זוכרים את גבריאל בלחסן

ההווה

הפעם הראשונה בה פגשתי אישית את גבריאל בלחסן היתה מאד מפתיעה. הנפש השבירה ומהיוסרת שהכרתי מהשירים היתה עטיפה בגוף שנראה מאד חזק, שרירי, לגמרי בריא. הוא לחץ את ידי בעוצמה והבטיח שבקרוב יגיע להופיע בתכניתי בגלי צה"ל. זה לא קרה. ההיי הקצר של אותם ימים התחלף במהירות בדאון קשה. השנים הבאות היו מלאות בתהפוכות במצבו הנפשי והגופני, ותוך כדי המאבק המתמיד במאניה דיפרסיה הצליח בלחסן לבטא את עצמו אמנותית בשירים נפלאים, לבדו ועם אחיו ידידיה. הוא תעד את חייו רצופי באשפוזים, בהתמכרויות, ניסיונות בהתאבדות, ההתמודדות עם הדת, והמאבק היום יומי ברצון לוותר ולעזוב את הכל... רגעים טובים, כמו כשקיבל את פרס אקו"ם בקטגוריות עידוד היצירה, בהופעות המעטות המוצלחות, ובעצם היכולת ליצור ולהקליט... כל אלה היו מעטים לעומת הכאב הנורא שליווה אותו כל חייו. ב2010 הוא היה בן 34, חמש עשרה שנים אחרי שהקים את להקת "אלג'יר" עם שותפו לדרך וחברו אביב גדג', אחרי שלושה אלבומי סולו חושפניים, ומסלול יצירתית שהוביל ליצירת המופת שלו "עתיד". אלבום קשה ומטלטל, מזעזע, קורע לב. רצף שירים חזקים, עמוסים ודחוסים שלא מרפים ממך גם זמן רב שאחרי שנגמרו. כמו חלום בלהה שמלווה אותך שעות אחרי שהתעוררת...."

בלי תכניות לטווח הרחוק. בלי תכניות למחר.

בלי רישיון. בלי אוטו. בלי כסף.

לישון כמה שיותר. כמה שפחות לעשות. כמה שפחות לראות...

בלי אמונה. בלי חזון. מעט ערכים. שרירים. טלויזיה ושינה.

 10 שנות לימוד. פרופיל 21. בי-פולר 32. שנה של חיים שנראים כמו 400

(מתוך השיר "עתיד")

על הביקורת המתלהבת מאד שכתבתי על האלבום גבריאל לא הגיב. לעומת זאת הוא אמר לי בהתרגשות שהוא, ואמו, מאד אהבו את מה שכתבתי על המחלה הארורה שלו, נסיון שלי לצאת נגד הרומנטיזציה של הטירוף, "שיגעון" כמקביל ל"גאונות"....

מחלת נפש היא קודם כל, ובעיקר, מחלה קשה. כואבת ומייסרת את החולה ואת הקרובים לו. הרסניותה של המחלה עולה בהרבה על היתרונות שהיא מעניקה ליוצר.

כשהנך בשיא שפל הדיכאון איך לך כוח ורצון לעשות שום דבר, לא לטפל בצרכים הקיומיים הבסיסיים שלך ובוודאי לא ליצור. אפילו לא להתאבד. בעיצומו של התקף חרדה, כשהמחשבות בתוך ראשך הם כמו זיקוק שמתפוצץ לאלפי זיקוקים של דאגות ובהלות ופחדים וחששות... בקושי אפשר לנשום... בוודאי אי אפשר לכתוב שיר חדש או לצייר...

גבריאל בלחסן היה שם, הצליח איכשהו להחלץ, שרד כדי לדווח. ברור שברגע שהוא כותב הוא כבר לא לגמרי בתוך הסיוט... קצת יצא מזה.... העובדה היא  שהוא הצליח להתנסח במילים שנכנסים לאיזושהיא מסגרת של "שיר". של ביטוי אמנותי. הוא הצליח לאסוף את עצמו ואת הנגנים שאיתו ולעטוף את תיעוד החוויות הקשות במוסיקה, שתמיד יש בה משהו אופטימי, גם כשהיא הכי עצובה וקשה בעולם. "עתיד", עוד יותר מאלבומיו הקודמים, לא נשמע כמו שיחזור מוחלש של החוויות הקשות שעברו עליו, אלא תיעוד אותנטי של התקף חרדה, זעם וטירוף, זרם תודעה בלתי נפסק של בכי וזעקות, חשיפה מוחלטת וחסרת גבולות שהוא מקיא מתוכו באלפי מילים וכאבים שבועטים לך בבטן ולא מרפים. עוד ועוד ועוד כמעט בלי הפסקה וללא מנוחה. הוא הנציח את רגע הטירוף עצמו. 65 דקות של ריאליטי אמיתי. לא הבולשיט הטלווזיוני המעושה. על כך אני רוצה לחבק אותו. להודות לו. ואם תשאל השאלה למה בכלל להקשיב לזה? למה לסבול אם אפשר לברוח למוסיקה נחמדה? התשובה שלי ברורה: כי זו אמנות אמיתית. יצירה נורא חזקה ואמיתית ומרגשת. התיעוד הכי אותנטי לסיוט נפשי שמצליח למצוא, בתוך כל החרא, יופי בזכות המוסיקה. יותר מכל האלבום הזה נותן לך פרופורציות על החיים שלך. כמה טוב לך בעצם.

הפעם האחרונה בהפגשתי אישית את גבריאל בלחסן היתה לפני חמישה חודשים, קצת לפני מותו. הוא ישב ליד "האוזן בר" בתל אביב, ונראה מיואש לגמרי. הצעתי לו לבוא לשמוע הרצאה שלי על אריק איינשטיין שאולי תעשה לו קצת טוב. הוא בקושי ענה, מילמל שאין לו כוח. עד עכשיו אני מתחרט שלא הבנתי את חומרת מצבו.

