוק המושלם של להקת "תמוז", וגם לא רק בגלל שלמילה "תפוזים" יש צליל כל כך ישראלי מרענן... אלא גם בגלל תחושת "סוף העונה" שליוותה אותנו בשנת 1998 כשצילמנו את הסדרה. לא סוף עונת המוסיקה הישראלית, חס ושלום, אלא סוף עונת הרוק כמוסיקה הפופולרית בארץ. רוב הדוברים בפרק ההוא היו שותפים לתחושה שמעמדו של הרוק דועך לעומד ז'אנרים אחרים, ממוסיקה אלקטרונית ועד מזרחית. לכן הפרק האחרון נקרא "סוף העולם" כמו שיר שיתוף הפעולה של אביב גפן וברי סחרוף. וכך, למגינת ליבם של רבים, שנות התשעים נדחסו ב"סוף עונת התפוזים" לפרק אחד בלבד (אחרי שבערוץ הראשון החליטו לקצץ פרק נוסף) ורוב הדוברים בו קיבלו זמן מסך קצר במיוחד, לא בגלל שהם לא חשובים או אהובים, אלא מפני שלסכם את שנות התשעים עוד לפני שהעשור הסתיים נראה לנו, איך לומר זאת, קצת חסר פרספקטיבה.

כן, כדאי להדגיש שוב שהסדרה "סוף עונת התפוזים" עסקה ברוק הישראלי, ולא בכל שאר סוגי המוסיקה שצמחו בארץ, וחלקם היו הרבה יותר פופולריים מהרוק המקומי. הדגש שלנו היה על הרוק. למה? ככה. כי זה מה שהתבקשנו לעשות. כי זה מה שאנחנו אוהבים. כי כשמישהו מוזמן לעשות סדרת כתבות על כדורגל, אף אחד לא בא אליו בטענות שהוא לא מזכיר את הכדורסל. אף אחד לא מאשים אותו שהוא לא אוהב אתלטיקה קלה... אבל אצלנו, ואני למדתי את זה על בשרי גם מהפקות נוספות שהשתתפתי בהן, כמו סדרת "האלבומים" בערוץ 8, לעתים קרובות התגובות הן לא על מה עשית אלא על מה שלא. לא נותנים לך ביקורת על, לשם דוגמא, הפרק על "נושאי המגבעת", אלא שואלים אותך "ומה עם להקת "היהודים"", אתה עושה סדרה על רוק שואלים אותך על מזרחי, ומאשימים אותך שאתה מקפח או שונא ז'אנרים אחרים. אז הנה אני מסביר שוב. אני עשיתי סדרה (סדרות) על הרוק הישראלי כי זה הז'אנר שאני הכי אוהב, כי אני חושב שהרוק הישראלי, במיוחד בשנות השבעים והשמונים, חולל את המהפכה המוסיקלית שפתחה דרך גם למוסיקה הישראלית המזרחית, גם לפופ, גם למוסיקה המתקדמת ואפילו לג'אז ולמוסיקה האתנית. בעיני הכל קרה בזכות הגישה הרוקית, ועם המוסיקאים שבאו מהרוק. כמובן שיש פרשנים וחוקרים ועורכים מוסיקליים שרואים את העניין בצורה שונה לגמרי... אז אני אומר להם: קדימה. צרו את הסדרות שלכן, תאמרו את מה שאתם רוצים. אף אחד לא מונע את זה ממכם. הנה למשל אחרי "סוף עונת התפוזים" שודרה בערוץ 2 ההרבה יותר פופולרי מהערוץ הראשון, הסדרה של רון כחלילי "ים של דמעות"  על המוסיקה המזרחית, וניסן שור יצר סדרה על סצנת המועדונים "לרקוד עם דמעות בעיניים"... על הכיפק. כמה שיותר יותר טוב.

