עוד קצת אריק, בקטנה

רסיסי זכרונות

השיחה האחרונה שלי עם אריק איינשטיין הייתה שעות אחדות לפני שהתמוטט בביתו.  "איך קוראים לבמאי הזה שהוא גם מוסיקאי ?" הוא שאל כאילו הנושא מאד מאד דחוף לו. ומאחר שלא עניתי מייד הוא לחץ: "נו... זה שעשה את הסרט על הצוענים???"... "אמיר קוסטוריצה" הצילה אותי אשתי שישבה לידי במכונית, וקולו של אריק התמלא חיוך... "אה... נכון... שלום מותק. תודה רבה!".  עכשיו הוא התפנה לשאול איפה אנחנו ומה שלומנו ומה אנחנו עושים. ואני ידעתי שניצלתי בנס. בזכות אשתי. כי חס ושלום אם אריק היה שואל אותי שאלה בתחום המוסיקה ואני לא הייתי יודע את התשובה מייד.... חודשים רבים הוא יכול להזכיר לי את הפאשלה שלא זכרתי בשליפה את שמו של זמר האופרה דיטריך פישר דיסקאו.

אתמול, בנמל תל אביב, בהרצאה שנקבעה לפני חודשיים. טליה צילמה

כבר בערך עשר שנים, זה היה התפקיד היומי שלי מול אריק איינשטיין. הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד לקולנוע, ומי יודע לאיזה עוד נושאים שבהם התעניין וגילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה" הוא כינה את עצמו, וזכר בעל פה מי היו חברי נבחרת הכדוריד נשים של הונגריה בשנת 1938. עם התדרדרות הראייה שלו, ואי היכולת לקרוא או לגלוש באינטרנט, אריק מינה לעצמו יועצים בכל מיני תחומים, והתקשר אלינו, הגוגלים שלו, המון פעמים ביום. לעתים גם בשעות ממש לא מקובלות כי ממש היה דחוף לו להיזכר, והוא מאד חשש לשכוח. כולנו, כך נדמה לי, היינו מאד גאים לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.

אז האם הייתי חבר שלו? מבחינת כמות שעות השיחה אני מתאר לעצמי שכן. אבל מבחינתי האישית, מאחר שאני צעיר ממנו ב15 שנה ומעריץ אותו מאז שעמדתי על דעתי, תמיד הרגשתי קטן לידו, תמיד התרגשתי כשהוא בא לבקר בימים שהוא עוד בא לבקר (והבית נערך למסדר המפקד) ותמיד זכרתי שיותר משאני עוזר לו, הוא בעצם עוזר לי בכך שהוא נותן משמעות למה שאני עושה כל חיי... אוהב וחוקר ומתמחה במוסיקה. אם אריק שואל אותי, דווקא אותי, אז סימן שבכל זאת הגעתי למשהו במקצוע שלי.

הפעם האחרונה בה פגשתי אישית את אריק איינשטיין הייתה לפני שבועיים. גלגלצ ביקשו ממני להקליט אותו מקריא סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 השנה. מאחר שהוא לא יכול לקרוא, באתי אליו עם מכשיר ההקלטה, והקראתי לו את הטכסט שוב ושוב, שורה שורה, והוא חזר על המשפטים עוד פעם ועוד פעם עד שהטייק נשמע לו טוב מספיק. כן, אפילו בנושא כל כך פעוט ושולי, הוא היה מקצוען חסר פשרות. היה חשוב לו שהאינטונציה תהיה מדוייקת, שכל מילה תתאים לו (הוא התעקש לא לומר "היי כאן אריק איינשטיין" אלא רק "שלום כאן אריק איינשטיין") ולא מוותר עד שהרגיש שזה נשמע טוב. ואם בג'ינגל הוא ככה, תארו לעצמכם איך הוא התנהג בשירים שלו. הוא מעורב בכל פרט, מתעניין בכל נואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון של השיר. לבדוק אופציות, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. תשאלו את גיא בוקטי שעבד איתו בשנים האחרונות, תשאלו את יוני רכטר שעבד על עיבוד "עטור מצחך זהב שחור" כמעט שנה שלמה.

אחרי הקלטת הג'ינגל ושיחה מלאת געגועים על הזמר האמריקני טים הארדין שביקר בארץ ב1975, כולל הדגמות שירה (אריק איינשטיין שר לי, באופן פרטי, את "איך נוכל להאחז בחלום"!!!) הוא רוצה להשמיע לי שיר חדש שהוא מכין לאלבום שירי אברהם חלפי. עומר קליין, מוסיקאי ג'אז צעיר שאריק התאהב במוסיקה שלו,  הלחין מילים קורעות לב של חלפי על אמו שחוזרת מבית הקברות. "זה על אמא של חלפי שחוזרת מהקבר של האבא?" אני שואל. ואריק משיב: "אנא ערף... לא בדיוק יודע על מה השיר... אבל נראה לי שכן. אתה יודע שאין דבר כזה "אלמן", זה מושג פיקטיבי. יש רק אלמנה". וסימה, אשתו, שבדיוק חזרה עם השווארמה מסתכלת מהצד בחרדה. יודעת שעם כל הפאסון וההומור ו"העזוב את השטויות שלך", אריק הוא לא אדם בריא. בקושי נושם, אחרי עשרות שנים של עישון כבד, וסובל מאד בעיקר מבעייות הראיה.