התכנית שלי ב"קצה" יום  לאחר מותו של בלחסן שברה את כל שיאי ההאזנה שלנו. האתר קרס מכמות הכניסות, וההורדות באיי-קאסט היו פי עשרה מהממוצע הרגיל שלי. אני מספר את זה לא רק בשביל להשוויץ, אלא מכיוון שבלי שהתקשורת המרכזית שמה לב, גבריאל בלחסן הפך בשנים האחרונות ממוסיקאי שמעניין בעיקר חוג מצוצמם של מאזינים בשוליים, ליוצר אהוב ובעל השפעה, מהכוחות הכי מעניינים במוסיקה הישראלית הצעירה.

ארבעה חודשים אחרי מותו יוצא היום שיר חדש "חייך עכשיו" מתוך אלבום ההקלטות הגנוזות שלו שיצא כולו במהלך החודש. ביום רביעי זה, ב1.1.14 יתקיים במועדון "בארבי" בתל אביב מופע מיוחד לזכרו  שכל ההכנסות ממנו יופנו להפקת והפצת ספר שמאגד את שיריו, סיפוריו ויצירותיו של גבריאל. במופע יבצעו את שיריו אביב גדג', אביתר בנאי, אהוד בנאי, ברי סחרוף, ידידיה בלחסן, יוסי בבליקי, יהוא ירון, מיכה שטרית, עמיר לב, ערן צור, רונה קינן, שלום גד, ודויד פרץ. על ההפקה המוסיקלית אחראי רון בונקר. המופע הזה, והאלבום החדש יצא, הם התחלת המפעל להנצחת זכרו של בלחסן בדרך שהובילה אותו כל חייו. המוסיקה. עמותת "אנוש" לבריאות הנפש, מתכננת מופע נוסף לזכרו של בלחסן, ביום השנה למותו, ובו הם  מתכוונים לגייס כסף להענקת מלגה לאמן המתמודד עם מחלת נפש.

מבול

מיומנו של עורך מוסיקה שמנסה להיות טיפה מיוחד ולא כמו כולם ומצד שני לא להתרחק מדי אל השוליים... אז מה היה לנו בעוד אחת מהשנים המטורפות האלה שבכל שבוע מגיעים אלינו בערך 1000 שירים חדשים?

פטריק סבג וארז לב ארי "העץ הבודד". דודו טסה ברי סחרוף ומוש בן ארי בפסטיבל ביערות מנשה. להקות ישראלית חדשות ומצויינות באנגלית: LAYERS, CANNONS, PATTI BOYDS , ELECTRIC ZOO, THE ANGELCY, TINY FINGERS, רומי הבת של שלום חנוך ב BAR VASE, אורי הבן שלי ב"מקהלת הנערות של לאב ביץ'" של אבשלום אריאל ובלהקת סא"ל חרדלי, הבת שלי טליה אוהבת במיוחד את ארקטיק מאנקיז, THE LIARS מגיעה להופעה, מרינה מקסימיליאן. חיה מילר. דייוויד בואי חוזר. ג'יימס בלייק, כנסיית השכל גם בערבית, סיסטם עאלי. שי נובלמן, אניה בוקשטיין, דנה עדיני: את חייכת, שמוליק קראוס ז"ל, גבריאל בלחסן ז"ל, אריק איינשטיין ז"ל, רננה נאמן, החצר האחורית, בוב דילן מוציא את כל האלבומים וגם את "סדרת הבוטלגים 10", רוקפור שוב האנגלית, אביתר בנאי, צרויה להב סוף סוף באלבום כזמרת, פרויקטים של OLD MAN RIVER, WE ARE GHOSTS, קדחת, עלמה זהר, אמהוי צגה, נקמת הטרקטור, ג'ון פוגרטי חוזר אל קרידנס קלירווטר, הצדעה לאהוד בנאי והפליטים, לונא אבו נאסר בעברית וערבית, אלביס קוסטלו והרוטס, מופע השנה ה15 למאיר אריאל מופק בהד סטארט וזוכה בהצלחה עצומה שרק מי שהיה בו יודע עליו, מאיה בלזיצמן מדהימה גם שם, יעקב רוטבליט כותב על הלם קרב: צעירים לעולם, כתבות ותכניות על השפעת מלחמת יום כיפור על המוסיקה הישראלית, אורפנד לנד מצליחים בארצות ערב ובגלגלצ, הבילויים מתפרקים, אריאל זילבר בן 70, דורון נשר מאושפז ואני מחליף אותו בשבתות בגלי צה"ל בסדרת תכניות על שנות השבעים, מתברר שזה היה עשור מדהים וחסר תקדים, הזקנים באים: ברט בכרך, שארל אזנבור מופיע בארץ, מיכה שטרית ורונן שפירא בשירי מירון איזקסון, שלום גד בטרילוגייה, הצדעה לפיטר גבריאל, ברשת מתגלים קליפים של שלמה גרוניך ומתי כספי ממלחמת יום כיפור, החלונות הגבוהים באולימפיה 1967, אביב גדג', אהוד בנאי ומייקל צ'פמן, פול מקרטני באלבום מצויין, לו ריד ז"ל, WIRE בהופעה, ועדת חריגים, ערן צור והמשקפיים של נויפלד, שלמה גרוניך חוזר, דיוויד בואי חוזר שוב בדיסק בונוס, פרל ג'ם חדש, ביטלס בהופעה בביביסי, ארקייד פייר באלבום כפול, דני ליטאי ז"ל, מופע הצדעה לדני ליטני שמשתתף למרות חרשותו, ספר השירים של יאיר רוזנבלום ז"ל, רוני קורקוס, מוש בן ארי, טליה אליאב, תמיר ימיני, ניק מילר, CRUNCH 22, הדג נחש באלבום "זמן להתעורר", עמית ארז ו"הסיקרט סי", נעם סדן, מיקה שדה, ארז הלוי חוזר, פרויקט שירי ערש בבית אביחי, סיג'י אנד דה האמר עושים בלוז, דורית ראובני מוציאה סיכום דרך, אביב נוימן מתגלה, ורד פיקר גם זמרת, ג'ירפות באלבום פנטסטי, קובי רכט וקובי אשרת חוזרים לשנות השבעים, מיכל ספיר ואפור גשום חוזרים, אלבום חדש לג'ימי הנדריקס, חוה אלברשטיין מפתיעה שוב, ספרים בעברית על דיוויד בואי ולאונרד כהן, אהובה עוזרי מאחרת חברים, הצדעה לחנוך לוין, אליוט באלבום סולו ראשון, אסף אמדורסקי וישראל גוריון מחדשים את הדודאים, בותימזוג, אריאל הורוביץ, החבר'ה של פול מקרטני מחפשים תלמידים לבית הספר שלו, ז'ורז' מוסטאקי ז"ל, זיו יונתן צלם ומוסיקאי באלבום ראשון ותערוכה, אהוד בנאי מוציא ספר שני, כוורת אורזת את הארכיון בקופסה, כוורת חוזרת בפעם האחרונה, שלמה בר ו"נקודת מפגש", מריונטה סול, אני מצלם פרוייקט תיעוד הזמר העברי במפעל הפיס: נחום היימן, אביהו מדינה, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, מוני אמריליו, לאה נאור, דובי זלצר, אפי נצר, דודו ברק, שלמה בר, יאיר קלינגר, יוסי גמזו, יעקב הולנדר, שמעון כהן, שמרית אור, תלמה אליגון רוז, עמוס אטינגר, שייקה פייקוב... וזוהי רק ההתחלה. לא הספקנו את דידי מנוסי ז"ל, אלברט סופר מ"אלגנט" מוציא סוף סוף סולו, פסטיבל מוסיקה מקודשת בירושלים, אלבומי השנה העברית שלי: העץ הבודד, מלאכת, אליוט, אביב נוימן, נדב אזולאי וגיל נמט, דורון בוטניק. ספר, תערוכה ודיסק אוסף לדוד ד'אור, מופע הארנבות של קספר מסכמים, חמי רודנר סולו, עידן רייכל בבית ספר רימון, ערן צור ואנסמבל מיתר, ברוכה הבאה אסתר רדא, צנזורה, המוסד, אביעד הנדל, דויד פרץ, יונתן קרסל הם רק חלק מסצנת להקות מבאר שבע והסביבה, קרן מיראז' ובי"ס רימון תומכים במוסיקה בפריפריה, לוס כפרוס בפסטיבל בשקל במעלות תרשיחא, שרון מולדאבי, המשפחה, לד זפלין באלבום הופעת האיחוד 2007, אתי אנקרי, רותם אור, רביעי בקצה, גבע אלון, זאב טנא וחלוק חד פעמי, יהודית רביץ ודני סנדרסון פותחים עונה שלישית של "פסקול ישראלי" בחינוכית, גלעד שגב, אדם גורליצקי, עבודות עפר, התחתונים, בום פם, זיו רובינשטיין, אברהם טל, מופע הצדעה לאריס סאן בבת ים, אסף הדר, כלבי רוח, אלון עדר, אדיר והילדות, דן תורן, אבי עדאקי, לילי פרנקו, מיומנה במופע מוזיקלי בזאפה.... וזו רק חלק מהרשימה ובטח שכחתי המון דברים שאהבתי ולמי בכלל היה זמן להתעלם מריאנה?   

