טובות השתיים

שתיהן זמרות-יוצרות צעירות שהכרנו לפני שנים אחדות, ושתיהן הגיעו עכשיו לאלבומן השני, מה שנחשב פעם, בימים שאלבום היה אלבום, ל"משבר האלבום השני" ושתיהן התגברו על  על הבעייה שלא קיימת בעזרת פתרון דומה: אלבום מאד מוצלח באנגלית שלוקח אותן למקומות חדשים, גם בתוכן וגם קצת בתדמית...

לשתיהן יש עוד משהו משותף, כנראה מבלי שהן ידעו על כך: אריק איינשטיין ז"ל אמר לי לא פעם שהוא מאד אוהב איך שהן שרות... ועם המלצה שכזו מה עוד צריך...

רוני אלטר

עם רוני אלטר איינשטיין הספיק גם לשתף פעולה. בעצם ההקלטה המקצועית הראשונה שלה, בגיל 20, היתה בדואט עם איינשטיין. עוד קודם לכן היתה רוני, בתם של השחקנית אירית אלטר והבמאי, מפיק, תסריטאי ומוסיקאי נפתלי אלטר, פעילה קצת בתחום הקולנוע והתעניינה בעיקר במוסיקה, כילדה במקהלת מוסיקה קלסית, כתלמידת ג'אז וסקסופון ב"תלמה ילין" ובצבא בלהקת חיל מודיעין. המפגש עם איינשטיין היה כששמע אותה שרה סקיצה לשיר שאביה הלחין למילים של אלתרמן, "חיוורון". שנתיים לאחר מכן הזמין אותה איינשטיין לשיר איתו דואט נוסף, חידוש ל"פרידת המלח" של בני ברמן. עם פתיחה כזו היו הציפיות מרוני מאד גבוהות אך היא, שמגדירה את עצמה בפתית אלבומה החדש כעצלנית, פיתחה את הקריירה שלה לאט לאט. היא השתתפה כזמרת בהמון הפקות, בין השאר עם אושיק לוי, אורי ביילין, בשני אלבומי להקת "מטרופולין" (בהם היא גם כתבה ביחד עם עופר מאירי), בהרכב באנגלית "16 פולי", עם דודו טסה (בלהיט "מעליות"), עם "טרי פויזן" את שיר הנושא של הטלנובלה "בובות" ועוד... בשנת 2010, בגיל 28, יצא אלבום הבכורה שלה "כיס אויר", בעיבודים והפקה של עופר מאירי, אלון לוטרינגר ורוני בעצמה. אלבום עדין ומרגש של רוק-רך ודאנס שכלל שלושה שירים שרוני כתבה בעצה (ביניהם "למות קצת") ובעקר שירים שכתבו/הלחינו לה ורד קלפטר ("נמרים"), קורין אלאל, מירי פייגנבאום, אגי משעול, אלון לוטרינגר,עינב ג'קסון כהן, נתן סלור, יסמין אבן, אבישי כהן וגם לחנים של אבא נפתלי לשירים של עלי מוהר ונתן אלתרמן. האלבום הקסום ההוא לא זכה, לטעמי, במספיק תשומת לב, וזאת אולי הסיבה שאלטר החליטה לעשות את זה אחרת.

לפני כשנתיים היא יצאה לחופשה מאד ארוכה בפאריז, ושם השלימה את כתיבת והקלטת אלבומה השני "GO WILD" כשהפעם כל המילים והלחנים שלה, באנגלית, ולצידה שוב אלון לוטרינגר בהפקה ובעיבוד (וגם נגינה ברוב הכלים). עוד השתתפו באלבום המתופף שחר חזיזה והחצוצרן אבישי כהן. הם ביחד עם עינב ג'קסון כהן בפסנתר וקלידים, מיכה הרשליקוביץ' בגיטרה ומיכל גבע בגיטרה וקלידים. הם נשמעים ביחד כמו להקה מגובשת וכיפית, וכבר יצאו מתוך האלבום להיטים כמו "LAZY" ו"ONCE AGAIN". אולי הפעם, באנגלית מושלמת, העצב המתוק שלה יכבוש יותר מאזינים. מגיע לה.