חלפו 15 שנים, וערוץ 24 המתחדש בניהולו של אייל אופנהיים (שהיה לפני כן מנהל התוכן בערוץ 8) החליט, במסגרת השינויים בלוח התכניות של הערוץ, לשדר שוב את הסדרה הישנה ולהוסיף לכל פרק דיון באולפן על הימים ההם במבט מימינו אלה. בשיחה עם חלק מהמשתתפים המקוריים (אריק איינשטיין, שלום חנוך, יהודה פוליקר) ובעיקר עם  כאלה שבאו אחרי...למשל בשיחה על "כוורת" השתתפו "הבילויים" וניתחו בדרך מקורית וחכמה את היצירה של הלהקה שהשפיעה עליהם ועל כל המוסיקה הישראלית.

אחת השיחות הכי מעניינות, לפחות בשבילי, היה עם זאב נחמה, סולן להקת "אתניקס". ב"סוף עונת התפוזים" היה חלקה של הלהקה קטן מאד, כעוד אחת מהתופעות הרבות בשנות התשעים. עכשיו, אחרי כל השנים האלה, ברור שלנחמה ולחבריו היתה חשיבות רבה ביצירת הצליל הישראלי החדש של ימינו. אני עדיין דבק בעמדתי שתרומתם לרוק הישראלי הייתה קטנה, אבל לעומת זאת, הם עשו מהפכה גדולה בפופ המקומי, בשילוב הדאנס והמזרחי, בגילויו של אייל גולן, בחיבור ה"אתני" עם ה"X". "אתניקס" יצאו מתוך הרוק (הם התחילו כלהקת רוק מחאה בשם "מוסקווה") ושינו את המוסיקה הישראלית.

 השיחה עם נחמה ועם מרואיינים נוספים ב"בחזרה לסוף עונת התפוזים" דירבנה את אייל אופנהיים ואת עורך הסדרה דרור נחום, לחשוב על סדרת תכניות נוספת שתחזור שוב אל שנות התשעים, אך תנסה להאיר מקומות אחרים במוסיקה של העשור ההוא. להציג זווית חדשה של תופעות מוסיקליות שהתחילו אז והפכו לצליל הישראלי של שנות האלפיים. כלומר לא עוד פעם סיפורי רוקסן ופסטיבל ערד, אלא גם צבעים נוספים ואפילו סוגי מוסיקה שאני בתור השותף בעריכה והמנחה, לא בדיוק מת עליהם. קחו למשל את הפופ-דאנס שמייצגת דנה אינטרנשיונל. זאת לא מוסיקה שאני אוהב או שומע בבית, אבל אני מכיר בתרומתה לגיוון המוסיקה הישראלית של ימינו (שלא לדבר על תרומתה החברתית והמגדרית בעצם העובדה שהיא הצליחה בענק). רציתי להביא את דנה אינטרנשיונל לתכנית דווקא משום שבסיכומים שעשיתי עד עכשיו, שהיו רובם בתחום הרוק, היא לא משתתפת.

וכך, תחת הסיסמא הבלתי נאמרת "לא רק רוק" ערוץ 24 מתחיל לשדר השבוע סדרה שמביאה עוד מבט על שנות התשעים "שינויים בהרגלי הצריחה".

"עסק שחור", הפרק הפותח, עוסק בהיפ הופ הישראלי שנולד עוד בסוף שנות השמונים עם יאיר ניצני כ"האשם תמיד" ועם האדמור שהוציא אלבום ראשון בסגנון, "חומוס מטמטם". האורחים בתכנית המפיק הכי פורה ומשמעותי בתחום המוסיקה השחורה בארץ מאז ועד היום, יוסי פיין. שניים מחברי "שבק ס'", מוקי (דני ניב) ונמרוד רשף (נימי נים), שני שדרנים שטיפחו את הסגנון קוואמי ולירון תאני, ושניים שהתחילו אז והפכו להצלחה הגדולה ביותר בתחום בשנות ה2000: יאיא כהן אהרונוב וגיא מר מ"הדג נחש". היום עוד הרבה שותפים ללידת ההיפ הופ המקומי, כמו צ'ולו וסאבלימינל... אבל זה מה שהספקנו הפעם.