מיומנה בהופעה מיוחדת במינה !!!

"מיומנה" באולפן, כמו על הבמה, זה באלאגן נהדר של מוזיקה, תנועה, המון חברות וחברים, כיף גדול!!!!

ביום חמישי, ה19.12.13 הם בגרסת ההופעה המיוחדת ל"זאפה" תל אביב

בששי, ה20.12.13 הם בצהרים ב"זאפה" ירושלים

 והנה הם באולפן גלי צה"ל בתכנית מוזיקה היום 12.12.13

גראם ג'קסון ובר דותן: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

מיומנה

אילון נופר, בועז ברמן, ויקי בראל, עידו כגן, חובב בן שושן, איתן חיניץ, אסף יניב, נטלי פיק, טל מגן, רותי אהרוני ואורחת מיוחדת רונית רולנד

IF I COULD STOP THIS MOMENT

THE HOUSE OF THE RISING SUB

אתמטומטם

TUNA FISH BLUES

 

 

אריק

הימים עוברים, ואריק איינשטיין ממשיך להעסיק אותי, כמו את רבים מאוהביו, למרות כל אלפי המילים שנאמרו עליו, הסיכומים והפרשנויות. ובכל זאת אני חוזר אליו גם השבוע.

מה בעצם היתה מורשתו? מה היתה צוואתו האמנותית? הרי את זה שהוא היה יפה וגבוה ושר נהדר, עם דיקציה מושלמת וקול קטיפתי וטעם מצויין בבחירת שירים... את זה כולם יודעים, אבל את זה אף אחד לא יכול ללמוד ממנו. קאריזמה.  או שיש לך את זה, או שלא.

ועם זאת יש הרבה מה ללמוד מהאיש המופלא הזה, ואני שם בצד את החיים האישיים והתנהלות הקריירה... על זה כבר דובר הרבה... ומתרכז אך ורק במה שבאמת היה חשוב לו: היצירה, ההקלטות. אריק איינשטיין היה סופר מקצוען. עקשן שלא מוותר על קוצו של יוד, שלא מוכן להתפשר עם .... ולכן גם בשום שלב לא נח על זרי הדפנה. לא הסתחרר מההצלחה. הרגיש שהיה אפשר לעשות כל דבר אפילו יותר טוב. יצא לי לפגוש בארבעים שנותי כעורך מוסיקה לא מעט זמרים וכותבים ומלחינים... רבים מהם שואפים להתחדש ולפרוץ לעצמם דרכים חדשות... כולל כאלה שדווקא מאד הצליחו בתחומם (כי תמיד קשה יותר להשתנות כשאתה מצליח...).