רוני אלטר ולהקתה בהופעה ב"מוסיקה היום" בגל"צ ביום ה' בשעה 19:00

בשבוע הבא, 28.1.14 ב"צוללת" בירושלים, מארחת את נפתלי אלטר

רעות יהודאי

את רעות יהודאי, בוגרת בי"ס "רימון" מחזור 2005, הכרנו לראשונה כששרה בדואט עם ארי גורלי את הלהיט "דבש" (הכל דבש...). זה קרה בשנת 2008, ושנתיים לאחר מכן יצא אלבום הבכורה שלה "במהירות משתנה", בעיבוד והפקה מוסיקלית של איש "הדג נחש" יאיא כהן אהרונוב ועם ייעוץ אמנותי של ארי גורלי. שניהם באו אל רוב השירים בגישה פאנקית שחורה, אם כי השיר הכי פה בו "כזה פשוט" היה... כזה פשוט ורומנטי ולא גרובי. יהודאי כתבה והלחינה את רוב שירי האלבום, למעט שניים בהם השתתפו בכתיבה שי להב (העיתונאי) ויאיא כהן אהרונוב. גם האלבום הזה זכה רק במעט תשומת לב, למרות שכלל כמה שירים מאד מאד יפים. ככה זה במציאות של אלפי שירים חדשים בשנה...

בשנים הבאות המשיכה רעות יהודאי ללמד בבי"ס "רימון". אני פגשתי בה פעמים רבות כמעבדת המוסיקלית של האנסמבל הקולי של בית הספר, בכתת האמן ששודרה בגלי צה"ל ובה התארחו מיטב מלחיננו. העיבודים של רעות היו תמיד מאד מקוריים ומעניינים, ואפשרו לתלמידי בית הספר לבצע את השירים הקלסיים מבלי להשמע בנאליים... הייתי בטוח שהיא תמשיך בדרך של שירים ישראלים...והנה עכשיו, לגמרי בהפתעה, יוצא אלבומה השני והוא בכלל דאנס-רוק-בלוז באנגלית. השותף של רעות ביצירת השירים הוא עמירם עיני (הידוע בכינויו AMIRAM INC.) ועל ההפקה אחראי שם חדש בשבילי, עידן רועה. בהקלטות ובהופעות החיות שלה מלווה את יהודאי הרכב מפוצץ שכולל את טל כהן בתופים, גאי בר טור בבס\ אלון רדאי בקלידים ודניאל שוהם בגיטרות חשמליות. למי שרוצה לטעום כדאי להתחיל משיר הנושא המצויין של האלבום  FIRE UNDER WATER.

רעות יהודאי ב"מוסיקה היום"

מוסיקה היום 19.12.13 
סאונד: דני אור וטל וניג
רעות יהודאי בשירה, אלון רדאי בקלידם וקולות, עמירם עיני בגיטרה ושירה, 
גיא ברתור בבס, טל כהן בתופים, אסף ברק בגיטרה וקולות
ANYTHING TO TALK ABOUT
דבש (קטע)
FIRE UNDER WATER
כזה פשוט
EXCUSE ME
WHAT IF

  

זרים בלילה

מי לא פליט פה?

מי? מי?

אתה רודף אותם

אתה רודף אותי...

(מתוך "מי לא פליט פה" של "קוואמי והחלבות" 2009)

ביום ראשון הקרוב יתקיים ברחבי תל אביב אירוע ראשוני, חסר תקדים, תחת הכותרת "למי אתה קורא פליט?". אירוע הזדהות עם מבקשי המקלט מאפריקה, לא דרך הפגנות אלא בחגיגה של אוכל ומוסיקה. למעלה מחמישים מסעדות, בתי קפה וברים בתל אביב, המעסיקים מבקשי מקלט, ואיתם שפים ואמנים רבים,  הצטרפו ליוזמה וייקחו חלק בתכנית האמנותית שתיערך ברחבי העיר. מטרת האירוע היא לקרב בין האנשים והתרבויות ולעורר מודעות למצוקתם של מבקשי המקלט, ובעיקר, להחליש מעט את "האימה ממי שאינו אתה" כפי ששרה להקת "סיסטם עאלי".

האירוע המרכזי בלילה האפריקני יתקיים במועדון "לבונטין 7"  עם להקות מוסיקליות של פליטים (כן, יש דבר כזה!) לצד אמנים ישראלים, חלקם בהרכבים משותפים. בין המשתתפים DARFUR STAR שמנגנים מוסיקה מסורתית של שבט הפור, GROOVE AMBASSADOR שבהם פליטים וישראלים מנגנים ביחד מוזיקה ממערב אפריקה, BIALKA, להקה של קונגואים וישראלים המנגנת מוסיקה אפריקנית, רגאיי ונשמה, שחקני ההצגה "אחד שחור חזק" ולצידם עלמה זהר, קוואמי, גלעד כהנא, נועם ענבר, גיל רון שמע, ליזט, מאיה דוניץ , רביד כחלני, אורי כינורות, רן דנקר ודי ג'יי בוש ביט.