שניים מפרקי הסדרת עוסקים בפופ הישראלי החדש שצמח בשנות התשעים, כהכנה להתפוצצות הגדולה בשנות ה2000. ב"קול הפופ" משתתפים המוסיקאים והמפיקים דודי לוי ושי להב שעבדו, בין השאר, עם הזמרת שרון חזיז שאת הקליפים הראשונים שלה ביימו שירי שחר ושחר ברלוביץ'. דנה אינטרנשיונל והמנהל שלה שי כרם מספרים על הדרך הלא פשוטה מהשוליים הקשים במועדונים אל ההצלחה הבינלאומית עם "דיווה" באירוויזיון. הפרק השני, "ציפור מדבר", מוקדש  לזאב נחמה ותמיר קליסקי, אנשי "אתניקס" שיצרו במו אלבומיהם והפקותיהם (ובראשן גילויו וטיפוחו של אייל גולן) את צליל הפופ הישראלי החדש.

"אנחנו  העולם" עוסק בתופעה מוסיקלית נוספת שהתעוררה מאד בעשור ההוא, המוסיקה האתנית הישראלית. תופעה שהחלה עוד אי שם בסוף שנות השבעים עם שלמה בר ו"הברירה הטבעית", הלכה והתגברה בשנות התשעים עם להקות כמו "בוסתן אברהם" (זהר פרסקו מייצג אותם באולפן), "שבע", "גאיה" ו"שוטי הנבואה" ופסטיבלי "בראשית" ו"שנטיפי". בשנות ה2000 הפכו יוצאי הלהקות האלה מוש בן ארי ואברהם טל לכוכבים ענק במוסיקה הישראלית, והם מספרים על תחילת הדרך.

לא רחוק משם מבחינה סגנונית נמצא הפרק "קרוב - מחפשים שורשים" עם יוצרים שבאו מהרוק, התחברו לשורשים שלהם, המוסיקליים והטכסטואליים, ויצרו מיזוג חדש של צליל ישראלי מקורי. כל אחד מהם היה יכול להשתתף גם בפרקים אחרים, ובכל זאת לאהוד בנאי, חיים אוליאל, קובי אוז, ו"כנסיית השכל" יש גם משהו משותף. הרוק פוגש את השורשים המזרחיים.

 שנות התשעים היו גם תקופת הפריחה של המוסיקה האלטרנטיבית ושל שידורי תכניות טלוויזיה שעסקו באינדי. הפרק "אלטרנטי.וי" מציג את "נקמת הטרקטור", רם אוריון, דנה ברגר, המפיק חיים שמש, דן תורן ושרון קנטור. כולם התחילו בשוליים והגיעו, במידה זו או אחרת למרכז.

 "לא קל" מתייחס לתופעה שיש לה קהל עצום, אך ביטוי תקשורתי מצומצם. הרוק כבד או המטאל. להקת "היהודים", זאב טננבויים  מלהקת "סיילם", קובי פרחי מ"אורפנדלנד" והפיק ישי שוורץ שנלחם כל השנים על הכרה בסגנון.

 עוד סגנון שלא תשמעו בדרך כלל ברדיו ובטלויזיה, בטח לא אם אתם מכוונים לשנות התשעים, הוא הטראנס על שלוחותיו. "צ'אנס לטראנס" עוסק בשתי להקות היצוא של ישראלי בתחום זה "אינפקטד מאשרום" ואסטרל פרוג'קשן". בודק עם ישי הפלרן ואשר חביב את הקשר בין המסיקה והסמים, ומנתח את התופעה עם ד"ר יואב בן דב.

ויש גם פרק אחד, בסגנון הישן והטוב. בכל זאת התופעה הכי בולטת של שנות התשעים היתה פריחת הלהקות חסרת התקדים, שלא היתה לפני ולא חזרה אחרי. הפרק "הלהקות" עוסק בשלוש נציגות לתופעה, שעדיין פועלות גם בימינו: "מוניקה סקס", "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ו"רוקפור".

ויהיה, אולי, עוד פרק אחד, שכרגע אי אפשר לחשוף.

זה דרור נחום

המלאך גבריאל

השירים 

במשך שנים לא מעטות היה פיטר גבריאל אחד המוסיקאים החשובים ביותר בעולם הרוק. הוא אמנם לא זכה בדרך כלל בהצלחות מסחריות עצומות ככוכבי מוסיקה אחרים, אבל הוא היה תמיד, ואני מדבר בעיקר על עשר השנים הראשונות לפעילותו כסולן, חדשן ומפתיע ומעניין מאד.

