יואב קוטנר

יום שישי, 28 בפברואר 2014

דולורס חוזרת בשפת בני האדם



עצב טוב
נפתח בווידוי אישי: אני אוהב להאזין למוסיקה עצובה. שירים עצובים עושים לי טוב. פעם חשבתי שזה כנראה מפני שכשאני שומע "צרות של אחרים" אני מרגיש שהחיים שלי, בסך הכל, דווקא טובים יחסית... מה שמחתי לגלות, לפני כשנה, שיש בסיס מדעי להעדפת העצב ושאני לא לבד בתחום הזה, ולא רק בקרב אנשים שאוהבים במיוחד שירים שמשודרים ביום הזיכרון... מחקר שהתפרסם באוניברסיטת אוהיו טוען שאמנם 50%  מבני האדם לא סובלים מוסיקה עצובה, אבל השייכים לחצי השני מאד אוהבים אותה, ולחלקם הגדול היא המוסיקה המהנה ביותר. "חובבי מוסיקה עצובה הם בדרך כלל אנשים שמזוהים עם פתיחות מחשבתית וליברליות, ועם זאת גם עם נוירוטיות..." כלומר, מדובר, עליך ועלי...
ולמה זה קורה? מכיוון שכשאנחנו עצובים, הגוף מייצר הורמון בשם פרולקטין, שיוצר תחושה של נחמה. זוהי הדרך של הטבע לדאוג שלא נשקע עמוק מדי בעצב שלנו. חשוב להבהיר: זו אינה המלצה להאזין למוסיקה עצובה כדי להיכנס לדיכאון. נהפוך הוא, כדאי לעבור דרך העצב כדי לחוש אופטימיות, כדי להרגיש טוב.


רות דולורס ווייס, ששמה האמצעי רומז לכיוון המוסיקלי שלה ("דולורס", כלומר "ייסורים") היא אחת מייצרניות הפרולקטין הפוריות ביותר במוסיקה הישראלית כבר כמעט עשר שנים. היא עושה את זה כל כך מיוחד וטוב, עד שאני כמאזין, מדלג מייד אל שלב ההנאה.
עכשיו היא בדרך לאלבום חדש, שיצא או לא יצא, בעזרת המאזינים שמרגישים כמוני ויקנו אותו מראש. כפי שקורה יותר ויותר בשנים האחרונות לאמנים רבים רות דולורס וויס מציעה את האלבום באתר "הדסטארט" (כאן) ומצפה שאוהביה יאפשרו לה להשלים את הוצאתו.



בפעם הראשונה בה שמעתי את רות דולורס ווייס בהופעה חיה כמעט לא ראיתי אותה.היא הופיעה ב"אוזן בר" בתל אביב, שרה וניגנה בפסנתר, כשגבה לקהל ואת רוב תשומת הלב החזותית מושך יהוא ירון, נגן הקונטרבס שאיתה. פניה בקושי הבליחו מידי פעם, למעט שיר אחד בו היא עמדה פרונטלית וליוותה את עצמה בשליש (המשולש הזה שמנגנים עליו). הביצועים הקוליים הפנטסטיים שלה, העיבודים המינימליסטיים, המוזרות החזותית בשילוב של הגב שלה והפרצופים של יהוא ירון... כל אלה יצרו חוויה מיוחדת, הזוייה אך מהפנטת ורבת עוצמה. גישת האנטי-שואו הזו נורא התאימה למוסיקה ולמקום הקטן ולאופי הסופר-אינטימי שיש בגישה שלה לשירים המקוריים שהיא כותבת, כמו לקאברים שהיא הופכת לאישיים. למרות שזו הייתה הופעה פתוחה לקהל התחושה הייתה של חדירה למרחב האישי שלה, לחדר הפרטי שלה, כמעט בטעות. רות ביצעה את השירים ממקום מאד פנימי, משוחחת בינה לבין עצמה, לעתים מגיבה לפסנתר שלה או לנגן שאתה, וכמעט לא מתחשבת בעובדה שיש קהל שבה להאזין לה. לא מתוך זלזול או התנשאות אלא מתוך חשש להבליט את עצמה ורצון להתחבא בתוך המוסיקה. כפי שכתב אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי מלכויות"... 