עוד יופיעו ברחבי העיר "המנתרים" ו"הנובה מאומטמס" קבוצות תיפוף וריקוד מסורתי מדארפור, סאבו ואורחים במסיבת אפרוביט, להקה מעורבת של ישראלים ופליטים "AFRO PO", כוכב פופ מגאנה בשם PRINCE AMOAH, כוכב בסצנה האריתראית המקומית KELIFA MAHMOUD, די ג'יי ריג'וייסר וכמובן עוד הרבה בשלנים (כולל אייל שני!) ויוצרי אמנות אפריקנית שימכרו את מרכולתם ברחבי העיר.

אתה חי עכשיו בשכונה שקטה אך כולם כאן צועקים
יש סודנים, אריתראים וגם חבר'ה אחרים
וירח טוב מסתכל לרחוב ולוחש תקווה
לעתיד אחר שמוותר על הדאגה

אנל'א רוצה לקחת חלק בעניין ללא מוצא
עכשיו זה כבר כבד וכבר מזמן לא במשקל נוצה
ואין לי פתרונות בכלל אך בואו נסתכל
בסוף העיר הכי יפה יש עם נוסף מאוד סובל

והימים עוברים לאט והלילות רצים מהר
שותים ומעשנים בשביל לברוח ולהסתתר
ואם ניתן מבט אחד מתחת לזיוף
בסוף העיר הכי יפה יש עם נוסף כל כך שקוף

את השיר הזה כתב והלחין אלון עדר, באלבומו השלישי "קסיו מטונף" שיצא ב2012. כמו עדר, יותר ויותר יוצרים בתחום המוסיקה מנסים בשנים האחרונות להתמודד עם הנושא הכל כך טעון. חשוב להדגיש, האמנים השרים אינם מציעים פיתרון לשאלות קשות כמו "מה צריך לעשות עם הזרים" או "השפעתם על החיים בדרום תל אביב" אלא מנסים להציג את הנושא מהזווית ההומנית בלבד, תוך איזכור לכך שגם אנחנו הינו פעם פליטים.

עלמה זהר, לדוגמא, פעילה מאד בהפגנות למען הפליטים/מסתננים/מחפשי עבודה. אחד המרגשים בשירי אלבומה הקודם נקרא "ממצרים"  ובו היא שרה: גם אני הלכתי פעם בנתיב הייסורים, ממצרים לירושלים, במדבר, ימים רבים, בלי מים... אל תאמר – מה לי עם אלה, אלה אנשים זרים" וגם באלבומה החדש היא חוזרת לנושא בשיר "העיר הלבנה" ובו היא אומרת "איש שחור מת מקור בעיר הלבנה... איש שחור שוכב לישון על הספסל שבגינה, חולם על המדבר ומחייך מתוך שינה?"

אביב גדג', סולן להקת אלג'יר לשעבר שקרא לאלבומו השני "ילדים של מהגרים" כשהוא מחבר בין הדור של הוריו ובין ימינו, בין המהגרים שהגיעו לכאן מהשואה או מארצות אפריקה ואסיה, ובין המציאות העכשווית והפליטים החדשים שנמצאים כאן בינינו. "לא מקום לחלשים" נקרא השיר הראשון באלבום והוא כולל שורות כמו "חסרי שם , שקופים ורעבים, חסרי בית וילדים של מהגרים" בשיר אחר, "אלנבי בלוז", הוא שר "אלנבי בלוז, הכל בשביל כלום, ילדים של מהגרים מדברים רק על העתיד" וארבעה שירים באלבום ערוכים כיצירה ארוכה אחת בשם "המדריך לפליט".

גם "הבילויים" באלבומם האחרון "הורה הסלמה" מדברים, כך נדמה לי, על ההתייחסות הגזענית לזרים שבתוכנו כחלק מתיאור המצב החברתי הכללי שהוא די מייאש, וגם אם הם לא אומרים את זה בפירוש, כי ככה זה אצל הבילויים, שירים כמו "הצעדה", "אני אפריקאי" ו"תיאור של מאבק"  נשמעים לי לגמרי קשורים.