אז, לשם הדוגמא, גם בן דורו יהורם גאון מנסה מידי פעם גישה חדשה, ולוקח צ'אנסים. למשל כשהוציא בשנת 1992 אלבום תפילות בשם "נשמה" בהפקה מוסיקלית של תמיר קליסקי ("אתניקס"), או, ארבע שנים אחרי את "יהורם גאון" בעיבוד ירוסלב יעקובוביץ, כולל שירים של יעקב רוטבליט, מאיר אריאל, מיקי דה פז, חוה אלברשטיין, מני בגר וסי היימן. לא שמעת על האלבומים האלה? כנראה מכיוון שיהורם גאון, כזמר שגם מופיע כל הזמן, הלחץ מצד הקהל להשמיע חומרים מוכרים היה חזק יותר, ורוב האלבומים שהקליט בעשרים השנים האחרונות היו חזרה ועדכון של שירים ישנים... עד שחזר עכשיו עם משהו חדש ושונה לגמרי, באלבום המשותף עם עמיר בניון.

אצל אריק איינשטיין זה היה המוטו המרכזי בחיים המקצועיים: להשתנות. להמציא עוד משהו. לא לחזור על עצמך. גם עם המחיר על כך הוא שלא תמיד היצירות החדשות עומדות בסטנדרטים שהציבו הישנות, גם אם מקבלים אותך פחות טוב מבעבר, גם אם הרדיו יעדיף תמיד את הקלסיקות המוכרות ... העיקר לא ללכת על בטוח. הכי חשוב להביא זווית חדשה. לא לוותר להצלחה הבטוחה.

זה קרה עם המון שירים ישנים שהקליט מחדש, משיריו שלו ומשירי ארץ ישראל שחידש, ובוודאי זה קרה עם רוב עבודתו: שירים שהיו לגמרי חדשים ולעתים מהפכניים כשהוא הקליט אותם לראשונה. וכל זה קשור לחלק השני, והמאד מרכזי, במורשתו של אריק איינשטיין: אני ואתה נשנה את העולם, ביחד. העבודה עם יוצרים צעירים וחדשים, הגילוי שלהם והגדילה ההדדית, לומדים ביחד איך עושים את זה, משלימים אחד את השני, מאתגרים זה את זה, ומאפשרים לגוזל גם לעוף לדרכו ולפעמים לחזור אל הקן לעוד סיבוב

מבט על הקריירה שלו, על מאות השירים שהקליט ב55 השנים האחרונות, ובמיוחד מאז שהתחיל להיות עצמאי במחשבתו אי שם בסוף שנות הששים מגלה המון שותפויות עם כשרונות ענקיים שמי יודע מה היה קורה לו, ולהם, לו לא נפגשו.

כשאריק בן ה28 פגש ב1967 את שמוליק קראוס בן ה32, הוא, אייינשטיין, היה כבר אחרי להקת הנח"ל, ושלישית גשר הירקון, ואלבום סולו, ולהיטים וסרטים ופסטיבלי זמר.. וקראוס היה אמנם קצת יותר מבוגר ממנו, אבל אלמוני לחלוטין. קראוס הלחין את כל שירי "החלונות הגבוהים", עיבד אותם ביחד עם זיגי סקרבניק, וביצע אותם עם ג'וזי כץ ואיינשטיין. השיתוף הזה דחף את קראוס לקריירה שהחזיקה מעמד, עם העליות והמורדות שלה, עוד עשרות שנים.

שנה לאחר מכן, כשאיינשטיין הקליט שירים בעיבודים של אלברט פיאמנטה ("הברנשים של פיאמנטה") ואלכס וייס ("מזל גדי") זו היתה הפעם האחרונה בה עבד עם מבוגרים ממנו, וויס בעשור ופיאמנטה בשנה... ואני מזכיר את הגיל, כי הוא סימל את הגישה של אריק. ללכת עם הכוחות החדשים גם כשהקודמים דווקא עושים עבודה מצויינת. אז הוא הלך אל העיבודים של דויד קריבושי, ומישה סגל ולהקת "הצ'רצ'ילים" ויצר מציאות חדשה ולא מקובלת במוסיקה הישראלית, בה המלחינים (החדשים וחסרי הניסיון) הם גם המעבדים... אז את האלבום "מזל גדי" עיבד להפליא אלכס ווייס, אבל כולו היה כבר לחנים של הצוציק בן ה22 שרק השתחרר מהלהקה הצבאית, שלום חנוך. אחרי האלבום בו נולד הרוק הישראלי, "פוזי" בו איינשטיין עבד עם מישה סגל ו"הצ'רצ'ילים" הוא החל לתת מקום מרכזי למוסיקאים שאיתו גם ברמת הקרדיט. "שבלול" ו"פלסטלינה" שיצאו ב1970 כללו את הכותרת "אריק איינשטיין ושלום חנוך". כך רוב שיתופי הפעולה של איינשטיין בשנים הבאות: ב1971 "שירי ילדים" עם גיטריסט "הצ'רצ'ילים" רוב הקסלי ואלבום המופת "בדשא אצל אביגדור" עם בסיסט הלהקה, שבכלל לא ידע שהוא כזה, מיקי גבריאלוב שהלחין את כל השירים (ונעזר בעיבוד המיתרים של קריבושי), גבריאלוב ימשיך להיות שותף של איינשטיין בעוד עשרות שירים, עד סוף השמונים, ואיינשטין ימשיך לגלות ולעבוד עם צעירים נוספים: יצחק קלפטר שאותו גילה עוד לפני להקות "הפלטינה", "אחרית הימים" (איתן גם הופיע) ו"כוורת", גם קלפטר יחזור ויעבוד עם איינשטיין בשנות השמונים והתשעים. ב1972 גילה איינשטיין את יוצא הלהקה הצבאית שם-טוב לוי שהלחין ועיבד לו שירים ראשונים ("שיר אחרי מלחמה ו"דון קישוט") וגם איתו שיתף אריק פעולה בעשרות שירים, כמעבד או מלחין, עד שנות ה2000... תגלית הבאה היה קלידן להקת "כוורת" ו"14 אוקטבות" יוני רכטר, שאריק הקליט את לחננו ל"מה עושות האיילות" ומאז לעשרות שירים שהפכו קלסיקה (ביניהם "עטור מצחך זהב שחור"). גם שותפו של רכטר ל"14 אוקטבות", אבנר קנר, עבד כמלחין ומעבד עם אריק עד סוף שנות השבעים. ב1977 הופיע איינשטיין במופע "אנשים אוהבים לשיר" בו השתתפו כמה מהצעירים הבולטים ברוק הישראלי: יוני רכטר, אסתר ואפרים שמיר ושלמה יידוב. הוא גם שר, פעם יחידה, לחן של מתי כספי ל"בלילות הקיץ החמים". בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים והתשעים חזר איינשטיין לעבוד עם שמוליק קראוס, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב,  יוני רכטר, שם טוב לוי, יצחק קלפטר,  וגם מעבדים חדשים מבחינתו כאילן וירצברג, אלונה טוראל ואילן מוכיח.