גבריאל היה גם ממציאן ועצמאי ומקורי במוסיקה שהקליט וגם שימש כחוקר מוסיקה שהיה בין המשפיעים הגדולים על איך נשמעת המוסיקה הפופולרית בעשרים השנים האחרונות. ההשפעה שלו מפתיעה במיוחד מכיוון שהוא לא ניסה "להיות פופולרי" אלא דווקא התעקש על "להיות מיוחד". דרך טבעית בשביל אחד שבא מ"המוסיקה המתקדמת" של ראשית שנות השבעים. כסולנה של להקת "ג'נסיס" ובאלבומים הראשונים שהוציא אחרי שפרש מהלהקה באמצע העשור (מה שלא הפריע לה, בהנהגתו של פיל קולינס, להפוך ללהקת הפרוג המצליחה בעולם).,פיטר גבריאל הצליח להכניס לתוך הרוק שלו כלים, קולות, צלילים ומקצבים שלא היו שם קודם, אצל אף אחד. והיה בעצם, לצד בודדים נוספים (כמו בראיין אינו ו"טוקינג הדז"), הממציא של "מוסיקת העולם" כפי שאנחנו מכירים אותה היום. ברור שגם לפני שהתחיל לעבוד היו מוסיקות עממיות בכל מקום בכדור הארץ, אבל גבריאל היה בין אלה שחיברו את המסורות המרוחקות ביותר מהתרבות המערבית אל תוך המוסיקה הפופולרית. הוא התחיל לעשות את זה באלבומי הסולו שלו והרחיב את פעילותו כשאירגן את ירידי המוסיקה האתנית "וומאד" (WOMAD)  והקים את חברת התקליטים "עולם אמיתי" (REAL WORLD). בפעילויות האלה הוא חשף לקהל המערבי חובב הפופ והרוק אמנים וסגנונות שאיש לא הכיר בעידן הפרה-אינטרנט. מיוסו א'נדור הסנגלי, דרך נוסראת פתה עלי חאן הפקיסטני, שילה שנדלר ההודית ועוד רבים אחרים

השנים הכי מהפכניות של פיטר גבריאל היו בין 1977 ל1986. אחרי ארבעה אלבומים "מתקדמים" ונסיוניים (שנקראו, ארבעתם, "פיטר גבריאל") אך כללו גם מעט להיטים ("גבעת סולסברי", "משחקים ללא גבולות", "אני לא זוכר", "ביקו", "זעזע את הקוף") יצא אלבומו החמישי "SO" שהפך להצלחה מסחרית עצומה עם קליפים ולהיטי ענק כ"אל תוותר" (דואט עם קייט בוש), "סלדג'האמר", "בעינייך" (דואט עם יוסי א'נדור), "רחוב הרחמים", "ציפורים מצויינות" (עם לורי אנדרסון) ועוד. בגיל 36, עשר שנים אחרי "ג'נסיס", הפך גבריאל לסופרסטאר בינלאומי.

מאז הוא המשיך להיות יוצר מעניין והוציא עוד לא מעט יצירות מופת, אבל הקדיש חלק גדול מזמנו ומרצו לפעילות שאינה רק כתיבת שירים אלא לפעילות חברתית-מוסיקלית ברשת ומעורבות במיזמים שונים שהותירו לו פחות זמן וחשק ליצירה. וכך בעשרים השנים האחרונות, דווקא כשהחזון המוסיקלי שלו זוכה להצלחה גדולה, הוא עצמו קצת פחות בולט ונדמה שחשיבות כאחד היוצרים המרכזיים במוסיקה הקלה, שכל העולם מחכה לאלבום שלו דעכה מזמן. מאז 1986 הוא הוציא עוד שש אלבומים, חלקם כוללים שירים נפלאים, אבל גבריאל של השנים האחרונות פחות חדשן. ב2010 הוא הוציא אלבום בשם SCRATCH MY BACK ובו קאברים לשירים שהוא אוהב (בינהם שירים של דויד בואי, טוקינג הדז, רדיו הד ועוד). שנתיים לאחר מכן הוציא אלבום כפול של ביצועים תזמורתיים למיטב שיריו, והוא בעיקר עסוק במיזמים שונים של שיווק מוסיקה תוך עידוד יוצרים צעירים, שמירה על זכויות המוסיקאים ועוד. 