וגם אמנים וותיקים יותר מתייחסים לנושא, ברמז או במפורש. מימי אהוד בנאי והפליטים, ושלום חנוך, ושלמה ארצי, ואביב גפן, ברי סחרוף, הדג נחש, שבק ס, זאב טנא, שלום גד ועוד ועוד... כולם נוגעים בנושא הגזענות והיחס לאדם האחר,השונה. בזמן האחרון הרבה יותר כי זה נמצא כאן, בתוכנו. חוה אלברשטיין, תמיד עם רגישות חברתית ופוליטית, שרה באלבומה "ברוך הבא" (2010) מילים שכתבה אלברשטיין והלחינה יהודית רביץ, "פרצוף בלי שם" על פליט בבטן האניה "אדם נואש מאד מצא מחבוא, נמלט מסכנה גדולה, נוסע אל הלא נודע, היש נמל גם בשבילו?"  

באים מהשבעים

כשברקע השמועות הדי-קבועות- כל- כמה- שנים על הופעתה הצפויה של "האבנים המתגלגלות" בארצנו, והביקור העונתי המשמח של "סגול כהה", כדאי לשים לב לכך שבזמן האחרון ישנה עדנה לעוד לא מעט מוסיקאים משנות הששים-שבעים שממשיכים או חוזרים לפעילות וזוכים בהצלחה לא מבוטלת. אמנם לא כמו שהיו פעם, הכל זאת ארבעים שנה זה לא צחוק ובכל זאת... הם עדיין טובים.

הביקור הקרוב, ממש כבר בשבוע הבא, הוא של תייס ואן ליר (THIJS VAN LEER) חלילן וקלידן יליד 1948,מי שהיה בשנות השבעים המוקדמות מנהיגה של להקת הרוק- פרוג ההולנדית החשובה ביותר אי פעם, "פוקוס". השילוב המיוחד ללהקה בין רוק, ג'אז ונגיעות קלסיות הפך אותה לאחת מלהקות הפרוג (אז קראנו לזה "רוק מתקדם") האהובות בישראל, עם קטעים שהפכו להיטי רדיו, חלקם כאותות של תכניות וחלקם בתכניות מיוחדות לתחום כמו "קצת אחרת" ברשת ג' או "רוק פלוס" בגל"צ.

המאזינים הוותיקים יזהו בוודאי, כנראה בלי לזכור את השמות, את "הוקוס פוקוס", "סילביה", "ג'ניס" ועוד. את "הוקוס פוקוס" יזהה מין הסתם גם קהל צעיר יותר, מאחר שהקטע ליווה פרסומת של "נייקי" משנת 2010.

להקת "פוקוס" בהרכבה המקורי, כללה קודם כל את ואן ליר בשירה, יודל (שירה רועים הולנדית...), שריקות, חליל וקלידים גם גיטריסט ובסיסט נפלא בשם יאן אקרמן ואחריו עוד גיטריסט ענק בשם פיליפ קתרין, ומתופף מטורף בשם פייר ואן דר לינדן. הלהקה פעלה בין השנים 1969 ל1978 והתפרקה. כשכל כמה שנים מקימים אותה ואן ליר ואקרמן מחדש. הפעם האחרונה נמשכת מתחילת שנות ה2000 כשמההרכב המקורי נותן רק ואן ליר, ולפעמים מצטרף המתופף...

כבר בשנות השבעים, תוך כדי שירותו בלהקה, פצח ואן ליר בקריירת סולו מאד מצליחה שהדגישה את הצד היותר קלסי בחינוכו המוסיקלי. אלבומו "INTROSPECTION" משנת 1973, שכלל בין השאר עיבודים לבאך ולפורה, היה להיט גדול בקרב חובבי רוק וגם בקרב חובבי מוסיקה קלסית "קלה". אני זוכר את עצמי מוכר עשרות עותקים של התקליט הזה בחנות "ספיר" בירושלים, ולא חושב שהיה איזשהו תקליט קלסי רגיל שנמכר כמוהו...

