רננה נאמנה לעצמה

היא נורא מיוחדת. קודם כל הכלי שלה. כמה זמרות בתחום הפופ-רוק אתם מכירים שמנגנות בנבל? אז ישנה ג'ואנה ניוסום (זמרת פולק אמריקנית נהדרת שאפילו ביקרה בארץ...) ו... בטח יש עוד כמה בודדות, וגם גברים שמנגנים בכלי הזה יש רק מעט יחסית. בוודאי שלא בתחום הרוק. גם בגלל שהכלי בגרסתו הגדולה מאד לא נייד, קשה לנגינה לעומת גיטרה, מעטים יודעים לנגן בו ברמה גבוהה, ובכלל יש בו איזושהי עדינות מובנית שנשמעת, אולי, לא "טבעית" בסאונד המקובל במוסיקה הקלה. כמעט לא שומעים נבל לא רק ככלי מוביל, אלא גם כחלק מהרכב. אז לארז לב ארי, בתקופת האלבום השני היה חבר בלהקה בשם תומר בכר שניגן בנבל ו... זהו. אין יותר מדי כאלה.

היא באמת נורא מיוחדת. כי למרות גילה המאד צעיר רננה נאמן (היא בת 22) הוציאה אלבום נהדר, שירים חכמים, יפים ומאד בוגרים. קשה להאמין שזוהי הפעם הראשונה שלה. יש לה הרבה מה להגיד, גם מוסיקלית וגם בטכסטים שמשלבים את האישי עם הפוליטי-חברתי. היא זמרת מחאה, שעוטפת את הכעס והייאוש במוסיקה מלאכית. ככה זה כשהנבל הוא הכלי שלך.

צילום: ליבה נאמן

הנה למשל טכסט מהשיר הראשון שלה שיצא לרדיו, "סופות חול". רננה הלחינה מילים שכתבה אחותה, ליבה נאמן, שמנגנת כינור ושרה בלהקת המחאה היהודית ערבית "סיסטם עאלי".

ובחוץ זה כבר סוף העולם

השמיים האפורים מלכלכים אותי

והעיר שוב כולה גבעות וחולות

אין הבדל בין שמיים וארץ

והארץ הייתה תוהו ובוהו

ואני קראתי לעזרה ...

ולא אל האל שלכם

לא אל האב הרחום

לא אל הגיבור

לא אל הנביא

ובחוץ זה כבר סוף העולם

ולי בכלל לא אכפת

אני הולכת לישון וראשי כולו מוצף

תמונות של אנשים מילים כתובות

אין זמן לחשוב אין זמן לנוח

תמיד מישהו רודף אחרי מישהו

ומישהו תמיד נרדף

ואני קראתי לעזרה

אל עצמי קראתי ולא קיבלתי מענה

עיצוב עטיפה: רותי דה פריס

רננה נאמן-הנדלר מנגנת בנבל מגיל מאד צעיר. למדה בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל אביב, וכשהוריה (אביה הוא במאי הקולנוע יהודה ג'אד נאמן ואמה היא חוקרת מדעי המוח תלמה הנדלר) נסעו לשליחות בארצות הברית הצטרפה שם לאנסמבל של נגניות נבל. בחזרה בארץ היא המשיכה בלימודיה המוסיקליים במגמת הג'אז בבית הספר התיכון לאמנויות עירוני א', עברה מנבל ענק לנבל קטן ונייד יותר, שמאפשר לה לזוז על במה... והחלה מלחינה מוסיקה מקורית.

היא תמיד הייתה בעלת מחשבה עצמאית. בזמן  לימודיה בתיכון התפרסמה בכך שהייתה בקבוצת תלמידים שתלו בבית הספר כרזות מחאה נגד מדיניות עידוד הגיוס לצבא. "במקום לדבר אתנו על חינוך, השכלה או תרבות - כל הזמן היו הרצאות של טייסים ומתנחלים", היא אמרה בראיון לאורי זר אביב ב"הארץ", והוסיפה: "לא התגייסתי לצבא מסיבות אידיאולוגיות. אפשר לעשות דברים מדהימים בשירות לאומי וכך עשיתי בארגון רופאים לזכויות אדם. אחד התפקידים של מוסיקה ויצירה הוא למחות. זה נורא מפחיד לצאת נגד דברים, אבל אני לא מתכוונת להיות עוד ‘יס-מנית'".

החוויות הלא קלות שעברה בזמן השירות הלאומי שלה ותחושת הדאגה מהמצב החברתי והפוליטי במדינה מקבלות ביטוי בשירי האלבום, חלקם חריפים מאד, וכל כך שונים מאד מאווירת הנחמדות והניסיון למצוא חן ולא לעורר מהומות המאפיינים לא מעט אמנים בגילה, או בשלב הזה בקריירה שלהם. היא רק מתחילה, ומתנהגת כאילו אין לה מה להפסיד.

וגם המוסיקה אינה בנאלית. בהפקתו המוסיקלית של נגן הבס בן הנדלר (שעבד עם "בלקן ביט בוקס", "לוס כפרוס", ברי סחרוף ועוד...), ועם איש הסאונד מרקו גורקן נעטפו הטכסטים במוסיקה מורכבת, מאד מגוונת, המשלבת השפעות של פולק ורוק וג'אז ומוסיקה קברטית. בין המשתתפים בהקלטות ובהופעות שאחרי הוצאת האלבום היו אסף תלמודי באקורדיון, אייל תלמודי בסקסופון וקלרינט, עירא רביב בתופים, עידו גור בחצוצרה, מוש להב בחליל, נדב לוזיה בכלי הקשה, נועם חבקין בקלידים, אלכסנדר לוין בסקסופון ויוסי מזרחי בקונטרבס. כולם מוסיקאים מעולים שעושים את זה קצת או הרבה אחרת. לא במיינסטרים, ובכל זאת, אל חשש, "שנסון לציון" הוא לא אבנגרד קשה להאזנה אלא אלבום מאד נעים וזורם. אגרוף בבטן בכפפה מתוקה.


והנה היא בהופעה, בתכנית "מוסיקה היום" בגלי צה"ל...
http://www.kutnermusic.com/2013/11/blog-post_9.html

יעל אלין קוטנר צילמה באולפן