"אם יש כבר שיא כל כך טוב אז למה לשבור אותו", סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כשאריק שבר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה... וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים של עצמו. לדעתו כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר היה לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית. וכך בהתייחסות למוסיקה ולחיים בכלל. האיש שכמעט לא יצא מהבית ידע בדיוק רב מה קורה בחוץ. התעניין וגילה בקיאות בהמון נושאים, היה בעל דיעה עצמאית ומקורית. אם זה משתתף חדש בתכנית "דה ווייס" ("שמעת את הזמרת הערבייה הנפלאה הזו" הוא נדנד לי במשך חודשים, הרבה לפני שאיזשהו שיר של לינה מחול הגיעה לרדיו), ואם זה, ככה פתאם, שיר ישן של אריאל זילבר שהוא בחר בו, לפני שלושה ימים, בתכנית הלילה של ערוץ 2. ובעיקר הוא היה אלוף האלופים בספורט. אנציקלופדיה מהלכת, ונורא נורא נורא אהב את זה, בוודאי יותר מאשר לדבר על עצמו. ב"סוף עונת התפוזים", הסדרה שצילמתי ב1998 לערוץ הראשון, רואה הצופה קטע שבו אני מראיין את איינשטיין והוא מביט מעבר לכתפי במבט מצועף אל העתיד... למעשה הוא הביט אל מסך טלוויזיה שהיה מונח מאחורי, ובו הוקרן באותו זמן משחק באליפות העולם בכדורגל...

-          למה אתה כבר לא מופיע? שאלתי אותו באותה תכנית...

אריק: "אני לא מסוגל... זה עולם רועש וקשה..."

-          ומה עם אהבת הקהל?

אריק: "יש לי מעל ומעבר... תופיע אתה!" הוא ענה לי לקול צחוקם של אנשי הצוות... "הוא שולח אותי להופיע.... זה לא מתאים לי עיוני... וזה גם לא הפסד גדול. אני לא איזה מוסיקאי ענק, מקלפלין או וונדר,... אני בסך הכל זמר ששר בלדות".

http://www.youtube.com/watch?v=7Wsg5QiJe3Q

ועוד משהו שהוא נהג לומר. על מישהו שכתב ביקורת רעה: "ממנו אני אפילו לא מתעלם".

מאחורי הצלילים, לפני המלחמה

אם צילום אחד שווה אלף מילים אז מי יודע כמה שווה סרטון עתיק, צילום וסאונד... הנה אחד כזה שעלה לאחרונה לרשת והחזיר אותי בבת אחת 40 שנה אחורה. הלוקיישן: אי שם במדבר סיני. המשתתפים: שלמה גרוניך בפסנתר ושירה, מתי כספי בגיטרה ושירה, וקבוצה קטנה של חיילים מאובקים, עייפים ועצובים, מנסים לשאוב עידוד מההופעה המאולתרת. השירים: "אלוהים מרחם על ילדי הגן", "ציור", וגם "רוקי רקון" ו"משהו" של הביטלס. התאריך: השבוע הראשון למלחמת יום כיפור. אני חוזר שוב ושוב ושוב אל הצילום הזה, הלא-ממש מקצועי אך המפתיע באיכותו היחסית, ומצטמרר. הניגוד בין המוסיקה הנפלאה, מעוררת ההשראה, והסצנה ההזויה בלב המדבר, והחיילים המותשים שמי יודע אם שרדו את המלחמה... והשיר החדש שגרוניך כתב ושר אז, ולא הקליט מעולם, "שיר לאדמה" שמייחל לקצת שלווה ושלום, והידיעה המרה שאחיו הצעיר של שלמה, איש חיל האויר ירון גרוניך ז"ל, נפל ימים אחדים אחרי ההופעה הזו.

ויומיים אחרי שגרוניך העלה את הסרטונים ליו-טיוב, מתגלה לפתע תיעוד נדיר נוסף מהימים ההם. גם הוא מצולם בצבע (שלא כמו מה שראינו אז בטלויזיה הישראלית) וגם הוא, מהימים ההם. יעקב גרוס, חוקר ומתעד הקולנוע הישראלי, שיחזר קטעים משלושה סרטים שצולמו בישראל לפני מלחמת יום כיפור, בהפקת מרסל וואנג. ישראלי שיצר סרטי תדמית ישראליים לצורך הפצתם בגרמניה. בין שאר האמנים המופיעים בסרטים נמצא את אסתר עופרים, להקת פיקוד צפון, להקת חיל השריון ולהקת פיקוד דרום, מישה סגל ורותי נבון, להקת כוורת ו... מתי כספי עם שלמה גרוניך. בסך הכל חודשים אחדים לפני המלחמה, והשניים, שזה מכבר הוציאו את אלבומם "מאחורי הצלילים" (שהוקלט בהופעה בסוף 1972) ממשיכים להופיע ביחד במופע הכי מפתיע של התקופה, וגם מציעים לצוות הצילום הגרמני קטעים חדשים שלא יצאו מעולם: אילתור ג'אזי חופשי משעשע שנמשך יותר מעשר דקות, גרסה מפתיעה בגרמנית לשיר "רוזה מרציפן" במקור מאלבום הבכורה של גרוניך, וגם שני השירים של הביטלס שהיו כנראה חלק מהרפרטואר הקבוע של אותם ימים. SOMETHING וROCKY RACCOON.

ההופעה במלחמה סימנה את סוף הגלגול הראשון של המפגש כספי-גרוניך "מאחורי הצלילים". מאז לשניהם ישנה קריירה מפוארת וממשיכים להיות פעילים מאד במוסיקה הישראלית העכשווית. הם שיתפו פעולה מידי פעם (למשל כשכספי הפיק לגרוניך את האלבום "צמר גפן מתוק") והם אף נוהגים לחזור אל הופעות משותפות תחת הכותרת "מאחורי הצלילים". אבל שום דבר לא יכול להשתוות לראשוניות של המפגש הראשוני ביניהם. לאש היצירתית שנדלקה בין שני מוסיקאים שאף פעם לפני לא עשו את זה ביחד עם מישהו אחר. לא לפני כן או לאחר מכן. קרה שם נס אמנותי, וגם ארבעים שנה אחרי, שתי ההופעות האלה מדהימות לא רק בגלל ההקשר ההיסטורי, אלא בגלל שהמוסיקה של השניים והצורה בה הם מופיעים כל כך חופשית ומשוחררת ולא דומה לשום דבר במוסיקה הישראלית.