מאז הוציא ואן ליר עשרות אלבומים עם "פוקוס" וכסולן (חלקם חוזרים על השמות המקוריים עם מספר סידורי חדש) כשהוא מעמיק עוד יותר בהשפעות המוסיקה הקלסית והג'אז. לארץ הוא מגיע במסגרת סדרת "ג'אז חם" כשאיתו הפסנתרן ההולנדי מייק דה פרו, ושלושה נגנים ישראלים: עמוס הופמן בגיטרה, אסף חכימי בבס ושי זלמן בתופים. המארגנים מבטיחים שואן ליר לא שכח בבחינת הרפרטואר את השנים הראשונות והמאד מצליחות לפעילותו, והוא חוזר אל הלהיטים הגדולים. מצד שני, חשוב לציין, שהוא אינו "רק נוסטלגיה" אלא מוסיקאי שממשיך לפעול ולהתחדש כל השנים.

ב14 בינואר הם יופיעו ב"זאפה" הרצליה. ב15.1 באולם "עינן" במודיעין,  ב16.1 וב17.1 במוזיאון תל אביב, וב18.1 ב"בית אבא חושי" בחיפה. ממש סיבוב הופעות.

קצת אחרי, ב20.1.14, תפתח במועדון "רדינג 3" בנמל תל אביב סדרת מופעים (שתמשך עד אפריל) של אמני פרוג רוק, בהפקת חברת "פרוגסטייג'".

יפתח את הסדרה ריק וייקמן (Rick Wakeman ) נגן הקלידים הבאמת - מיתולוגי של להקת הפרוג רוק הבריטית Yes.  הוא יליד 18.5.1949 (ואת התאריך המדוייק אני זוכר מסיבות אישיות). הצטרף ללהקת YES ב1971 באלבומה הרביעי ונחשב לאחד הקלידנים פורצי הדרך והחדשנים ביותר בשנות השבעים. ניגן עם זמרים רבים אחרים (ביניהם קט סטיבנס ודיויד בואי) ובעיקר שרת בYES  עד אמצע שנות השבעים, פרש וחזר פעמים אחדות ובמקביל פיתח קריירת סולו מפוארת שכוללת עשרות יצירות רוק, פרוג וקלסי, פסקולי סרטים, מוסיקה להצגות והמון פרוייקטים מיוחדים. בסך הכל הוא הוציא למעלה משמונים אלבומים!!! מארגני המופע שלו מבטיחים שבישראל הוא יעלה מופע אקוסטי מיוחד הכולל סיפורים מתובלים בהומור הבריטי בו הוא נודע. 

עלמה זהר

עלמה זהר מצליחה, גם באלבום החדש שלה, לעשות משהו לא פשוט במציאות התקשורתית – מוסיקלית של ימינו: להתבלט כיוצרת מיוחדת ועצמאית, לא כמו אף אחת אחרת. היא ברורה ומאד מזוהה, אי אפשר לטעות בקול שלה ובמקום הפיזי ממנו היא מפיקה אותו (למרות שבחלק מהשירים הוא בכל זאת שונה), ועם זאת היצירה שלה לא ממוחזרת ונשמעת חדשה וטרייה. "מצב רוח" נקרא השיר הראשון באלבום, והתחושה בהאזנה היא דיווח על תקופה קשה מבחינת מצב הרוח, ימים לא פשוטים עם הרבה עצב וכאב ובכל זאת עם סימנים של תקווה. ה"לחם" כסמל למאבק הקיום היומיומי, ששווה אולי רק בזכות ה"אהבה" שבחלק השני של הכותרת. המציאות מפחידה ומאיימת, אבל יש אולי סיכוי להנצל.

והכל יעבור

גם הרגש יחזור

הענן השחור

שמכסה עכשיו את אור הלבנה

אם נצליח לזכור, איזה אושר גדול

מחכה לנו מעבר לפינה

כשעלמה זהר התגלתה, לפני שבע שנים בסך הכל, היא נראתה כמו ציפור משונה. מין היפית מודרנית בעלת קול מאד מיוחד ושירים שמשלבים אווירה שאנטיפית לרוח סיקסטיזית. היתה בה, מההתחלה, וגם כשהתחילה להצליח, מין פשטות וישירות בצורה שהיא מציגה את עצמה, בלי פוזה, בלי להתאמץ למכור: רק היצירה והחיוך המקסים. כי כה היא באמת. לא כוכבת ריאליטי שהתגלתה בבת אחת אלא אחת שהתבשלה שנים על אש קטנה.