באמצע שנות התשעים החל איינשטיין מתחיל סיבוב נוסף של גילוי שמות חדשים מבחינתו. כותבים, מלחינים ומעבדים, לצד המשך עבודתו עם שותפיו הוותיקים. חלקם לשיר אחד, חלקם לעבודה משותפת רחבת היקף. ביניהם אביב גפן, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, לאה שבת, יהודה פוליקר, אהוד מנור, יעקב גלעד, עוזי חיטמן, ברי סחרוף, יואב פורת, נפתלי אלטר, פיטר רוט, דן תורן, מאור כהן, מאיר ישראל, דוד ד'אור ושותפו העיקרי בשנים האחרונות גיא בוקאטי. הוא לא הפסיק להתעניין. זו היתה צוואתו המוסיקלית. מה חדש.

החצרנים בהופעה

על אהבתי לחצר האחורית כבר כתבתי כאן
 http://www.kutnermusic.com/2013/11/blog-post_12.html

עכשיו הם יוצאים להופעה:

יום רביעי  11.12.13

צוותא תל אביב

והנה הם הופעה בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל

גראם ג'קסון וטל וניג: סאונד

יעל אלין קוטנר: צילום

החצר האחורית

יעקב רוטבליט: מילים ושירה, איתמר ציגלר בס, גיטרה ושירה,

גדי רונן גיטרה קלידים ושירה, תומר יוסף בתופים ושירה

מענה קולי

הסיפור הגדול

האיש בחליפת הזכוכית

הרצל

                                                                        לשרוק בחושך

רננה נאמנה לעצמה

היא נורא מיוחדת. קודם כל הכלי שלה. כמה זמרות בתחום הפופ-רוק אתם מכירים שמנגנות בנבל? אז ישנה ג'ואנה ניוסום (זמרת פולק אמריקנית נהדרת שאפילו ביקרה בארץ...) ו... בטח יש עוד כמה בודדות, וגם גברים שמנגנים בכלי הזה יש רק מעט יחסית. בוודאי שלא בתחום הרוק. גם בגלל שהכלי בגרסתו הגדולה מאד לא נייד, קשה לנגינה לעומת גיטרה, מעטים יודעים לנגן בו ברמה גבוהה, ובכלל יש בו איזושהי עדינות מובנית שנשמעת, אולי, לא "טבעית" בסאונד המקובל במוסיקה הקלה. כמעט לא שומעים נבל לא רק ככלי מוביל, אלא גם כחלק מהרכב. אז לארז לב ארי, בתקופת האלבום השני היה חבר בלהקה בשם תומר בכר שניגן בנבל ו... זהו. אין יותר מדי כאלה.

היא באמת נורא מיוחדת. כי למרות גילה המאד צעיר רננה נאמן (היא בת 22) הוציאה אלבום נהדר, שירים חכמים, יפים ומאד בוגרים. קשה להאמין שזוהי הפעם הראשונה שלה. יש לה הרבה מה להגיד, גם מוסיקלית וגם בטכסטים שמשלבים את האישי עם הפוליטי-חברתי. היא זמרת מחאה, שעוטפת את הכעס והייאוש במוסיקה מלאכית. ככה זה כשהנבל הוא הכלי שלך.

צילום: ליבה נאמן

הנה למשל טכסט מהשיר הראשון שלה שיצא לרדיו, "סופות חול". רננה הלחינה מילים שכתבה אחותה, ליבה נאמן, שמנגנת כינור ושרה בלהקת המחאה היהודית ערבית "סיסטם עאלי".

ובחוץ זה כבר סוף העולם

השמיים האפורים מלכלכים אותי

והעיר שוב כולה גבעות וחולות

אין הבדל בין שמיים וארץ

והארץ הייתה תוהו ובוהו

ואני קראתי לעזרה ...

ולא אל האל שלכם

לא אל האב הרחום

לא אל הגיבור

לא אל הנביא

ובחוץ זה כבר סוף העולם

ולי בכלל לא אכפת

אני הולכת לישון וראשי כולו מוצף

תמונות של אנשים מילים כתובות

אין זמן לחשוב אין זמן לנוח

תמיד מישהו רודף אחרי מישהו

ומישהו תמיד נרדף

ואני קראתי לעזרה

אל עצמי קראתי ולא קיבלתי מענה

עיצוב עטיפה: רותי דה פריס

רננה נאמן-הנדלר מנגנת בנבל מגיל מאד צעיר. למדה בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל אביב, וכשהוריה (אביה הוא במאי הקולנוע יהודה ג'אד נאמן ואמה היא חוקרת מדעי המוח תלמה הנדלר) נסעו לשליחות בארצות הברית הצטרפה שם לאנסמבל של נגניות נבל. בחזרה בארץ היא המשיכה בלימודיה המוסיקליים במגמת הג'אז בבית הספר התיכון לאמנויות עירוני א', עברה מנבל ענק לנבל קטן ונייד יותר, שמאפשר לה לזוז על במה... והחלה מלחינה מוסיקה מקורית.