אמנם, נכון, בשנות השבעים היו המון מהפכות מפתיעות במוסיקה הישראלית. אני חוזר ונזכר בתופעה הזו כבר כמעט שנה שלמה, כמחליפו של דורון נשר בתכנית שבועית בגלי צה"ל (בשבתות בין 12 ל14). אני מתרכז בתכניות האלה אך ורק בשנות השבעים, ונדהם לגלות בעצמי עד כמה עשירה ומקורית ומגוונת היתה התקופה ההיא. מתי כספי ושלמה גרוניך הם מהדמויות העיקריות של העשור, ביחד ולחוד. גרוניך אמנם הספיק רק חצי עשור, אבל עשה המון המון מוסיקה, לעצמו ולאחרים. ב1975, אחרי אלבום סולו ראשון, מפגש עם כספי ב"מאחורי הצלילים" ושלישית "קצת אחרת" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב  הוא נסע לחו"ל עד 1980. גם כשחזר מחו"ל המשיך גרוניך להיות אמן מפתיע ולא פשוט ו"לא מסחרי", ודווקא בשנים האחרונות הוא זוכה בהרבה יותר הכרה ותשומת לב. כספי, שתמיד שילב ניסיוניות וחדשנות ביכולת ליצור "פופ" היה בשנות השבעים המוסיקאי הישראלי הכי פורה ומגוון, עם כמות מטורפת של מאות (!) שירים שהיה קשור ליצירתם, כמלחין או כמעבד או כמבצע... 

כמה רגעים משותפים בדרך. ב1970 הלחין מתי כספי (יליד נובמבר 1949) מילים של דן אלמגור למחזה "עיר הגברים" ביניהם את הלהיט "פנקס הקטן" ששר ששי קשת. שלמה גרוניך (יליד ינואר 1949) היה הפסנתרן בתזמורת המלווה ובתקליט המחזה (שיצא ב1971). בראשית אותה שנה הגיע לרדיו שיר ראשון של הצמד מתי כספי ושלמה גרוניך: "בעל יקר ואשה מתוקה". השיר הוצג למצעד ו... נעלם בלי להותיר זכר. מתי כספי הוציא אלבום עם שלישית "לא אכפת להם" ושלמה גרוניך את הסולו הראשון שלו "למה לא סיפרת לי", שניהם עבדו עם אמנים רבים אחרים וחזרו להקליט ביחד בספטמבר 1971 בשיר בשם "מה יהיה אתי" שגם הוא לא משך תשומת לב מיוחדת. קצת יותר טובה היתה תשומת הלב של התקליטון שהקליט יחדיו בראשית 1972. שני שירים שכתבו והלחינו יחד, והקליטו עם להקה: "ציור" ו"בן גוריון". הם גם נפגשו בהפקות לאחרים באותה תקופה, למשל כששלישית סיני בהפקת גרוניך (עם הסולן שלמה יידוב) הקליטה את השיר שהלחין כספי "לבד", ו"צוות הווי הנדסה קרבית: (עם נתן כהן) שניהל מתי כספי הקליט את השיר "איילה" שהלחין גרוניך. באפריל 1972 הופיע כספי בפסטיבל הזמר בלחן שלו למילים של גרוניך, שגם היה אחראי על העיבוד התזמורתי "אחרי שנסעת" (ואותך), ובהמשך השנה השניים שיתפו פעולה באלבומה של חוה אלברשטיין "אשה באבטיח" משירי נורית זרחי.

ביולי 1972 הוצג למצעד גל"צ שיר משותף של כספי וגרוניך "אלוהים מרחם" למילים של יהודה עמיחי. השיר הוקלט בהופעה במועדון "צוותא" בתל אביב, ואחרי חודשים אחדים יצא תקליט ההופעה תחת הכותרת "מאחורי הצלילים". התקליט כלל שירים חדשים שנוצרו לכבוד המופע המשותף: "אבי" (יהודה עמיחי), "רוצה שנית" (משה שכביץ), "ציור", "בן גוריון", "יום לפני הדין", "מאחור הגדר הלבנה", וגם שירים מדרכם הסולנית, כמו "אל נא תלך" ו"קווינטה" של גרוניך, ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ו"ואותך" של כספי. רק שניהם על הבמה, גיטרה ופסנתר, ועולם שלם ושיר של צלילים, של כאב ויופי ועצב ושמחה... שירים שהפכו לקלסיקה ישראלית. אחר כך היו הופעות משותפות עם סוזאן ופראן (שגם הקליטו שיר גנוז שלהם "סוסי הפרשים" למילים של אמיר גלבוע) ועם שלומית אהרון. ואחר כך באה המלחמה...

הקספרים חוגגים עשרים

חגיגת 20 השנה ל"מופע הארנבות של דוקטור קספר" המתרגשת עלינו השבוע באלבום אוסף חדש ובהופעה במועדון התיאטרון ב21.11, היא למעשה ציון דרך בחייהן של שתי להקות שפעלו, ופועלות, תחת אותו שם. שתיהן הן כלי הביטוי של שני יוצרים, שיר להב ואורן ברזילי, ויש להן כמובן שירים משותפים (כשהלהקה השניה חוזרת לשירי הראשונה), ובכל זאת אלה שני הרכבים שונים. עם ראש אחר, ועם תפקיד אחר במוסיקה הישראלית.