צילום רונן ללנה
 בתחילת דרכה (אלבומה הראשון, באנגלית, יצא בסוף 2004) היא שרה "הכל בסדר, יש לי מישהו שאוהב אותי, יש לי את המוסיקה שלי, אני יכולה לראות את הים בכל יום... אני אוהבת את החיים האלה למרות שהם מפחידים אותי יותר מהמוות".
התאהבתי במוסיקליות המיוחדת שלה, בטכסטים כמו זה, בהרגשה שהיא עושה את הדבר שלה עד הסוף, באופן מוחלט, בלי הנחות. גם בשירים המקוריים שלה, וגם בגרסות שלה לשירים של אחרים, ובמיוחד לקלסיקות מוכרות שנדמה כאילו כבר אין טעם לחדש שוב. אפילו ביטלס. אפילו קלסיקות ישראליות. כמו "משירי ארץ אהבתי"  של לאה גולדברג שהלחינה דפנה אילת ושרה חוה אלברשטיין, "היה נא טוב אלי" של רחל שהלחין סשה ארגוב ושרה נורית גלרון, "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר והלחין מתי כספי ו"ואולי" של רחל שהלחין יהודה שרת. מה הטעם לבצע את השירים האלה "סתם יפה" אם אין לך משהו מיוחד לומר עליהם? לרות דולורס יש בהחלט מה לומר. הקול שלה, העצב האינסופי בשירתה, הפרשנות המוסיקלית המינורית, הקלאסית-או ג'אזית בעיבודיה... כל אלה הם האמירה שלה, והם מטעינים את השירים במשמעות חדשה, קשה, כמעט מייאשת. כשהיא שרה את תמליליה המופלאים של רחל... "כוחי הולך ודל היה נא טוב אלי... " או "ואולי לא היו הדברים מעולם"  נשמע שהיא שרה לגמרי על עצמה ותחושותיה. יותר מזה, נדמה כאילו אם רחל המשוררת הייתה גם יודעת לבטא את עצמה בשירה מוסיקלית, בטח היא הייתה נשמעת ככה. זה נורא כואב, ולעתים זה לא קל להאזנה במנות גדולות, אך במוסיקה שלה, כמו בכל בלוז אמיתי יש כוחות ריפוי ונחמה.
אחרי אלבום "בעברית" הוציאה רות אלבום כפול בשם MY MIDDLE NAME IS MISERY  ובו שירים של אחרים שהיא אוהבת בגרסאות קורעות לב. חלקם לשירים שמראש היו שירי כאב וגם לכאלה שבמקור דווקא היו פחות בלוזיים. בהפקה משותפת לה וליהוא ירון, עם אחיה איתי ווייס ששר בשני שירים ועם צוות נגנים נפלא היא שרה לאונרד כהן, דיוויד בואי, "קינג קרימזון", בוב דילן, אלביס קוסטלו, "הצ'רצ'ילים", בילי הולידיי, נינה סימון, ניק קייב, מרק לנאגן, בריטני ספירס, וגם "הביטלס". הכל נורא מיוחד ויפה ומצריך איזושהי התנתקות משטף החיים הרגיל, כמו טיפול פסיכולוגי או יוגה... אחרי זה תהיו קצת אחרים.


רות ווייס ילידת פברואר 1978, גדלה באשקלון ובטקסס.  כנערה הוסיפה את ה"דולורס" לשמה. למדה בתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים, אהבה לצייר והעריצה את טום ווייטס. בגיל 19 עברה לתל אביב והקימה להקה בשם "B-Blond"  ולהקה שנייה בשם "River Styx"  עם חברים שהשתתפו איתה מאז שי לוינשטיין, סתו נחום ויהוא ירון.
ב2004 יצא אלבומה הראשון "COME SEE" באנגלית, בליווי  פסנתר בלבד. ארבע שנים אחרי יצא "בעברית" וב2012 "MY MIDDLE NAME IS MISERY"