הצליל שלה שידר, מתחילת הדרך, געגוע לימים מוסיקליים אחרים. בין השאר לג'ורג' הריסון (כולל שיר בהשראתו בשם "הזהר מהחושך") ולנגני גיטרה ענוגים  כמו דיוויד גילמור, מרק נופלר ואריק קלפטון נדמה שהגעגוע הוא גם לתקופה שבה למוסיקה הייתה גם משמעות והשפעה בקהילה שבה המוסיקאי חי... עלמה היא בין הבודדים שנוגעת (באלבום ומחוצה לו) בתופעת המהגרים הבלתי חוקיים ומאבק נגד גירושם. היא משתתפת בהפגנות, כותבת על כך מאמרים ומתייחסת לתופעה בשיריה. אחד החזקים בשירי אלבומה הקודם נקרא "ממצרים" והיא שרה בו "גם אני הלכתי פעם בנתיב הייסורים ממצרים לירושליים

במדבר, ימים רבים בלי מים".  וכך גם באלבום החדש בשיר "העיר הלבנה" היא שרה:  

איש שחור מת מקור בעיר הלבנה, אם אתה שיכור אז תחזור, ממילא אני לא ישנה כבר שנה

זה יעבור, זה רק משבר באמונה..."

כי ככה זה אצלה. ביצירה שלה הזווית האישית והבט הכללי מתערבבים לגמרי. היא לוקחת ללב באופן אישי נושאים שרובנו מעדיפים לא לראות. וכשהיא שרה בשיר "ניצחונות", בליווי בסגנון ערבי "אין לי כוח למלחמות, המלחמות הרגו אותי, אחרי שנים של ניצחונות, תראה בסוף הפסדתי" זה נשמע כמו שיר על יחסינו עם שכנינו הערבים, במיוחד כשאת אחד הבתים היא שרה בערבית, ובכל זאת זהו גם שיר על המלחמות הקטנות והאישיות שלה.

וכך "לחם, אהבה", האלבום השלישי שלה, כולל עשרה שירים אישיים-כלליים שכתבה והלחינה, בעיבוד והפקה מוסיקלית של שותפה מתחילת הדרך, אסי איילון. את השיר "מצב הרוח" היא שרה בדואט עם אסי איילון ואת "אתמול" בדואט עם קרולינה (פעם אמרו שקולותיהם דומים) ועם גבע אלון. היא נשמעת מאד קולית, רגועה, אך מלאת רגש. לא כזה שמתפוצץ בפנים, אלא זורם ברובו בשקט וחודר עמוק.

אפילו הפקת האלבום החדש הייתה בשפה החברתית החדשה, בעזרת אתר "הדסטארט" שבו הגולשים משלמים מראש על האלבום  טרם יציאתו ומאפשרים ליוצר לגייס מספיק כסף כדי להפיק ללא סיוע של חברת תקליטים. זהר נעזרה גם ב"קרן אקו"ם לרווחת היוצר וקידומו" . ככה זה בימינו. גם כשאת מוציאה שני אלבומים מצליחים ("דברי" ב2007 שהפך תוך זמן קצר לאלבום זהב, ו"שלושים ושלוש" ב2010 שהצליח קצת פחות) את צריכה להתחיל בכל פעם מחדש. נדמה שלעלמה עובדות החיים האלה לא באו בהפתעה, ההקדשה הקטנה לחבר של אבא שלה, שמוליק קראוס ז"ל על העטיפה מרמזת על ההיכרות האישית שלה עם "התעשייה".

היא ילידת 1977, בתו של הצייר ישראל זהר ובתו החורגת של יענקל'ה רוטבליט שהיה נשוי לאמה לה היא מקדישה את השיר "המופלאה בנשים" כך: "לאמא שלי, שממנה למדתי להפוך אותיות למילים, ומילים לשפה ושפה לשירה..." כלומר, היא גדלה בבתים אמנותיים וספגה הרבה מוסיקה טובה בבית אך לא התעסקה במוסיקה עד גיל מאוחר יחסית. חיה עם בהרי ירושלים, עסקה למחייתה בנגרות, וחלמה להפוך את הטקסטים שלה לשירים עד שיצאה, כדבריה, למסע נפשי ואמנותי במהלכו כל חייה התהפכו על פיהם.