הלהקה הראשונה הייתה הפתעה גדולה ברוק הישראלי של ראשית שנות ה-90. הקלידן-זמר שי להב הגיע לראשית העשור אחרי שניסה כוחו כסולן וכחבר בלהקות אחדות (ביניהן "שדות זהב"). הוא פגש בגיטריסט וזמר צעיר ממנו בשם אורן ברזילי, והשניים יצרו שירים למופע פופ קברטי בשם "מופע הארנבות של דוקטור קספר". כשהפכו ללהקה, עם צירופם של הבסיסט איציק רייזנברג והמתופף צביקה כהן, הפך שם המופע לשם הלהקה.  הקספרים היו אחת הלהקות הכי מדליקות, מקפיצות וכיפיות בסצנת הרוק הצעיר של התקופה, עם רוק גראנג'י בשילוב פאנקי-פאנק-פופ, שהושפע מלהקות אמריקאיות כמו "רד הוט צ'ילי פפרז" ואחרות. הצלחתה בהופעות הייתה גדולה ויצרה לה חוג מעריצים גדול יחסית עוד בטרם הקליטה מקצועית אף שיר. ב1992 החליטו רונן בן טל ואורי פירסט מאולפני "די.בי." להפיק את הלהקה, חיים שמש מ"הד ארצי" החתים, ודודי לוי, מ"נוער שוליים", הפיק מוסיקלית ועיבד עם חברי הלהקה. ב1993 יצאו "בשמלה אדומה" (ע"פ השיר של להקת הנח"ל עם תוספות מקוריות) ואחריו "בואי דינה",  ואלבום הבכורה שכלל עוד להיטים שכתבו להב וברזילי, ביניהם "סקס", "יום שני השמח", "כל יום" ו"שרה בצבעים". הלהקה הפכה להצלחה עצומה ויצאה מ"רוקסן" אל המופעים גדולים בפארקים ופסטיבלים (בין השאר, בפסטיבל ערד במופע "ימי ראשית הקיץ" משירי שמוליק קראוס.

ב1994עברה הלהקה את משבר האלבום השני, שוב בהפקת דודי לוי אך עם מעט להיטים (וקליפים עצמאיים שהפיקה הלהקה): "אהובתי השונה", "ימות הקיץ", "רדיו ג'ו" והרבה פחות הצלחה. בהמשך השנה, לצד הופעותיה הרגילות, הופיעה הלהקה גם במופע אקוסטי.

האנרגיות והיצירתיות חזרו לפרוח באלבומה השלישי של הלהקה, "הו הו" שיצא ב1995. הפעם המפיק המוסיקלי היה עובד אפרת שגם השתתף בעיבודים עם הלהקה. "אחלום לנצח", "יותר מדי", "הו הו" ו"תראו אותי"  היו הלהיטים הבולטים, אך האלבום לא הצליח. כך גם ההופעות שאחרי הוצאתו, חלקן עם שי נובלמן במקומו של רייזנברג שחזר בתשובה. בינואר 1996 התפרקה הלהקה.

ברזילי ולהב נפרדו מהשותפות, והמשיכו ליצור מוסיקה, הראשון בעיקר באנגלית, בארה"ב. השני כמלחין ומפיק לאחרים, ביניהם שרון חזיז ובעיקר ללהקת "היי פייב" שהפכה לאחת ההצלחות הגדולות במוסיקה הישראלית של שנות התשעים. גם בעשור הבא המשיכו החברים ליצור, להקליט ולהיות מאד פעילים במוסיקה (אורן ברזילי בארה"ב, ושי להב, בלהקת "אדוני הממון" עם דן תורן, וכמפיק ללא מעט אמנים).

ב2004 קמה להקה "מופע הארנבות של דוקטור קספר" השנייה. בספטמבר באותה שנה הופיעו שי להב ואורן ברזילי במופע איחוד במועדון "בארבי" כשאיתם מנגנים גלעד פסטרנק בגיטרה, אורן זיו בבס, שי נובלמן בבס בחלק מהשירים, יובי חייבי בתופים וערן טלמור בקלידים. ההופעה, שהונצחה גם בדיסק, התרכזה במיטב הלהיטים הישנים, אך הוכיח שיש על מה לדבר ולא רק על נוסטלגיה. הכימיה בין החברים הוותיקים היתה מושלמת, עם הנגנים החדשים הם נשמעו נהדר, והקהל הצעיר קיבל את הלהקה אפילו טוב יותר מאיך שחבריה התרגלו להתקבל בהופעות בסוף דרכה, שמונה שנים קודם לכן.  עוד כמה סיבובי הופעות קצרים ומוצלחים, שיכנעו את להב וברזילי שיש להם מה לומר גם בהווה. הם התחילו שוב לכתוב ביחד ולשלב בהופעות שירים חדשים כמו "עולם שקט" ותכננו להקליט אלבום חדש. ב2008 יצא מתוכו שיר ראשון, "היא כל הסיפור", אך הגורל רצה אחרת ולפני שהאלבום יצא חלה ברזילי בתסמונת "גיאן-בארה", ופעילותו שותקה למשך חודשים אחדים. בזמן שיקומו יצר ברזילי אלבום סולו אישי מקגש באנגלית, והחל להופיע בביתו, אך בתחילת 2009 התבשרו אוהדי להקה  שהחברים חזרו שוב לפעילות והוציאו את אלבום האולפן הרביעי שלהם, "סוף לא טוב". הקספרים חזרו בגדול והפתיעו את מי שחשב שהם שייכים רק לשנות התשעים. שנתיים נוספות חלפו, והקספרים באלבום מצויין נוסף, "בן חורג", עם גיטריסט חיזוק חדש, אריאל פוליאקוב ועם עוד שורה של שירים מוצלחים, ביניהם הלהיט "הכל יהיה בסדר".

