עוד קצת אריק, בקטנה

רסיסי זכרונות

השיחה האחרונה שלי עם אריק איינשטיין הייתה שעות אחדות לפני שהתמוטט בביתו.  "איך קוראים לבמאי הזה שהוא גם מוסיקאי ?" הוא שאל כאילו הנושא מאד מאד דחוף לו. ומאחר שלא עניתי מייד הוא לחץ: "נו... זה שעשה את הסרט על הצוענים???"... "אמיר קוסטוריצה" הצילה אותי אשתי שישבה לידי במכונית, וקולו של אריק התמלא חיוך... "אה... נכון... שלום מותק. תודה רבה!".  עכשיו הוא התפנה לשאול איפה אנחנו ומה שלומנו ומה אנחנו עושים. ואני ידעתי שניצלתי בנס. בזכות אשתי. כי חס ושלום אם אריק היה שואל אותי שאלה בתחום המוסיקה ואני לא הייתי יודע את התשובה מייד.... חודשים רבים הוא יכול להזכיר לי את הפאשלה שלא זכרתי בשליפה את שמו של זמר האופרה דיטריך פישר דיסקאו.

אתמול, בנמל תל אביב, בהרצאה שנקבעה לפני חודשיים. טליה צילמה

כבר בערך עשר שנים, זה היה התפקיד היומי שלי מול אריק איינשטיין. הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד לקולנוע, ומי יודע לאיזה עוד נושאים שבהם התעניין וגילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה" הוא כינה את עצמו, וזכר בעל פה מי היו חברי נבחרת הכדוריד נשים של הונגריה בשנת 1938. עם התדרדרות הראייה שלו, ואי היכולת לקרוא או לגלוש באינטרנט, אריק מינה לעצמו יועצים בכל מיני תחומים, והתקשר אלינו, הגוגלים שלו, המון פעמים ביום. לעתים גם בשעות ממש לא מקובלות כי ממש היה דחוף לו להיזכר, והוא מאד חשש לשכוח. כולנו, כך נדמה לי, היינו מאד גאים לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.

אז האם הייתי חבר שלו? מבחינת כמות שעות השיחה אני מתאר לעצמי שכן. אבל מבחינתי האישית, מאחר שאני צעיר ממנו ב15 שנה ומעריץ אותו מאז שעמדתי על דעתי, תמיד הרגשתי קטן לידו, תמיד התרגשתי כשהוא בא לבקר בימים שהוא עוד בא לבקר (והבית נערך למסדר המפקד) ותמיד זכרתי שיותר משאני עוזר לו, הוא בעצם עוזר לי בכך שהוא נותן משמעות למה שאני עושה כל חיי... אוהב וחוקר ומתמחה במוסיקה. אם אריק שואל אותי, דווקא אותי, אז סימן שבכל זאת הגעתי למשהו במקצוע שלי.

הפעם האחרונה בה פגשתי אישית את אריק איינשטיין הייתה לפני שבועיים. גלגלצ ביקשו ממני להקליט אותו מקריא סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 השנה. מאחר שהוא לא יכול לקרוא, באתי אליו עם מכשיר ההקלטה, והקראתי לו את הטכסט שוב ושוב, שורה שורה, והוא חזר על המשפטים עוד פעם ועוד פעם עד שהטייק נשמע לו טוב מספיק. כן, אפילו בנושא כל כך פעוט ושולי, הוא היה מקצוען חסר פשרות. היה חשוב לו שהאינטונציה תהיה מדוייקת, שכל מילה תתאים לו (הוא התעקש לא לומר "היי כאן אריק איינשטיין" אלא רק "שלום כאן אריק איינשטיין") ולא מוותר עד שהרגיש שזה נשמע טוב. ואם בג'ינגל הוא ככה, תארו לעצמכם איך הוא התנהג בשירים שלו. הוא מעורב בכל פרט, מתעניין בכל נואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון של השיר. לבדוק אופציות, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. תשאלו את גיא בוקטי שעבד איתו בשנים האחרונות, תשאלו את יוני רכטר שעבד על עיבוד "עטור מצחך זהב שחור" כמעט שנה שלמה.

אחרי הקלטת הג'ינגל ושיחה מלאת געגועים על הזמר האמריקני טים הארדין שביקר בארץ ב1975, כולל הדגמות שירה (אריק איינשטיין שר לי, באופן פרטי, את "איך נוכל להאחז בחלום"!!!) הוא רוצה להשמיע לי שיר חדש שהוא מכין לאלבום שירי אברהם חלפי. עומר קליין, מוסיקאי ג'אז צעיר שאריק התאהב במוסיקה שלו,  הלחין מילים קורעות לב של חלפי על אמו שחוזרת מבית הקברות. "זה על אמא של חלפי שחוזרת מהקבר של האבא?" אני שואל. ואריק משיב: "אנא ערף... לא בדיוק יודע על מה השיר... אבל נראה לי שכן. אתה יודע שאין דבר כזה "אלמן", זה מושג פיקטיבי. יש רק אלמנה". וסימה, אשתו, שבדיוק חזרה עם השווארמה מסתכלת מהצד בחרדה. יודעת שעם כל הפאסון וההומור ו"העזוב את השטויות שלך", אריק הוא לא אדם בריא. בקושי נושם, אחרי עשרות שנים של עישון כבד, וסובל מאד בעיקר מבעייות הראיה.

"אם יש כבר שיא כל כך טוב אז למה לשבור אותו", סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כשאריק שבר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה... וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים של עצמו. לדעתו כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר היה לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית. וכך בהתייחסות למוסיקה ולחיים בכלל. האיש שכמעט לא יצא מהבית ידע בדיוק רב מה קורה בחוץ. התעניין וגילה בקיאות בהמון נושאים, היה בעל דיעה עצמאית ומקורית. אם זה משתתף חדש בתכנית "דה ווייס" ("שמעת את הזמרת הערבייה הנפלאה הזו" הוא נדנד לי במשך חודשים, הרבה לפני שאיזשהו שיר של לינה מחול הגיעה לרדיו), ואם זה, ככה פתאם, שיר ישן של אריאל זילבר שהוא בחר בו, לפני שלושה ימים, בתכנית הלילה של ערוץ 2. ובעיקר הוא היה אלוף האלופים בספורט. אנציקלופדיה מהלכת, ונורא נורא נורא אהב את זה, בוודאי יותר מאשר לדבר על עצמו. ב"סוף עונת התפוזים", הסדרה שצילמתי ב1998 לערוץ הראשון, רואה הצופה קטע שבו אני מראיין את איינשטיין והוא מביט מעבר לכתפי במבט מצועף אל העתיד... למעשה הוא הביט אל מסך טלוויזיה שהיה מונח מאחורי, ובו הוקרן באותו זמן משחק באליפות העולם בכדורגל...

-          למה אתה כבר לא מופיע? שאלתי אותו באותה תכנית...

אריק: "אני לא מסוגל... זה עולם רועש וקשה..."

-          ומה עם אהבת הקהל?

אריק: "יש לי מעל ומעבר... תופיע אתה!" הוא ענה לי לקול צחוקם של אנשי הצוות... "הוא שולח אותי להופיע.... זה לא מתאים לי עיוני... וזה גם לא הפסד גדול. אני לא איזה מוסיקאי ענק, מקלפלין או וונדר,... אני בסך הכל זמר ששר בלדות".

http://www.youtube.com/watch?v=7Wsg5QiJe3Q

ועוד משהו שהוא נהג לומר. על מישהו שכתב ביקורת רעה: "ממנו אני אפילו לא מתעלם".