כשיצא אלבומה הראשון היא הציגה את עצמה כך:

"רציתי שהחיים יהיו מסעירים ומרגשים. זה מה שהוביל אותי לעזוב את הבית ולצאת למסע שדי בתחילתו הבנתי שאני הולכת לעשות מוזיקה. זה לא היה פשוט בגיל מבוגר ובלי ניסיון. אבל עם הרבה מוטיבציה הקמתי הרכב רגאיי, עשיתי ראסטות, טסתי לאפריקה, הקלטתי באנגלית, אבל אז הבנתי שהכלי המרכזי שלי הוא מילים, ושאני צריכה לכתוב בעברית. טקסטים תמיד כתבתי, אבל הלחנים באו מאוחר יותר ועדיין לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שאני זו שצריכה גם לבצע... בסוף הבנתי לא חייבים לנסוע תמיד בדרך הראשית, אפשר גם לרדת לשוליים". 

אז היא נסעה בדרך הראשית והיו לה לא מעט להיטים. ביניהם "עם הגב", "אגוטריפ", "שיר אהבה אינדיאני", "דע", "אחרי הנפילה", "התרגשתי לקראתך", "ממצרים" ועוד. היא הופיעה עם ארקדי דוכין, גבע אלון ועם הרכבים שונים משלה, וכביכול שיחקה את המשחק. אך אופציית הירידה לשוליים היתה תמיד שם והיא שמרה כל העת על רוחה העצמאית. היא נהדרת...

"השיר ששרת אתמול הוא אור גדול

בתוך עולם שאין בו נחמה

חוץ מהשיר הזה אין לנו שום סיבה לחיות לנצח

את אומרת, בשביל מה?"

האביב הערבי במוסיקה הישראלית

עכשיו, בין כל סיכומי השנה, כדאי לשים לב לתופעה חדשה במוסיקה הישראלית: היפתחות חסרת תקדים למוסיקה ולשפה של שכננו הערבים. כשדודו טסה הוציא, אך לפני שנתיים, אלבום שלם בערבית עם מוסיקה של האחים היהודים סאלח ודאוד אל כוויתי (הסבא של דודו ואחיו) זו הייתה תופעה חריגה במוסיקה הישראלית. אמנם גם לפני כן היו, פה ושם, אמנים שהקדישו אלבומים למוסיקה ערבית בעברית (למשל ירדנה ארזי באלבום "דמיון מזרחי" מ1989 שכלל תרגומים בעברית לשירים של מוחמד אל וואהב, פיירוז ואחרים, להקת "שפתיים" שילבה ערבית מרוקנית בשירים בעברית, וגם "טיפקס" חיברה את העולמות בחלק משיריה). היו אחדים שזכו בהצלחה עם שירים בערבית בשפת המקור (חיים משה עם "לינדה לינדה", זהבה בן עם "אינתא עומרי" ועם שני אלבומים בערבית, אחותה אתי לוי באלבום "אמל חייאתי", אלי לוזון באלבום "בערבית מערבית", דודו טסה בפסקול סרטו של אבי נשר "סוף העולם שמאלה" בשיר מצרי בשם "פוג אל נאחל", "אתניקס" עם שיר של זמר לבנוני, שלא לדבר על ערבים-ישראלים כמו הזמרת מירה עוואד או הראפר תאמר נאפר שהקליטו בשפת אמם) אך נראה שבזמן האחרון, ובמיוחד מאז "יא מאמא" ששר שמעון בוסקילה באלבום "הפרויקט של עידן רייכל", הערבית, על גווניה השונים, חודרת יותר ויותר אל המיינסטרים הישראלי, ב2013, יותר מאשר  אי פעם בעבר, שירים בערבית ו/או בעברית עם מוסיקה ערבית, מקבלים תשומת לב ברדיו הישראלי, במסיבות וחתונות והופעות.  

אורפנד לנד

אותו דודו טסה, חזר השנה בלהיט ריקודים סופר מצליח (http://www.youtube.com/watch?v=LImNPiF12kI) בשם "וואיאק וואיאק" שמתבסס על שיר של פריד את אטרש בגרסת דאבסטפ חדישה עם די ג'יי ישראלי-קנדי בשם בורגור.

"הדג נחש", הלהקה הישראלית הכי מצליחה כיום הקליטה באלבומה האחרון "זמן להתעורר" את "אילו זה היה" ובו טכסט בעברית, ערבית ואנגלית וגם שיר בשם "אינני בוגד" בהשראת שיר ערבי של זיאד רחבני.