ובתוך כל הפעילות הזו, ההפקות המדהימות, החדשנות בצליל ושילובי העולמות, נשכחה לפעמים העובדה החשובה לא פחות: הבנאדם כתב שירים נורא יפים. עכשיו הצד הזה של פעילותו מקבל תשומת לב באלבום אוסף בשם שהוא תשובה לאלבום הקאברים AND IL'L SCRATCH YOURS... שבו תריסר ממיטב שיריו של גבריאל מבוצעים על ידי אמנים שהוא אוהב ומעריך כיוצרים. חלקם הקטן נשמע בדיוק כמוהו (בייחוד להקת "אלבו" שתמיד נשמעת כמו גבריאל) אבל רוב הביצועים כאן נותנים זווית חדשה לשירים. דייויד ברן מ"טוקינג הדז", בון איוור, רג'ינה ספקטור, ג'וזף ארתור, ארקייד פייר, בראיין אינו, לו ריד, פייסט וטימבר טימבר, פול סיימון והפתעת האוסף: רנדי ניומן הוותיק שהופך את "ביג טיים" לשיר שלו. זה לא האלבום החדש של פיטר גבריאל שאני מחכה לו כבר עשור... אבל זו תזכורת נהדרת לגדולתו של גבריאל כיוצר.   

אלביס צובע שורשים

אלביס צובע שורשים

למרות שאני ברוגז איתו מאז ההברזה להופעה בישראל לפני שלוש שנים, אני חייב להודות שאלביס קוסטלו הוא אחד האמנים היחידים מדור "הגל החדש הבריטי של שנות השבעים" שעדיין מעניין לעקוב אחרי פעילותו גם בימינו. אז בואו נעזוב לרגע את הפוליטיקה (ורק נדגיש שלא מדובר בטיפוס אנטישמי אלא בהתנגדות למדיניות ישראל בשטחים), ונתרכז באלבום החדש שלו בשיתוף הפעולה המאד מפתיע עם THE ROOTS, להקת הסול-פאנק-היפ הופ הכי מדליקה בעולם (חוץ מ"הדג נחש" כמובן). הרעיון למפגש בין העולמות נולד כשקוסטלו הופיע בתכנית האירוח המאד פופולרית של ג'ימי פאלון, שבה  THE ROOTS היא להקת הבית כבר כמה שנים. לכאורה, נראה כאילו האלבום החדש WISE UP GHOST, הוא פשוט אלבום נוסף של קוסטלו עם להקת-ליווי חדשה, אבל אחרי עוד כמה האזנות מתברר שהקשר ביניהם יצר חיבור אמיתי ומיוחד, שבו כל צד השפיע על הצד השני לא רק בביצוע אלא ביצירה עצמה. הקרדיט לשירים משותף לאלביס קוסטלו, עמיר חליב תומפסון (המכונה, בין השאר QUESTLOVE), המתופף של "השורשים", וסטיבן מנדל שגם אחראי על ההפקה וההקלטה. חלק מהשירים נשמעים בסגנון המוכר של קוסטלו עם להקת ליווי רעננה, במיוחד כשיש ציטטות וסימפולים מעבודות קודמות שלו (למשל ב"תוציא את הלשון שלך" יש ציטטה מ"גלולות וסבון"). בשירים אחרים הצליל מזכיר יותר את "השורשים" עם סולן אורח שלא היה שם בעבר, במיוחד מכיוון שהלהקה הזו תמיד מוסיפה קולות וסגנונות אורחים לתוך המוסיקה שלה. בשירים כמו "חמש דקות איתך" או בכפי שהזמרת האורחת לה מאריסול שרה בספרדית, "סינקו מינוטוס קון ווס", זה נשמע אלביס קוסטלו שלא הכרנו וברוב שאר השירים, נדמה ש"השורשים" הרוויחו ראש חדש במילים ובמוסיקה, וגם בגישה בשירה, שהיא מאד שונה מהFאנקיות שהם רגילים לה. כשהם שיתפו פעולה עם ג'ון לג'נד היה בזה משהו טבעי מבחינתם, כאן זה משהו מיוחד. בקיצור, שני הצדדים הרוויחו מהמפגש. וגם למאזינים, ולא משנה אם קודם לכן הייתם חובבי אלביס או "השורשים" יהיה די קל להתחבר לצליל החדש.