הנה הם בהופעה עם האלבום "בן חורג" בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל 9.10.11

מופע הארנבות של דוקטור קספר בהופעה בגל"צ 9.10.11

מוזיקה היום 9.10.2011 דני אור ואסף סיטון: סאונד מופע הארנבות של דוקטור קספר שי להב בשירה וקלידים, אורן ברזילי בשירה, גיטרה והקשה אריאל פוליאקוב בגיטרה וקולות, אורן זיו בבס, יובל חייבי בתופים עץ או פלי הכל יהיה בסדר נמאס לי אחלום לנצח עולם שקט אף אחד לא גר כאן יותר ריב בואי דינה

17 שנים אחרי הפירוק הם לגמרי קיימים. לא להקה פתטית שמנסה לשחזר את העבר, אלא להקה חיה ופעילה שחבריה נשמעים טוב לא פחות מזו שהיתה פעם, והשירים החדשים שלהם מצויינים ומתאימים לגילם ולדרך שעשו. ב21 בנובמבר במועדון התיאטרון יצטרפו אל ברזילי, להב, חייבי, זיו ופוליאקוב מספר אורחים: דודי לוי, "מרסדס בנד", לירון רמתי ו"תירס סקסואל".

נקמת הטרקטור חיה

על האלבום החדש והמצויין של "נקמת הטרקטור" כתבתי כאן לא מזמן...
http://www.kutnermusic.com/2013/09/blog-post_28.html

 ועכשיו תשמעו אותם בהופעה

לקראת הופעתם ביום ששי 22.11.13 ב"זאפה" תל אביב
הגיעה הלהקה לתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל

גראם ג'קסון וטל וניג: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

נקמת הטרקטור

אבי בללי בשירה ובס, אופיר לייבוביץ' בגיטרה, גליה חי בויולה ושירה,

רועי ירקוני בקלידים, אביב ברק בתופים

שתה אחי

כתונת פסים

דברי אלי + אדון הסליחות + אל נורא עלילה

 

התשמעו קולם

זו כתבה שהתפרסמה כאן לפני כחצי שנה, כשהחבר'ה של "החצר האחורית" עדיין גייסו כסף ב"הד סטארט".

האלבום כבר יצא, והוא ממש ממש נהדר

עכשיו החבר'ה נודדים גם בהופעות השקה

הופעת בכורה חגיגית לרגל יציאת האלבום
11.12.13, 21:00, מועדון צוותא, ת"א

ובינתיים, עד שהם יגיעו גם לתכניתי בגל"צ

אני מזכיר שהאלבום נמצא בחנויות הנבחרות

ואפשר לרוכשו גם ב:

http://www.epesmusic.co.il/index.php?id=92

 הוא אחד מגדולי המוזיקה הישראלית מאז סוף שנות הששים, פרסם שירים עוד לפני שחברי להקת הנח"ל (ששרו את המילים שלו ל"שיר לשלום" ואיפשרו לדני סנדרסון להראות מה הוא יודע לעשות בגיטרה) חלמו להקים להקת משלהם, והמשיך לעשות את זה הרבה אחרי ש"כוורת" התפרקה ב1976.
בגיל 68, עם רשימת מאות השירים שכתב, יצירות מופת שחלקן הגדול הפך ללהיטי ענק, הוא אינו נח לרגע. ממשיך להיות פעיל על הבמה כאמן מבצע, מגלה מעורבות בתעשיית המוזיקה (הוא כיהן ארבע שנים כיו"ר דירקטוריון "אקו"ם", האירגון ששומר על זכויות הכותבים והמלחינים) והוא בעיקר ממשיך לכתוב ולבטא את עצמו, את דעותיו ואת רגשותיו. אולי לא באותו קצב ובאותה כמות שאפיינו אותו פעם, ובכל זאת, כל שיר חדש שלו הוא פנינה. עכשיו מוצא יעקב רוטבליט דרך נוספת להתחדש ולהתעדכן בפרויקט הנושא את השם "החצר האחורית".

לדור שלא ידע, כי בכל זאת מדובר בכותב מילים ולא בכוכב על נספר שיעקב, המכונה יענקל'ה, הוא אחד הכותבים היותר חשובים ופוריים במוזיקה הישראלית של ארבעים וחמש השנים האחרונות, הוא כותב מקורי וחכם, עם הומור דק ודוק של עצבות, בלשון יומיומית ועם המצאות לשוניות, ממאמרים בעיתונים ועד שירי אהבה, טבע וארץ, שירים פרטיים וגם כאלה שמתקבלים ככלליים. מ"שיר לשלום" שנוצר כמובן כאמירה חברתית לאומית ועד "דרכנו" שנכתב כשיר אהבה ועידוד אישי והפך להמנון התקופה... לא קלה היא דרכנו.

ישנו רוטבליט שכולם מכירים ואוהבים. זה שכתב מאות השירים לאחרים, להיטי ענק כ"חוזה לך ברח", "בלדה בין כוכבים", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "קפה טורקי", "שבתות וחגים", "באה מאהבה", "אחרי עשרים שנה", לוח וגיר", "סוס עץ", "דברים שרציתי לומר", "רואים רחוק רואים שקוף", "דרכנו", "תנו לגדול בשקט", "לקחת את ידי בידך", "איך הגלגל מסתובב", "לוח וגיר", "היא חזרה בתשובה", "ימי ראשית הקיץ", "בוקר של כיף", "יש לי יום הולדת", "סוף לסיפור", "אצלי הכל בסדר", "כמו ששיר נוגע" ועוד רבים שהולחנו והושרו על ידי מיטב אמני ישראל, ולא סתם כקלישאה. באמת הוא תמיד עבד עם הכי טובים.

וישנו רוטבליט האחר. המשורר- טרובדור שכותב ומלחין וגם מגיש את שיריו. אמנם בסיוע מוזיקאים מצויינים, אך ללא ניסיון לתת  ליופי הצלילים להסתיר את המסרים החריפים שבטכסט.  לא להיות נחמד או למצוא חן, אלא לומר את האמת שלו ישר בפרצוף ללא פחד.  את הרוטבליט הזה הרבה פחות מכירים, הוא אינו קל לעיכול, אינו זמר וירטואוז אלא אחד שיש לו באמת מה לומר. מסרב להיות מקוטלג בשמאל או בימים, שומר בקנאות על חופש מחשבתי ויצירתי, ונשאר תמיד מרתק ומאתגר. כשמתרגלים, הוא נשמע גם מאד יפה מוזיקלית.