היא תמיד הייתה בעלת מחשבה עצמאית. בזמן  לימודיה בתיכון התפרסמה בכך שהייתה בקבוצת תלמידים שתלו בבית הספר כרזות מחאה נגד מדיניות עידוד הגיוס לצבא. "במקום לדבר אתנו על חינוך, השכלה או תרבות - כל הזמן היו הרצאות של טייסים ומתנחלים", היא אמרה בראיון לאורי זר אביב ב"הארץ", והוסיפה: "לא התגייסתי לצבא מסיבות אידיאולוגיות. אפשר לעשות דברים מדהימים בשירות לאומי וכך עשיתי בארגון רופאים לזכויות אדם. אחד התפקידים של מוסיקה ויצירה הוא למחות. זה נורא מפחיד לצאת נגד דברים, אבל אני לא מתכוונת להיות עוד ‘יס-מנית'".

החוויות הלא קלות שעברה בזמן השירות הלאומי שלה ותחושת הדאגה מהמצב החברתי והפוליטי במדינה מקבלות ביטוי בשירי האלבום, חלקם חריפים מאד, וכל כך שונים מאד מאווירת הנחמדות והניסיון למצוא חן ולא לעורר מהומות המאפיינים לא מעט אמנים בגילה, או בשלב הזה בקריירה שלהם. היא רק מתחילה, ומתנהגת כאילו אין לה מה להפסיד.

וגם המוסיקה אינה בנאלית. בהפקתו המוסיקלית של נגן הבס בן הנדלר (שעבד עם "בלקן ביט בוקס", "לוס כפרוס", ברי סחרוף ועוד...), ועם איש הסאונד מרקו גורקן נעטפו הטכסטים במוסיקה מורכבת, מאד מגוונת, המשלבת השפעות של פולק ורוק וג'אז ומוסיקה קברטית. בין המשתתפים בהקלטות ובהופעות שאחרי הוצאת האלבום היו אסף תלמודי באקורדיון, אייל תלמודי בסקסופון וקלרינט, עירא רביב בתופים, עידו גור בחצוצרה, מוש להב בחליל, נדב לוזיה בכלי הקשה, נועם חבקין בקלידים, אלכסנדר לוין בסקסופון ויוסי מזרחי בקונטרבס. כולם מוסיקאים מעולים שעושים את זה קצת או הרבה אחרת. לא במיינסטרים, ובכל זאת, אל חשש, "שנסון לציון" הוא לא אבנגרד קשה להאזנה אלא אלבום מאד נעים וזורם. אגרוף בבטן בכפפה מתוקה.


והנה היא בהופעה, בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל...
http://www.kutnermusic.com/2013/11/blog-post_9.html

יעל אלין קוטנר צילמה באולפן

לקח ללב

"לפחות הוא לא סבל" ניסיתי לנחם את סימה, אשתו של אריק איינשטיין ז"ל. וידעתי שאולי זה נכון לקוצר רגעי מותו, בין כאב הגב הנורא, הלחישה "אמבולנס", והנשיקה-הוצאת האויר שסיימה את חייו, אבל בטח לא לשנים האחרונות. כואב לי הלב לומר זאת, אבל כחבר ואוהב  ומעריץ אני מרגיש שחובה עלי להדגיש את הנקודה הזו. אריק איינשטיין היה יוצר וזמר נפלא עד הרגע האחרון. נורא עצוב לדעת שהאיש הזה, שנתן כל כך הרבה אהבה והנאה ושמחת חיים לכל כך הרבה אנשים, עשה זאת גם כשהיה במצב קשה, גופנית ונפשית. קודם כל בגלל בעיות הראייה שלו, שהלכו והחמירו עד כדי כך שהוא לא היה מסוגל לקרוא או לכתוב או אפילו לראות את הפועל תל אביב בטלוויזיה... וחוץ מזה, היו לו בעיות נשימה קשות אחרי עשרות שנות עישון... והוא לא הפסיק לעשן.  היו לו שנים (סביב המשפט מול אמרגנו מיכאל תפוח) שאריק הרגיש שהעולם כולו לא ממש בעדו, מחבריו הוותיקים ועד תעשיית התקליטים ולא ברור מה קדם למה, המרכיב הגופני או הנפשי, אבל התחושה הייתה שהוא התעייף, הפסיק להילחם, לא טיפל מספיק בעצמו... וויתר. אפילו בנושא הראייה שהיה כל כך מטריד בשבילו, הוא לא עשה כל מה שיכול, ולא עזרו תחנוניה של סימה. לא נכנס כאן לניסיון להשיב מדוע זה קרה, אלא רק אדגיש שלמרות כל האמור לעיל, ועל אף תחושות לא פשוטות שהיו לאיינשטיין בכל הנוגע לעולמו היצירתי, לשותפיו באופן פרטי ולעולם המוסיקה באופן כללי: שם, בתחום המוסיקה שלו, הוא היה במאה אחוז מחוייב, סקרן, מתעניין, מתחדש, מלא חיים ואנרגיה חיובית. גם בימים הכי קשים, כשהוא באולפן הוא נותן כל מה שיש לו. אולי הקול לא כשהיה, והנשימה גם היא קשה, אבל הוא היה, עד הרגע האחרון, זמר נפלא. חד פעמי. מושלם.