עמיר ואלביס

כשדקלן פטריק מקמנוס (יליד 1954, ליברפול, בריטניה) התפרסם לראשונה, באמצע  שנות השבעים, עצם מראהו החיצוני ודרך שירתו נראו כמו התרסה פנקיסטית נגד המוסכמות בעולם הרוק: משקפופר אנגלי כחוש, בעל קול צורם משהו, הבעה רוטנת ושירים מרירים ובהחלט "לא נחמדים"... ושיא ההגזמה היה בשם שבחר לעצמו. לא שם המשפחה, קוסטלו, ששאל משם נעוריה של אמו אלא השם הפרטי שבחר ברוב חוצפתו: שמו של מלך הרוק אלביס פרסלי (שעדיין היה בחיים עד ה-16 באוגוסט 1977).

מאז THIS YEAR'S MODEL,  אלבומו השני והראשון עם להקת "האטרקציות" אלביס קוסטלו הוא אחד היוצרים האישיים הבולטים, החשובים והפוריים ביותר במוסיקה הבריטית. הוא יצא מהפנק-ניו,ווייב של תחילת הדרך אל מגוון סגנוני רחב, מרוק ועד קאנטרי, מג'אז ועד מוסיקה קלסית. ב36 שנות פעילותו הוא הקליט לא פחות מ600, הוציא כשלושים וחמישה אלבומים, השתתף במאות הפקות ומפגשים עם אמנים אחרים, והוא ממשיך להתחדש ולחפש עוד אפיקי ביטוי מוסיקליים.

"THE ROOTS"  שייכים כמובן לדור אחר. הלהקה התחילה לפעול בסוף שנות השמנים ונחשבה לאחת המוצלחות ביותר בהופעות החיות בהיפ-הופ, יצירתית ומפתיעה בשילוב מוסיקות אחרות בתוך ההיפ הופ, מג'אז ועד רוק ועד סימפולים מפסקולי סרטים, להקה מיוחדת גם בזכות הנגינה החיה בהקלטותיה. אלבומם הרביעי "THINGS FALL APART" והלהיט עם אריקה באדו YOU GOT ME שיצאו בשנת 1999 הפכו אותם לאחת הלהקות הבולטות במוסיקה האמריקנית ומאז כל האלבומים שלהם מאד מצליחים, ולא רק בקרב קהל היפ הופ, עם להיטי ענק כמו "THE SEED " וכל מה שהם עושים באלבומים האחרונים שלהם, מאז אלבומם ה11,  "HOW I GOT OVER" שיצא לפני שלחוש שנים. שיתופי פעולה מפתיעים הם חלק מהעניין שלהם: ג'ון לג'נד בא מתחום הנשמה אבל רוב המפגשים שלהם הם עם האלטרנטיב:  ג'ואנה ניוסום, כמו קונור אוברסט, ג'ים ג'יימס, אם ווארד ועוד.  קוסטלו הוא עוד חוליה.