עכשיו היא מתחילה סיבוב נוסף. באתר הד סטארט
היא מסבירה:
האלבום החדש ״בשפת בני האדם״ כולל בעיקר שירים מקוריים שלי, בעברית, וגם ביצועים לשירים של שני משוררים, בלחן שלי. חומרי האלבום נכתבו לאורך שלוש שנים בערך, אחרי תקופה שבה לא כתבתי כלל, כי הייתי משוקעת כל כולי בבועת הסמביוזה של האמהות לילדי, בלי צורך או אף רצון ליצור. אלמלא הייתי כל כך עסוקה בדברים אחרים הייתי וודאי מבועתת מאוד, משום שיצירה (בתחילת דרכי ציור ואחרי כן מוסיקה) היתה אחד הדברים שהגדירו אותי. אני זוכרת את עצמי תוהה מי אני עכשיו, בעצם, כשכל כך הרבה דברים שידעתי על עצמי לא תקפים עוד...
כשהילדים גדלו קצת, חזרה מעין אוטונומיה. חווית עצמי לא רק כרקמה שעוטפת ילד; אלא עצמיות שהיא, גם, נפרדת. חזרו גם טלטלות רגשיות ועמם האפשרות, והרצון, ליצור.

ובשלבים, נולד האלבום הזה. שמכיר מרחבים וצבעים שלא היו, שלא היה להם מקום קודם לו. שמגיע מתוך ואל המקומות שבהם כאב תמיד, שככל הנראה לא יעלם לעולם, אבל כבר לא מפחד שלא יוכל לשוב מהם. שזוכר את האור גם בחושך. שיש בו אדום וכחול, אבל גם תכלת, אמיתית ובוטחת ושקטה.

האלבום מוכן, פועם רוטט ומצפה. 

צילום רונן ללנה


יום שלישי, 25 בפברואר 2014

קרימזון



FRIPP LESS
בתוך הגל הדי מטורף של להקות סבנטיז ואייטיז שמציף אותנו בזמן האחרון ועוד יגבר בחודשים הקרובים, כולל אמני קיטש גמור לצד רוק כבד (מישהו אמר DEEP PURPLE?) ומתקדם בולט במיוחד ההרכב המכנה עצמו "הפרויקט של קרימזון". THE CRIMSON PROJECK. מין גלגול עכשווי של להקת "קינג קרימזון", אשר היתה, לדעתי, להקת הפרוג (אז קראנו לזה "רוק מתקדם") הכי חשובה של שנות השבעים וגם מאד מאד חשובה בשנות השמונים.
כמו שקורה הרבה בשנים האחרונות, הלהקה העכשווית אינה קשורה להרכב המקורי שנשא את שמה. 

ראשון מימין טוני לוין. שלישי משמאל אדריאן בילו

את "קינג קרימזון" הראשונה הקים הגיטריסט רוברט פריפ (FRIPP) אי שם באנגליה של סוף שנות הששים, והלהקה המקורית ההיא, שהפתיעה את העולם באלבום הבכורה אגדי "IN THE COURT OF THE CRIMSON KING" (עם הפה הפעור על העטיפה, ו"הלהיטים" של אותן שנים "דיברתי לרוח", "ילדת הירח" ו"מצבה") החזיקה מעמד בדיוק אלבום וחצי. תוך האלבום השני פרש הזמר-בסיסט גרג לייק (ל"אמרסון לייק ופלמר") ושאר חבריו התפזרו בהרכבים שונים. "קינג קרימזון" התאפיינה מאז בכך שכמעט בכל אלבום בשנות השבעים ההרכב שלה התחלף. היחיד שנשאר בכל הגלגולים הוא פריפ עצמו, כותב, מלחין וגיטריסט ממציאן שנלחם על השינויים במוסיקה של הלהקה הזו בניגוד לרצון חבריה או מאזיניה. עד שהתייאש ופרק את הלהקה ב1975. 
הראשון