ב1978, 11 שנה אחרי שלחם במלחמת ששת הימים ואף נפצע קשה ואיבד רגל, הוציא רוטבליט אלבום בכורה בשם "כך שיחררתי את ירושלים". 11 שנים לאחר מכן הוא חזר באלבום "מכתבים מבית רביעי".
עוד 15 שנים חלפו והוא הוציא שני אלבומים על מדינת ישראל בזמן ההתנתקות, תחת הכותרת "מדינת היהודים", ולפני שנתיים את אלבומו הטוב ביותר עד היום: "צומת עלעול".

והנה עכשיו, זמן לא רב אחרי שנפרד מחברו ושותפו המוזיקלי הבכיר שמוליק קראוס, הוא עושה משהו חדש ומקורי שלא עשה אי פעם בעבר, ומקים להקה משלו. רוטבליט אמנם לא שר בלהקה אבל כל המילים שלו והוא לגמרי שותף לראש המוזיקלי. כלומר, אינו נותן את השירים שלו למלחינים ומבצעים שיעשו איתם מה שבא להם, אלא שותף מלא ביצירה. ההרכב נושא את השם הצנוע "חצר אחורית", ובימים אלה, בעזרת תמיכה כספית באתר HEADSTART הוא משלים אלבום ששירים אחדים מתוכו כבר הגיעו לאזני המתעניינים. שירי אהבה לצד שירי מחאה.

"בין הים לנהר"

 בין הים לנהר יד החוק כבר תקצר

ההמון שזרע וההון שקצר

אלימות ושחיתות וכפל מוסר

שררה וכבוד במקח וממכר

ויד איש באחיו, באשה ובזר

הכל כבר פרוץ והכל מגודר

והכל מבוצר

כל מגזר ומגדר

בין הים לנהר

הלך לאיבוד הסיפור הגדול

הסיפור הגדול שיודע הכל

מימין ומשמאל והפוך וישר

שיבין את אתמול, שיגיד מה מחר

בין הים לנהר.

חבריו של רוטבליט ל"חצר אחורית" הם שלושה מוזיקאים, צעירים ממנו בשלושים שנה, שבשבילם העבודה איתו היא הגשמת חלום מוזיקלי.

הפסנתרן, גיטריסט וזמר גדי (בסגול) רונן מכיר היטב את רוטבליט כמי שהפיק מוזיקלית את אלבומיו האחרונים. רונן הקים לפני עשור את להקת "דבק" שהוציאה שלושה אלבומים, עם פרויקט 1:1 הוא הקליט עוד שלושה אלבומים משירי המשורר רן בר גיל, הוציא אלבום סולו "יוצא לרחוב" ומשתף פעולה (עם חברו ללהקת "דבק", בועז ריינשרייבר) עם רוטבליט כבר תשע שנים.

הצלע השניה ב"חצר אחורית" הוא תומר יוסף, סולן "בלקן ביט בוקס" ומוזיקאי עצמאי גרובי מדליק שהוציא שלושה אלבומי סולו מצליחים ועוד אלבום כחבר צמד... והשלישי הוא איתמר ציגלר, בסיסט וגיטריסט, גם הוא בלהקת "בלקן ביט בוקס" ובעוד הרכבים, שהוציא גם הוא שלושה אלבומי סולו מאד מיוחדים ויפים.

החבורה הזאת, "החצר האחורית" עובדת  כשנה וחצי על יצירת אלבום, ועושה זאת בדרך עצמאית לחלוטין. לפני חודשיים הם פנו לעזרת הציבור במימון סיום הפרויקט באתר HEADSTART והשיגו, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, 110% מהסכום הנדרש כדי להשלים את העבודה: הקלטות של רביעיית מיתרים, המיקסים והמאסטרינג בעזרת נגנים נוספים, טכנאים ואולפנים חיצוניים. הם גם יצטרכו תקציב לעיצוב, צילום והדפסת האלבום. שכן "חצר אחורית" הם אולי בחוד החנית הטכנולוגי מבחינת דרך העבודה על האלבום, אבל בסופו של דבר הם מוציאים אלבום פיזי, כמו פעם. וזאת רק סיבה נוספת לאהוב אותם. 

ביטלסבביביסי

עוד פעם ביטלס? עוד תקליט חדש? האם זה מיחזור של חומרים ישנים? האם זה מעניין מישהו בימינו? האם זה מדבר לקהל הישראלי?

התשובות הן, לפי הסדר: כן, כן, לא, אני מקווה שכן ואני בטוח שכן.

השבוע, 51 שנה אחרי הוצאת התקליטון הראשון שלה, ו43 שנים אחרי התפרקותה, יוצא אלבום חדש, כפול, של הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים, ובו עשרות שירים שלהם שלא יצאו בעבר. הפעם לא מדובר בהקלטות אולפן גנוזות אלא באוסף מארכיון ההופעות של הלהקה באולפני הבי.בי.סי. שהוקלטו "LIVE" בשנים 1963 עד 1965. כמעט לפני 20 שנה, ב1994, יצא אוסף כפול כזה, ‘Live at the BBC’ , והוא הפך להצלחה מסחרית עצומה ומפתיעה עם מכירות של יותר מ5 מיליון עותקים.