טליה צילמה את אבא מספר על דוד אריק

פעם, לפני עשר שנים בערך, הצעתי לאריק איינשטיין שיר שכתבתי בשם: "נמאס לי להיות אריק איינשטיין". הוא, כמובן, לא הקליט אותו וגם די צחק עלי על הרעיון, אבל הרגשתי והוא לא הכחיש שכותרת השיר כן מתאימה לתחושותיו באותם ימים. לא שנמאס לו להיות, חס ושלום, אלא שהוא היה מאד עייף מלמלא את התפקיד של "הנכס הלאומי" שכולם רוצים ממנו משהו, מתוך אהבה והערכה כמובן: שיגיב, שיאמר את דעתו, שיבוא רק לרגע, שייתן עצה, שישמע רעיון חדש, שיקשיב לשיר שנכתב במיוחד בשבילו, שיצטלם למען מטרה חשובה, שיקליט שתי שורות, שרק יופיע עוד פעם אחת.  שוב ושוב ושוב, עשרות פעמים בשבוע, מאות פעמים בשנה, אלפי פעמים במשך הקריירה שנמשכה מאז ראשונית שנות הששים. אריק איינשטיין רצה להיות אדם פרטי. אבל למרות הטלפון החסוי שלו לא היתה מפיקה או עורכת, תחקירנית או עיתונאי, או חבר של או שכן של או בן דוד של שלא היה חייב, אבל ממש חייב, לומר משהו לאריק, לבקש ממנו "רק משהו קטן".

כשהתלבטנו ו ב"ישראל היום" אם יש מקום לפרסם עוד כמה מילים אישיות על אריק איינשטיין, ואני ידעתי שאריק לא היה אוהב את זה ששוב מתעסקים בו, ברוך רון העורך שלי אמר לי מה שבעצם כולם אומרים: "זה חלק מהמשחק" וזה בדיוק העניין. אריק איינשטיין לא רצה לשחק. לא רצה להשתתף ב"תעשייה", לא רצה להיות חלק מה"שו-ביזנס". הוא רצה להיות זמר. רצה ליצור ולהקליט. וזהו זה. רוב חייו הוא הצליח בכך. מאז פרש מהופעות לפני כשלושים שנה הוא התעקש לא להיות חלק מהמשחק, למרות ההתנגדות שעוררה הפרישה הזו והאשמתו בהתנשאות, ומצד שני הפיתויים הכספיים המטורפים שניסו להחזיר אותו אל הבמה. הוא החליט שלא, ולא משנה מדוע בדיוק, ונשאר נאמן להחלטתו. מצד שני הוא לא הפסיק לרגע לעשות את מה שכן התאים לו: מוסיקה נהדרת.

הוא לא "התנתק" במובן של האוורד יוז או אפילו חנוך לוין. הוא אמנם לא הרבה לצאת מביתו בשנים האחרונות, בעיקר בגלל בעיות הראייה שמאד החריפו, אבל הוא היה בקשר מתמיד ויומיומי עם "העולם שבחוץ". היה מעודכן בפרטי פרטים בכל הנושאים שעניינו אותו, ומאחר שהיה כמעט עיוור ולא יכול היה להשתמש באינטרנט, נעזר בקבוצה לא קטנה של "גוגלים" מחולקים לפי נושאים. בתחום הזה הוא היה נודניק לא קטן (ואת זה הוא אמר על עצמו) ולא הרפה עד שקיבל תשובה מספקת. את זה כבר סיפרתי, אבל בכל זאת אני גאה לספר שוב. אני הייתי הגוגל הפרטי שלו בנושא מוסיקה. אבידע לבני, הבמאי שעבד אתי על "האלבומים" שילב מוסיקה וספורט, היה לו אחד אחר בנושא פוליטיקה, ולפחות שלושה נוספים בנושאי ספורט (כדורגל, כדורסל ואתלטיקה קלה), אחד או שניים לקולנוע, ומי יודע לאיזה עוד נושאים שבהם התעניין וגילה בקיאות מדהימה. "מומחה לאינפורמציה לא חשובה" הוא כינה את עצמו והתקשר אלינו, הגוגלים שלו, המון פעמים ביום. לעתים גם בשעות ממש לא מקובלות כי ממש היה דחוף לו להיזכר, והוא מאד חשש לשכוח. הוא אמר לי כמה מפחיד אותו מצבה של יפה ירקוני בסוף ימיה, וחשב, שאם יתרגל את המוח בעיסוק בטריוויה ישאיר אותו פעיל ועירני. לא תמיד זה היה נוח, ושיחה ממספר חסום באחת וחצי בלילה היא תמיד מפחידה ולעיתים ממש מעצבנת, אבל לא יכולנו, אני ובני משפחתי, לכעוס על אריק איינשטיין. הרגשתי שעצם זה שהוא בוחר להתקשר דווקא אלי נותן לי משמעות. הייתי מאד גאה, ונדמה לי שכך חשו כל "הגוגלים" (שמספרם, מתברר, גדול בהרבה ממה שידעתי)  לעזור במשהו לאיש הגדול הזה שכל כך אהבנו. לייבור אוף לאב.

קטע מהראיון ל"סוף עונת התפוזים" 1998

והנה מיתוס לא נכון: "אריק איינשטיין לא מתראיין". הוא כן התראיין. גם בעשר השנים האחרונות. הרבה פחות לטלוויזיה (ובכל זאת מידי פעם כן), קצת פחות לעיתונות הכתובה ודי הרבה ובעיקר לרדיו, שהיה כלי התקשורת האהוב עליו במיוחד. לא מתוך התנשאות וניכור הוא צימצם את פעילותו זו, אלא משום שבאמת נמאס לו לדבר על עצמו. לענות על אותן שאלות "למה הפסקת להופיע", "מה דעתך על כוכב נולד", "איפה אתה מבחינה פוליטית", "מדוע אינך מוכן להיות מועמד לפרס ישראל" שלא לדבר על ז'אנר שאלות התחקיר המקובל בשנים האחרונות בכל תכנית/כתבה/סרט, שכולו מבוסס על אישור פרטים שכבר פורסמו באינטרנט. אריק איינשטיין עייף מלספר שוב ושוב ושוב את סיפורו, את אותן בדיחות, את אותן תובנות על מה שהיה ולמה ולמדוע.  נמאס לו לחזור על עצמו, במיוחד מכיוון שבעיניו, ואני בטוח בזה לגמרי, הוא לא היה הנושא המרכזי. והוא גם נורא שנא רכילות. בז לחטטנות בחיים האישיים של  "המפורסמים". נגעל מ"תרבות הסלבס". אם לגבי אחרים, ואם לגבי עצמו.