בשנות השמונים, כשקמה הלהקה מחדש אחרי חמש שנות הפסקה, ההרכב שלה היה דווקא די יציב, ובהנהגת פריפ היא המשיכה להיות פעילה, לא תמיד ברציפות, עד סוף שנות התשעים כשפריפ מתעסק כל הזמן גם בהרכבים ובניסיונות מוסיקליים נוספים. הוא גם די התעלם מהתקופה הראשונה של להקתו, ולמשל כשביקר בארץ עם הרכב "ליגת הג'נטלמנים" שלו (להקה של יותר מעשרה גיטריסטים על הבמה) סרב בתוקף להשמיע ולו קטע אחד של "קינג קרימזון" או בכלל להתייחס ללהקה ההיא בראיונות איתו.

האחרון
"קינג קרימזון" מאז שנות השמונים שונה מלהקת שנות השבעים לא רק בהרכב חבריה, אלא גם בסגנונה המוסיקלי שחיבר פיוז'ן ג'אז וניו ווייב. רוברט פריפ נשאר אמנם מנהיג הלהקה כשלצידו המתופף ביל ברופורד הוותיק, אבל הצליל החדש שלה הושפע מאד מהשותפים החדשים ביצירה, הגיטריסט-זמר אדריאן בילו (שניגן עם פרנק זאפה, דיוויד בואי, ראשים מדברים ועוד) והבסיסט - זמר טוני לוין (שניגן עם מגוון אמנים, מפול סיימון ועד ג'רני ובעוד איזה 500 אלבומים). השניים המשיכו כל השנים גם בקריירות סולו (בילו אפילו ביקר בארץ ב1988 עם להקתו "THE BEARS", התאמן בהדרכתי לומר את שמם בעברית, ואז ברגע האמת בהיכל התרבות בתל אביב אמר לקהל: "שלום, אנחנו הבודים"!) ושניהם שרתו את פריפ בכל גלגולי הלהקה מאז, כולל עשרות פרוייקטי משנה שהוא לא מפסיק ליזום, עם או בלי חברים מכל גלגולי הלהקה, ומוציא עשרות אלבומים (למעלה מ60 תוך עשר שנים, חלקם עם הקלטות נדירות משנות השבעים, חלקם רק למועדון המעריצים, חלקם בהופעות חיות, חלקם בג'אמים עם הנגנים שהיו פעם איתו ושמופיעים בדרך כלל בלעדיו...). בקיצור, כמו שעשה תמיד, רוברט פריפ עושה עם הרפרטואר של קינג קרימזון מה שהוא רוצה, ומאז שהוא כבר לא רוצה... הם ממשיכים בלעדיו. 


ברשת רצות שמועות על איחוד הלהקה בהרכבה המלא משנות השמונים בסוף השנה הזאת (2014) אך בינתיים ה"קרימזון פרוג'קט" (THE CRIMSON PROJECKT, הכיתוב השגוי במקור) הם הדבר הכי קרוב ל"קינג קרימזון" שתוכלו לשמוע בימינו. בילו ולוין, עם המתופף פט מסטלוטי שמשרת בלהקה מאז אמצע שנות התשעים, צרפו אליהם עוד "פאוור טריו" שכולל את הבסיסטית ג'ולי סליק, המתופף טוביאס ראלף והגיטריסט מרקוס רוייטר וביחד הם יבצעו גרסאות דומות למקור (על פי ההקלטות ברשת) בעיקר לקטעים מימי "דיסיפלין" ו"ביט", כלומר משנות השמונים, ורק מעט קטעים מלפני ("לארקס טאנגז אין אספיק", "אדום") או אחרי.


ביצוע נדיר בשיתוף פעולה עם DREAM THEATER


שום דבר לא יחזיר אותם אל האלבומים הראשונים של הלהקה, אפילו לא העובדה שקניה ווסט סימפל לא מזמן את "האיש הסכיזופרני של המאה ה20", ובכל זאת, נדמה לי, זה מופע שווה ביותר. בתחילת מרץ הם ב"היכל התרבות".