הכל מהשמיים

היום, כשדוד ד'אור הוא אמן ידוע ומצליח, מסכם את 25 שנות הקריירה שלו בספר ודיסק חדשים, מופיע בהצלחה עצומה בארץ ומייצג את ישראל ברחבי העולם (כולל בפני מלכים, נשיאים והאפיפיור) קשה להאמין שבתחילת דרכו הוא נאלץ להילחם על מקומו כחלק מקובל במוסיקה הישראלית הלגיטימית. קודם כל בגלל קולו, לא היו רגילים אצלנו לזמר גבר ששר בקול גבוה כזה, ותגובות לא ענייניות בנוסח "בטח אין לו ביצים" ו"מה זה השירה האומואית  (הטעות במקור) הזאת?" היו די מקובלות בשנים הראשונות שלו. ולא משנה שהוא לא תמיד שר בקול הגבוה שלו, ולא חשוב שהוא עבד עם מיטב המוסיקאים הבולטים של התקופה. הוא נראה חנון או יורם , כנראה בגלל בגלל הסיגנון העדין של שיריו, שהיה מאד שונה מהצליל האהוב על "דור רוקסן" מצד אחד, ועל אוהבי המוסיקה המזרחית מצד שני. הנה כך כתבתי עליו בשנת 2000 באנציקלופדיית המוסיקה "מומה":

"עם קול קונטרה טנור צלול ומלאכי ושירה מדויקת וקלאסית ברוחה, נשמע דוד ד'אור כעוף מוזר במוסיקה הישראלית של ראשית שנות ה-90, תקופת הפריחה של הרוק היותר מכוסח אצלנו. מוזר וכמעט זר. בזכות האמרגן שלמה צח שהאמין בו מההתחלה ובזכות יהודית רביץ שהפיקה מוסיקלית במיומנות רבה את אלבומו הראשון, הפך ד'אור תוך זמן קצר לכוכב גדול שהעניק למוסיקה הישראלית צבע חדש, ייחודי ובלעדי".

עכשיו, עשרים שנה אחרי תחילת הדרך, ד'אור שכבר הוציא 12 אלבומים, ומכר לא פחות מששה עשר  אלבומי זהב ופלטינה, יכול להרשות לעצמו לחגוג בענק את מפעל חייו. הוא עושה זאת בימים אלה בהוצאת ספר "הקול בצבע" ובו יותר מ150 ציורים אותם צייר בשנים האחרונות (בהוצאת זמורה ביתן) ולצידם שירים וטקסטים אותם כתב, חלק כאלה שנחשפים בספר לראשונה. לספר מצורף גם דיסק עם מיטב להיטיו. בנוסף לכך מוציא ד'אור דיסק אוסף רגיל הכולל את מיטב להיטיו, חלקם בגרסות חדשות. ביניהם: "קול מהשמיים" , "תשמור על העולם ילד" (בהקלטה חדשה בדואט עם קובי אפללו), "כל הכוכבים", "נוסע צפונה" (בדואט עם ארקדי דוכין), "זמן אהבה" ( בדואט עם אהוד בנאי) , "הלב יודע" (בדואט עם שלומי שבת), "יד ענוגה" (בדואט עם מירי מסיקה) , "אהבנו כאן" (בדואט עם אריק איינשטיין), העולם שאני מצייר, "לחזור" (עם "הג'יפסי קינגס"), "אצלנו בכפר טודרה" (בדואט עם שלמה בר) "בים הגדול", "אני עף", "להאמין" (דואט עם יסמין לוי), "שיר לבת" (דואט עם אתי אנקרי)  ושיר חדש בשם "מקום לאהבה".

בנוסף לכך מציג ד'אור תערוכה מציוריו, באכסדרת אולם המופעים של סוזן דלאל. ד'אור מצייר בשנים האחרונות  בסטודיו בפלורנטין במקום בו הייתה בעבר הנגרייה של אבא שלו ויטוריו ז"ל שנפטר לפני כחמש שנים. מותו של האב מחלק באופן די ברור את הקריירה של ד'אור לשני חלקים שונים, שכמובן יש ביניהם המשכיות. מאמן שמתעסק בפופ, עם השפעות אתניות שונות, לאמן שיש ביצירה שלו הרבה השפעות של מוסיקה יהודית דתית ומסורתית.