הפוקוס שלו השתנה. תבדקו היטב את רוב הראיונות שהעניק בעשור האחרון תגלו משהו משותף: הוא בדרך כלל לא עסק בקידום עצמי (מה שגרם לכאב ראש לא קטן לחברות התקליטים שהוציאו את אלבומיו והדיוידי שלו) אלא ניצל את הבמה שהוצעה לו כדי לעסוק באחרים: ראיון על חברו עלי מוהר ז"ל, על החייל החטוף גיא חבר, על הפועל תל אביב, המונדיאל ועוד וכדומה. ברור שלתוך הראיונות האלה נכנסו גם חייו ואמנותו, אך לא היו העיקר בעיניו. כשראיינתי אותו, לשם דוגמא, על הקליפ החדש שנוצר לשיר "עוף גוזל" הוא לא הסכים לומר עוד מילה על המילים שכתב (והלחין מיקי גבריאלוב) אלא אך ורק על סולו הגיטרה המופלא של יצחק קלפטר.

לכל אחד יש דיעה על אריק איינשטיין. נדמה לי שלרוב הישראלים היא מאד חיובית, אוהבים אותו, מכירים המון משיריו, וכולם יודעים שהוא היה איש טוב. באמת טוב. בסיבוב השבועי בשוק הכרמל, ביום שאחרי מותו, לא היה אחד שלא אמר משהו על "אריק שלו" ובכל זאת, האווירה ברוב הסיכומים, באלפי המילים שנאמרו עליו בשבוע האחרון, היא שמדובר ביוצר וזמר ששייך בעיקר לעבר. לארץ ישראל הישנה והטובה (שהייתה או לא הייתה), איש נוסטלגי שממעט לבקר או לכעוס או לבטא רגשות שליליים. האמת כמובן קצת שונה. אריק אמנם אהב את העבר, והתחבר לשירים ישנים (שבזכותו הפכו רלוונטים שוב לקהל צעיר) אך עיקר תרומתו היא המבט על הימים ההם, מזווית עכשווית. החיבור בין אז והיום, השפגט (כינוי שלו) שבין הגעגוע לאמירה המפוכחת של ימינו..."זה לא שפעם היה יותר טוב" נהג לומר, "אלא שהיה פחות רע". והיו לאריק בעיקר, ותמיד, שירים חדשים שיצרו שינוי עצום במוסיקה הישראלית במשך חמישים ושבע שנות פעילותו. היו לו גם שירים קשים ואפילו מרירים, אבל הם היו מעטים בלבד, ובעיקר בשנים האחרונות. בדרך כלל המוסיקה שלו (גם אם הוא לא היה המלחין) הייתה תמיד מלאה חיוביות, אופטימיות, תקווה. הקול שלו החזיר כל ישראלי הביתה.

"אם יש כבר שיא כל כך טוב אז למה לשבור אותו", סיפר איינשטיין על תגובתו של אביו כשאריק שבר, לפני כמעט 60 שנה, את שיא הנוער בקפיצה לגובה... וכך גם הוא התייחס לשיאים האמנותיים של עצמו. לדעתו כמעט כל שיר שלו, מושלם ככל שיהיה, אפשר היה לעשות טוב יותר. הוא אף פעם לא היה ממש מרוצה ושלם עם עצמו. תמיד רצה עוד, תמיד רצה לשפר, תמיד נשאר רעב מבחינת הסקרנות האמנותית.

אריק משמיע לי שיר חדש. "אמא" של אברהם חלפי שהלחין עומר קליין.

הפעם האחרונה שפגשתי אותו אישית, בביתו, הייתה לפני כשלושה שבועות כשהסכים להקליט לגלגלצ סיסמת בטיחות בדרכים לרגל חגיגות 20 השנה לתחנה. אני מזכיר את הפגישה הזו שוב, משני טעמים: קודם כל מכיוון שאריק הסכים להקליט פרסומת לגלגלצ, למרות שחש שהתחנה מתייחסת פחות לאלבומיו האחרונים, מכיוון שהאמין שהוא מסייע למאבק בתאונות הדרכים. הנושא היה חשוב לו יותר מהאגו שלו. ושנית, בגלל מה שקרה באותה פגישה ושופך אור על מקצועניותו ורצינותו של אריק בכל הנודע לעבודתו. הוא אולי נראה, בעיקר בגלל הדמות ב"מציצים" לפני ארבעים שנה, כמין בחור חפיפניק שהכל בא לו בקלות, אבל הוא ממש לא היה כזה. קפדן עד אימה. מדקדק בכל פרט. לא מוותר עד ששזה נשמע טוב באוזניו. בשירים שלו הוא היה מעורב בכל פרט, מתעניין בכל נואנס, יכול להתעקש עם המוסיקאי שאיתו חודשים, אולי שנים, על המבנה הנכון של השיר. לבדוק אופציות, לשנות גישה, לעשות את זה אחרת. הבנאדם היה סופר פדנט, ולכן גם התייחס בביטול מה לחלק גדול מההקלטות הישנות שלו. "לא שאני מזלזל בזה" נהג לומר, "זו היתה תקופה מאד יפה. אבל היה אפשר להקליט את זה יותר טוב. הייתי יכול לשיר יותר טוב". לדעתי, השאיפה התמידית הזו למצויינות היא גם סיבה נוספת לכך שהוא לא חזר להופיע. הפחד שזה לא יהיה מושלם לפי הקריטריונים שלו. החשש לאכזב. בעיקר את עצמו.