יום שישי, 21 בפברואר 2014

השבועיים ששינו את העולם



חמישים שנה לחודש היסטרי והיסטורי
זה קרה בדיוק החודש לפני חמישים שנה: "הביטלס" כבשו את אמריקה ושינו את עולם הפופ לנצח. ב9 בפברואר 1964 הם הופיעו לראשונה בתכנית טלוויזיה בארה"ב, ויצרו היסטריה המונית שכונתה "ביטלמניה", תופעה שנמשכה כשנתיים מטורפות בהם הפכה "הביטלס" ללהקה המצליחה והמשפיעה ביותר בעולם, אשר בהצלחתה פתחה דלת לשיטפון של להקות בריטיות שזכו לראשונה בתשומת לב בארה"ב, מה שמכונה "הפלישה הבריטית".

עד פברואר 1963 זה לא קרה לאף אמן בריטי. האמריקנים התייחסו בזלזול והתנשאות למקורות המוסיקליים שלהם, והשוק האמריקני, הגדול עשרות מונים מהשוק הבריטי, היה חסום לגמרי בפני אמנים מבריטניה. כולל "הביטלס" שכבר הפכו מלהקה קטנה שהגיעה מליברפול להצלחה היסטרית בבריטניה ואירופה. אחרי כשלוש שנות טירונות מפרכת בהופעות הוציאו הביטלס תקליטון ראשון (LOVE ME DO) בסוף 1962, ובמהלך 1963 שני אלבומים מאד מצליחים ("PLEASE PLEASE ME" ו"WITH THE BEATLES") ועוד 5 תקליטונים שכבשו את כל המצעדים בבריטניה ובאירופה (ביניהם "SHE LOVES YOU"
ו" ("I WANT TO HOLD YOUR HANDהם התארחו בעשרות תכניות רדיו וטלוויזיה והופיעו מאות פעמים, מהופעות קטנות במועדונים קטנטנים ועד הופעות יוקרה, כשהשיא היה באוקטובר 1963 במופע בפני מלכת בריטניה בה הציע ג'ון לנון: "החבר'ה במקומות הזולים מוזמנים למחוא כפיים, השאר יכולים "לשקשק בתכשיטים"...

ובינתיים בארה"ב: שום דבר. כלום. אמנם רוב שיריהם יצאו באלבומים אמריקניים בכל מיני גרסות משונות (החודש יוצאים מחדש כל האלבומים האמריקניים), אך ללא תמיכת חברת תקליטים גדולה ובלי לעורר עניין ממשי. לביטלס לא היו להיטי ענק בארה"ב עד אותו חודש פברואר ובסוף מרץ 1964 כלל מצעד המכירות האמריקני תקליטונים של "הביטלס" בחמשת המקומות הראשונים ותשעה תקליטונים נוספים בין מאה הגדולים... זו הייתה רק ההתחלה. ההיסטריה הלכה וגברה וכללה עשרות הופעות מפוצצות קהל, מכירת מיליוני תקליטים ויצירת שוק ענק של מוצרי לוואי שלא היה כמותו בשום מקום בעולם.


הכל התחיל כשאד סאליבן, מנחה טלוויזיה מבוגר ושמרני, מאד לא COOL, חווה לגמרי במקרה הופעה של הביטלס בבריטניה באמצע 1963, ושכנע את מפיקיו שכדאי לתת לחבר'ה האלה במה בתכנית הבידור שלו.
ב7 בפברואר הגיעו הביטלס לראשונה לניו יורק אחרי חימום רדיופוני שנמשך ימים אחדים ובשדה התעופה קנדי התקבלו בהיסטריה של אלפי מעריצים שננשכה מרגע הנחיתה ועד חזרתם לבריטניה שבועיים לאחר מכן. "כיבוש אמריקה" נתמך ותועד על ידי עשרות עיתונאים, צלמים, שדרני רדיו וטלוויזיה שעקבו אחרי הלהקה 24 שעות ביממה. בנוסף לכך ליווה את הלהקה צוות צילום שבא איתם מבריטניה לתעד את הרגע ההיסטורי: הפעם הראשונה בה להקה בריטית מוזמנת להופעה בטלוויזיה בארה"ב, בשידור ארצי מחוץ לחוף.