מאז עולם המוסיקה השתנה לחלוטין, הדיסקים נעלמו לטובת האינטרנט, והביטלס עצמם, או ליתר דיוק חברת התקליטים שלהם, הוציאה מהארכיונים מה שנראה כמו כל מה שאפשר היה להוציא: סדרה של 6 דיסקים תחת הכותרת "האנתולוגיה", עריכה מחדש לשירי הלהקה בפסקול המופע "LOVE", גרסה חדשה ל"לט איט בי", בישולים חדשים לכל אלבומי הלהקה, ואפילו הוצאות חדשות בתקליטי ויניל.
ובכל זאת, מתברר, זה עוד לא נגמר. הביטלס הופיעו בשנים הראשונות לפעילותם עשרות פעמים בתכניות רדיו וטלוויזיה, הם ביצעו למעלה מ250 שירים בתכניות אלה. חלקם שירים שהגיעו לאלבומי הלהקה, חלקם כאלה שבוצעו רק בהופעות. האוסף החדש "On Air – Live at the BBC Volume 2" כולל 40 קטעים בהקלטות מהרדיו, מתוכם רק 3 הופיעו בעבר. ואלה לא רק השירים אלא גם, קצת, קטעי דיבור ובדיחות והקראת מכתבי מעריצים וד"שים. מבחינה טכנית לא מדובר באחד משיאי הביטלס, הסאונד לא מדהים כמו באלבומי האולפן. אבל מבחינת האנרגיה וההתכוונות, הביטלס, כרגיל, בשיאם. בכל טייק הם נותנים את הנשמה כאילו זו הפעם הראשונה, או האחרונה. הכל היה באמת חי ללא תיקונים, וכך בחלק מהשירים יש אפילו פיספוסים וטעויות וזיופים קלים... אבל זה ממש לא משנה.

הנה השעה הראשונה מהתכנית בגל"צ:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=457827

והנה השניה:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=368187&cid=457828

בניגוד לאוסף הראשון, שיצא בשנת 94 והיה "הדבר החדש" הראשון של הביטלס שיצא מאז התפרקות הלהקה, עכשיו אנחנו כבר פחות מתרגשים מכל פיפס שהוקלט. ובכל זאת, זו התדמנות לשמוע איך הם נשמעו באמת, בחי, ללא תיקונים. וזה נפלא. פחות לקהל שאינו מכיר את הלהקה, לו אני מציע להתחיל מאלבומי האולפן הרגילים (ורצוי מ"ראבר סול","רבולבר" ו"אבי רואד") אלא למעריצים האמיתיים. יש כאן לפחות 10 שירים שלא יצאו בעבר בכלל באלבומי הלהקה, ביניהם “Beautiful Dreamer” ו“I’m Talking About You” ועוד די הרבה גרסות של הביטלס ללהיטים של אחרים שהם העריצו, כמו צ'ק ברי, ריי צ'ארלס, ריצ'ארד הקטן, קרל פרקינס ועוד. לצידם כמובן גם החומרים המקוריים מהשנים ההן, כשאף אחד מחברי הלהקה או האנשים שמסביבה ידע שהם הולכים להיות ההרכב החשוב ביותר במאה העשרים.
אלה הם ימי התום. ומה מתאים יותר מתכניות רדיו כדי להעביר את התחושה הזו. זה נכון לשנות הששים המוקדמות, וזה נכון גם לעידן הדיגיטלי של ימינו. האלבום החדש, אגב, יוצא בסידי כפול ובגרסת איי-טיונז, אך גם בארבעה תקליטי ויניל.

ואשר לשאלת הקשר הישראלי. ההערצה לביטלס בישראל היא באמת תופעה מיוחדת.  הקהל הצעיר, ולא רק המעריצים הקשישים, עדיין ממשיך להתעניין בלהקה המופלאה הזו, בלי שום פרופורציה לאף אמן וותיק אחר. כמובן שהדבר מתבטא בהשמעות ברדיו, בכל מיני ספשלים ומרתונים ותכניות סיכום תקופתיות, וכמובן גם התכנית השבועית של מודי זנדברג ב88 FM, וזה ממשיך עם מכירות הדיסקים והתקליטים, כן, גם בימינו, וזה קיים כל הזמו בהופעות חיות. בארץ מסתובבים לפחות ששה הרכבים שונים שעושים ביטלס דרך קבע, לצד עוד מוסיקה משנות הששים והשבעים ("המג'יקל מיסטרי טור", "הסיקסטיז", "ג'וק בוקס", "לס-ביט", "אומהגומה", "לט איט ביר") ולכולם יש לא מעט הופעות. רק לפני חודשים אחדים, בפסטיבל הביטלס השנתי בחולון הופיעה בהצלחה רבה להקת הקאברים האמריקנית "ליברפול לג'נד" ביחד עם אחותו של ג'ורג' האריסון, ועוד מעט מגיעה לארץ  להקת קאברים אמריקאית נוספת,TWIST & SHOUT שמעלה במופע שירוץ ברחבי הארץ את סיפור הביטלס תחת הכותרת All you need is love. שלא לדבר על מגוון הרצאות בנושא, בין השאר ב"אוזן בר" בתל אביב שם אורי משגב מציג במשך שנה שלמה את כל אלבומי הלהקה בהסדרת הרצאות, או אנשים נוספים, ואני ביניהם, שמוזמנים כל הזמן להרצות בנושא. מניסיוני הדל אני יכול להעיד שהקהל שמגיע להרצאות כאלה אינו רק קהל מבוגר שזוכר את הביטלס מילדותו, אלא גם קהל צעיר שהסיפור שלהם, ובעיקר המוסיקה שלהם, עדיין נשמעת לו רלוונטית.

להזמנת הרצאות שלי על הביטלס אפשר לפנות ל:
yaelkut@gmail.com

השנסונים של רננה

רננה נאמן מופיעה בימים אלה עם שירי אלבום הבכורה המופלא שלה "שנסון לציון"

הופעות קרוב, עם הרכב מלא:

ב14.11 באוזן בר בתל אביב. 

ב7.1 בצוללת הצהובה בירושלים.