לונא אבו נאסר

"כנסיית השכל" באלבומה השנה "הבית כה רחוק" שיתפה פעולה עם "התזמורת האנדלוסית" והמנצח שלה תום כהן, ויצרה אלבום עברי-ערבי, לא כתבלין לרוק הרגיל, אלא כמיזוג במוסיקה, בעיבוד, בהפקה ולעתים גם במילים. מעיבודים ערביים לשירים מקוריים שכתבו חברי הלהקה דרך ציטוטים ממוסיקה ערבית אותנטית בתוך השירים (לדוגמא "מעל הים" כולל קטע מתוך "כטוות חביבי" של מוחמד עבד אל וואהב), ועד שירים של יוצרים ערביים המושרים בערבית: "עלאש קטעול יא וורדה" עם ריימונד אבקסיס, "ווהרן ווהרן" ואפילו גרסה לשירו של זוהר ארגוב "ילדתי" הכולל קטע מ"אשמעה" של קאמל מסעודי.

גם להקת המטאל "אורפנד לנד" שהוציאה השנה אלבום מאד מצליחה בשם "כולנו אחד", משלבת בו, כמו בכל אלבומיה האחרונים, רוק כבד ובלדות רוק עם אלמנטים ערביים, מזרחיים וים־תיכוניים, קטעי קוראן בערבית לצד תפילות בעברית וניגונים חסידיים. זהו בסיס האידאולוגיה של הלהקה: שילוב השפעות מכל רחבי הקשת, ויצירת משהו חדש מיוחד דווקא לישראל, כארץ מפגש בין מזרח למערב.

הכנסייה והאנדלוסית

אחת הלהקות הכי מעניינות בשנה האחרונה היא "סיסטם עאלי". חבורה של ראפרים ומוסיקאים מיפו ששרים בעברית, ערבית רוסית ואנגלית, ומגשימים ביצירתם חזון של שיתוף פעולה חברתי-אמנותי שנראה בלתי אפשרי בישראל של ימינו. הם פועלים ביחד כבר מ2006, מאז נפגשו בשכונת עג'מי ביפו. מתחילת דרכם המוסיקה היא חלק מפעילות חברתית חינוכית  לנוער וצעירים ביפו בת-ים. הם הקימו את |מרכז סיסטם עאלי" ובו הם מציעים סדנאות יצירה רב-לשוניות, ליווי להקות צעירות, ותכניות לימוד והכשרה מוזיקליות של יוצרים צעירים מקומיים, יהודים וערבים. פירוש השם "סיסטם עאלי" בערבית הוא, "תגבירו! תנו בראש! והמסרים ידברו גם למי שלא שולט ברוסית או ערבית, מהתחושה שהחברים האלה באמת באים מהשכונות, מדברים בשמם של הדפוקים-חברתית שלא מוכנים לוותר, מפיהם של המקופחים כלכלית ולא משנה מאיזה דת או שפה הם באים. הם להקה חברתית באמת.

לונא אבו נסאר, אחת החברות ב"סיסטם עאלי", הוציאה השנה אלבום סולו נפלא, בעברית וערבית. היא בת 23, ילידת נצרת שגרה ביפו. זמרת, כותבת ומלחינה מאד מיוחדת, מנגנת בגיטרה וג'מבה, שהקליטה אלבום כעבודת גמר בבית הספר "מיוזיק". לונא כתבה והלחינה שבעה שירים וקטע פתיחה אינסטרומנטלי.  דרור רותם, גם הוא תלמיד "מיוזיק", עיבד והפיק מוסיקלית, הלחין שיר אחד וביחד עם לונא שיר נוסף. לונא שרה בעברית ובערבית,  מוסיקה רכה וקסומה עוטפת אמירה חזקה, ישירה, חושפנית. היא עושה את זה בעדינות, בעברית מושלמת-מבטא בחמישה שירים ובערבית שאני לא מבין בשלושה שירים נוספים. להיט האלבום "אספר לך" מושר בעברית ונחתם בשתי שורות בערבית ואני מאמין שהכאב שיש בו ידבר אל שני העמים. במוסיקה אנחנו מצליחים לתקשר.

סיסטם עאלי

ואם פעם, לפני המון שנים, מוסיקה ערבית הייתה רק "של האוייב" וגם מי שגדל בבית בו שמעו שירים בערבית התבייש והסתיר את אהבתו זו, עכשיו, הערביות מתחילה להיות חלק מקובל מהצליל הישראלי החדש. בינתיים בשוליים, אבל ככה מתחילות כל המהפכות הגדולות.