ב9 בפברואר התקיימה ההופעה הראשונה של הלהקה בתכנית של אד סאליבן. הלהקה שרה שלושה שירים בתחילת התכנית ועוד שניים בסופה, כשבתווך מופיעים כל מיני ליצנים וקוסמים וזמרים מאד מבוגרים שלידם הביטלס נראו באמת כמו הדבר הכי מרענן וכיפי שיכול להיות. באולפן צפו בלהקה 700 צעירות וצעירים... ובחוץ, ברחבי אמריקה, יותר מ73,000,000 (במילים: שבעים ושלושה מיליון) צופים. זה היה שיא הצפייה של כל הזמנים (משהו כמו 46 אחוז רייטינג) שלא נשבר עד עצם היום הזה. האגדה מספרת שבזמן שידור התכנית ירד שיעור הפשיעה בארה"ב לרבע מהממוצע הרגיל... 
אחרי עוד שתי התארחויות אצל סאליבן (אחת הוקלטה ושודרה מאוחר יותר והשנייה בשידור חי ממיאמי) ושתי הופעות גדולות , בקוליסאום בוושינגטון ובקרנגי הול בניו יורק (תמורת 7000 דולאר להופעה...) חזרו "הביטלס" ב-22 בפברואר לבריטניה. זהו זה. שבועיים של טירוף שאחריו עולם המוסיקה לא חזר להיות כפי שהיה קודם.


למה זה קרה דווקא אז? על השאלה הזו נעשו המון מחקרים ונכתבו אלפי מילים. ואלה הם המסקנות העיקריות כפי שדווחו לכתבנו החתום מעלה (שהיה אז כמעט בן 10):

א. פחות משלושה חודשים אחרי רצח הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי  (נובמבר 1963) ואווירת הדיכאון ששררה בארה"ב, נראו "הביטלס" כמשב רוח רענן של אופטימיות, שמחה, נעורים, אנרגיה חיובית ותקווה גדולה. העם האמריקני היה צריך מישהו כזה ו"הביטלס" הגיעו בזמן הנכון.
ב. "הביטלס" החזירו לרוקנ'רול את הראשוניות והכיף שדעכו מאז סוף שנות החמישים, כשברקע אלביס פרסלי שוויתר על האנרגיות של תחילת הדרך ופרשיות שחיתות ברדיו האמריקני שקידם רוק'נרול (כשהשדרן הכי חשוב בתחום מקבל שוחד). הביטלס עשו את זה עם גרסות שלהם לשירים אמריקניים (למשל "טוויסט וצעקה") ועם שירים מקוריים שנשמעו די דומים לשירים אמריקניים. מה שהוכך את המוסיקה לרעננה וחדשה היא המחויבות המוחלטת בביצוע.הם שרים בכל טייק, בכל שיר, כאילו זו ההופעה הכי חשובה בחיים שלהם, לחיים ולמוות.
ג. הם "הביטלס". הבריטים עם ההומור המיוחד והשובבות והנחמדות. בעידן השיווק של ימינו קשה לדמיין איך הם התנהלו אז, בצניעות ואנושיות, אל מול התקשורת ואל מול הקהל. הם עונים לכל שאלה, הם מצחיקים, והם מאד רוצים להגיע, רוצים להצליח. לדוגמא... בהופעה הראשונה בוושינגטון, באולם איגרוף, רינגו יורד מידי פעם מהבמה הקטנה עליה מוצבים התופים, ועוזר לפועל הבמה לסובב את מערכת התופים לכיוון הקהל שנמצא בצד,  כדי שכולם יהיו מרוצים....



ואז. אחרי הביטלס, פתאום היו האמריקנים מוכנים להקשיב גם לאבנים המתגלגלות, החיות, הקינקס ועוד מאות זמרים ולהקות שהחזירו את הכבוד למוסיקה הבריטית.