הנה הדגמה קצרה לאיך היא נשמעת/נראית בהופעה, בתכנית "מוזיקה היום" בגלי צה"ל

גראם ג'קסון וטל וניג: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

וזה מוש (אדוארדו מצד שמאל מחוץ לפריים)

רננה נאמן בנבל ושירה, אדוארדו גורבצ'וב בחצוצרה, מוש להב בחליל

המילים לא נאמרו

רוח רעה

סופת חול

שנסון לציון

 

פול מקרטני חי

בחזרה לעכשיו

נתחיל בשורה התחתונה: "NEW", החדש של פול מקרטני הוא אלבום מצויין. הפתעה גדולה למי שכבר נואש ממנו מזמן וגם למי, שכמוני, דווקא חושב שהיתה לו תחייה יצירתית מרגשת בשנות האלפיים, ורק האלבום הקודם, היה מבאס. כי מה בעצם אנחנו מחפשים מיוצר בן 71 שכבר עשה כל כך הרבה דברים נפלאים בעבר? לא שימציא שוב את הגלגל או לפחות את הפופ, את זה הוא עשה כבר לפני חמישים שנה, אלא ש...א. ימשיך לעשות את מה שהוא טוב בו, לאמור, ליצור מנגינות מופלאות. ב. שישמע אמין במה שהוא אומר, כלומר "אמיתי". וג. וזה הכי קשה, שיצליח עדיין ושוב לעניין מבחינת איך שהוא נשמע. כשאני מסכם את NEW  כ"מצויין" זה לא מפני שאני חושב שכל השירים בו מושלמים, אלא בגלל שמקרטני עומד בשלושת הדרישות האלה. יש כאן המון לחנים מצויינים שמתכתבים עם ההיסטוריה המפוארת שלו וגם נשמעים חדשים, ומילים שמתגעגעות לעבר מנקודת מבט עכשווית ולא מנסות להציג אותו כנער בן 16. וגם, בזכות שיתופי הפעולה שלו עם ארבעה מפיקי מוסיקה צעירים, הוא נשמע מאד רענן וטוב.

המסקנה הזו משמחת במיוחד בגלל החשש שנבע מהפער שבין פול מקרטני כדמות ציבורית בשנים האחרונות והאלבום הקודם שהוא הוציא. מצד אחד הוא נראה נורא פעיל ומעודכן, ממשיך כל הזמן להופיע בהצלחה היסטרית, מצטרף לפליטי "נירוואנה", מתארח אצל ברוס ספרינגסטין, מצייץ ב"טוויטר" על הופעת הפתעה ברחובות לונדון כשהוא מנגן על משאית, ועוד ועוד. ומצד שני האלבום הקודם  KISSES ON THE BOTTOMהיה נורא מאכזב. ולא בגלל שמקרטני החליט להיזכר בשירים שגדל עליהם בילדותו (כלל רק שני שירים מקוריים) וגם לא בגלל שהוא היה באלבום ההוא "רק זמר" (ולא ניגן) אלא מפני שהוא נשמע נורא זקן. לא זקןCOOL  ומדליק כמו ג'וני קש או לאונרד כהן, אלא עם קול רועד וקצת בכייני, כמו סבתא שחוזרת לשירי ילדותה. השירים, לפחות חלקם, היו יפים, אך מקרטני ביצע אותם בלי לחדש דבר ובלי להוסיף להם משהו אישי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נשמע כל כך עייף ולא מעניין. לפול מקרטני אסור להשמע ככה, לא מפני שהוא אמור להשאר צעיר לנצח, אלא בגלל שהכוח העיקרי שלו הוא המחויבות המוחלטת בשירה. כנראה שגם הוא הבין את זה, ולמעט רגעים בודדים באלבום החדש בו השירה שלו קצת יכנאית (כולל, למרבה הצער, בשיר הנושא "חדשים" שיצא גם כסינגל ראשון) הוא שוב מלא אנרגיה חיובית. שזה מה שמקרטני נתן לעולם ב50 האלבומים ומאות השירים המדהימים שיצר: אנרגיה חיובית. גם כשהוא צורח במלוא גרונו (זוכרים את ההופעה בישראל?), וגם כשהוא מלחשש בשיר עדין ועצוב, יש בו תמיד משהו מאד אופטימי. לא במקרה הוא נחשב למלחין והמבצע המצליח ביותר בכל הזמנים, עם מכירות של 100 מיליון אלבומים ו100 מיליון סינגלים.

האלבום NEW (וזה לא "חדש" אלא "חדשים", כמו ב"כשהיינו חדשים") מגיע בתקופה טובה בחיי מקרטני. 15 שנים אחרי טראומת מותה של אשתו לינדה (אליה הוא ממשיך להתגעגע גם בשיריו החדשים), וחמש שנים אחרי פרשת גירושיו המכוערים מהת'ר, הוא נשוי שוב, לננסי שטכס נישואיהם קשור לאלבום החדש.... הדי ג'יי במסיבת החתונה שלו היה לא פחות מאשר מרק רונסון, שהוזמן להיות אחד מארבעת מפיקי האלבום החדש, לצידם של פול אפוורט (שהפיק בין השאר את "אדל") איתן ג'ונס (רופוס וויינרייט) וגם  ג'יילס מרטין, בנו של מפיק הביטלס ג'ורג' מרטין. חמישים שנה אחרי האלבום הראשון של הביטלס (שגם אליהם הוא מתגעגע ב"הימים המוקדמים") מקרטני פנוי שוב לעשות את מה שהוא אוהב ויודע לעשות: שירים. לא ניסיונות אלקטרונים (כאלה היו לו חמישה אלבומים) וגם לא מוסיקה קלסית עכשווית (לא פחות משמונה אלבומים) אלא "שירים רגילים", פופ-רוק עשוי היטב, מקרטני מתייחס אל העולם ואל החיים כאדם רגיל שאוהב וכוכב ומתגעגע ומקווה...כך למשל באחד השירים היפים באלבום הוא נוסע בבוקר באוטובוס לעבודה וחושב על אהובתו כל הדרך. סביר להניח שפול מקרטני לא נסע לעבודה באוטובוס כבר הרבה מאד שנים, אבל השיר מאד משכנע כחלק ממכלול הגעגוע והכמיהה לאהבת אמת שממלא את האלבום הזה.