החלק הראשון הוא הסיפור של ילד הפלא דוד נחייסי שבא ממשפחה שמוצאה בלוב, מתגלה לראשונה בפסטיבל שירי הילדים באמצע שנות השמונים  עם השיר "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים", משרת בשנת 1985 ב"להקת פיקוד מרכז" (עם הלהיט "יא ליל") ואחר נסיונות לא מוצלחים להיות חבר בלהקות שונות ("השלישייה", "קו 4") מתחיל בראשית שנות התשעים קריירה כסולן שהופכת, למרות קבלת הפנים שהוזכרה קודם, למצליחה מאד. הוא התעקש כל הקריירה שלו לשלב בין פופ  ורוק רך והשפעות קלסיות עם מוסיקת עולם. נקודות ציון בולטות בדרכו  היו עבודה עם יהודית רבית ועופר מאירי באלבומו הראשון, עם "קול מהשמיים", ו"יד ענוגה" של זלמן שניאור. אלבום שני בהפקת עופר מאירי, "בגובה משתנה", שאת רוב שיריו כתב והלחין ד'אור. ביניהם "אני עף" ו"שמור על העולם" והופעה בפני האפיפיור בוותיקן.

בהמשך שנות התשעים הופיע ד'אור במופע משותף עם שלמה בר ו"הברירה הטבעית", "דוד ושלמה" ולאחריו במופע משותף עם אתי אנקרי (שניהם יצאו גם בתקליטים).

בראשית שנות האלפיים באלבום "בנשמה" עבד ד'אור עם פטריק סבג (סולנה לשעבר של להקת "כשניקו תתחיל לדבר") ולהיט האלבום היה "כל הכוכבים", שכתב והלחין ארקדי דוכין. בשנת 2003 הוציא ד'אור את אלבום הופעה "Live In Concert", הפעם עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

גם בהמשך דרכו היה ד'אור מאד מגוון במוסיקה שלו, עם "להאמין", שהקליט לאירוביזיון, ועם קלטת וידאו לילדים שהוציא עם שרון חזיז ועם אלבומו השביעי, "כמו הרוח" ובו בין השאר דואטים עם אריק איינשטיין, שלומי שבת ואהוד בנאי. בשנים 2007 ו-2008 הופיע ד'אור בפסטיבלי מוזיקת העולם "WOMAD", שייסד פיטר גבריאל. המופע תועד על גבי האלבום "דוד ד'אור בהופעה חיה".

באותה שנה נפטר אביו של דוד, והוא, לדבריו, גילה את בית הכנסת ואת התפילה וכך החל הפרק השני בחייו של ד'אור, בו הוא אמן בעל זיקה יהודית חזקה, המופיע בהצלחה עצומה ברחבי העולם. באותה שנה יצא "שירת רבים", אלבום משותף לד'אור ולפטריק סבג ובו שירי תפילה מן המקורות, כ"לכה דודי", ואדון הסליחות". האלבום הצליח מאד וד'אור נבחר באותה שנה כאמן של הקרן למצוינות בתרבות.  בשנת 2010 הוציא ד'אור את האלבום "העולם שאני מצייר", בהפקתו המוזיקלית של טל ירדני ובהמשך השנה יצא האלבום "שירת רבים 2" שחזר על הצלחת קודמו.                

ב2011 הוציא  את האלבום "הקול הקלאסי", הכולל גרסאות כיסוי ללהיטים וקלאסיקות ידועות כ"אי שם מעבר לקשת" ו"קרוב אלייך".  וכל הזמן הזה הוא נודד בעולם, כנציג של המוסיקה הישראלית והיהודית, ולא רק בפני קהילות יהודיות. הוא הופיע בפני הנשיא לשעבר קלינטון בעצרת שאירגן בנו של מרטין לותר קינג, הוא הופיע בסין בתכנית טלויזיה שנצפתה על ידי עשרות מיליונים, הוא שר בבית האופרה של סידני, בפסטיבל אתני באוסטרליה, מכר עשרות אלפי עותקים בטייוון וכבש את הטלוויזיה הרוסית. כבר כמה שנים טובות הוא אחד מסיפורי ההצלחה הכי גדולים של המוסיקה הישראלית, ואיכשהו אצלנו, הוא עדיין לא מקבל את הכבוד המגיע לו.

ב17.10.13 במרכז סוזן דלל בשעה 21:00 יתקיים המופע החדש של דוד ד'אור "מקום לאהבה"