עצב טוב
נפתח בווידוי אישי: אני אוהב להאזין
למוסיקה עצובה. שירים עצובים עושים לי טוב. פעם חשבתי שזה כנראה מפני שכשאני שומע
"צרות של אחרים" אני מרגיש שהחיים שלי, בסך הכל, דווקא טובים יחסית...
מה שמחתי לגלות, לפני כשנה, שיש בסיס מדעי להעדפת העצב ושאני לא לבד בתחום הזה,
ולא רק בקרב אנשים שאוהבים במיוחד שירים שמשודרים ביום הזיכרון... מחקר שהתפרסם
באוניברסיטת אוהיו טוען שאמנם 50% מבני
האדם לא סובלים מוסיקה עצובה, אבל השייכים לחצי השני מאד אוהבים אותה, ולחלקם
הגדול היא המוסיקה המהנה ביותר. "חובבי מוסיקה עצובה הם בדרך כלל אנשים
שמזוהים עם פתיחות מחשבתית וליברליות, ועם זאת גם עם נוירוטיות..." כלומר,
מדובר, עליך ועלי...
ולמה זה קורה? מכיוון שכשאנחנו עצובים,
הגוף מייצר הורמון בשם פרולקטין, שיוצר תחושה של נחמה. זוהי הדרך של הטבע לדאוג
שלא נשקע עמוק מדי בעצב שלנו. חשוב להבהיר: זו אינה המלצה להאזין למוסיקה עצובה
כדי להיכנס לדיכאון. נהפוך הוא, כדאי לעבור דרך העצב כדי לחוש אופטימיות, כדי
להרגיש טוב.
רות דולורס ווייס, ששמה האמצעי רומז לכיוון
המוסיקלי שלה ("דולורס", כלומר "ייסורים") היא אחת מייצרניות
הפרולקטין הפוריות ביותר במוסיקה הישראלית כבר כמעט עשר שנים. היא עושה את זה כל
כך מיוחד וטוב, עד שאני כמאזין, מדלג מייד אל שלב ההנאה.
עכשיו היא בדרך לאלבום חדש, שיצא או לא
יצא, בעזרת המאזינים שמרגישים כמוני ויקנו אותו מראש. כפי שקורה יותר ויותר בשנים
האחרונות לאמנים רבים רות דולורס וויס מציעה את האלבום באתר "הדסטארט" (כאן)
ומצפה שאוהביה יאפשרו לה להשלים את הוצאתו.
בפעם הראשונה בה שמעתי את רות דולורס
ווייס בהופעה חיה כמעט לא ראיתי אותה.היא הופיעה ב"אוזן בר" בתל אביב,
שרה וניגנה בפסנתר, כשגבה לקהל ואת רוב תשומת הלב החזותית מושך יהוא ירון, נגן
הקונטרבס שאיתה. פניה בקושי הבליחו מידי פעם, למעט שיר אחד בו היא עמדה פרונטלית
וליוותה את עצמה בשליש (המשולש הזה שמנגנים עליו). הביצועים הקוליים הפנטסטיים
שלה, העיבודים המינימליסטיים, המוזרות החזותית בשילוב של הגב שלה והפרצופים של
יהוא ירון... כל אלה יצרו חוויה מיוחדת, הזוייה אך מהפנטת ורבת עוצמה. גישת
האנטי-שואו הזו נורא התאימה למוסיקה ולמקום הקטן ולאופי הסופר-אינטימי שיש בגישה
שלה לשירים המקוריים שהיא כותבת, כמו לקאברים שהיא הופכת לאישיים. למרות שזו הייתה
הופעה פתוחה לקהל התחושה הייתה של חדירה למרחב האישי שלה, לחדר הפרטי שלה, כמעט
בטעות. רות ביצעה את השירים ממקום מאד פנימי, משוחחת בינה לבין עצמה, לעתים מגיבה לפסנתר
שלה או לנגן שאתה, וכמעט לא מתחשבת בעובדה שיש קהל שבה להאזין לה. לא מתוך זלזול
או התנשאות אלא מתוך חשש להבליט את עצמה ורצון להתחבא בתוך המוסיקה. כפי שכתב
אברהם חלפי: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי
מלכויות"...
 |
| צילום רונן ללנה |
בתחילת דרכה (אלבומה הראשון, באנגלית,
יצא בסוף 2004) היא שרה "הכל בסדר, יש לי מישהו שאוהב אותי, יש לי את המוסיקה
שלי, אני יכולה לראות את הים בכל יום... אני אוהבת את החיים האלה למרות שהם
מפחידים אותי יותר מהמוות".
התאהבתי במוסיקליות המיוחדת שלה,
בטכסטים כמו זה, בהרגשה שהיא עושה את הדבר שלה עד הסוף, באופן מוחלט, בלי הנחות. גם
בשירים המקוריים שלה, וגם בגרסות שלה לשירים של אחרים, ובמיוחד לקלסיקות מוכרות
שנדמה כאילו כבר אין טעם לחדש שוב. אפילו ביטלס. אפילו קלסיקות ישראליות. כמו "משירי
ארץ אהבתי" של לאה גולדברג שהלחינה
דפנה אילת ושרה חוה אלברשטיין, "היה נא טוב אלי" של רחל שהלחין סשה
ארגוב ושרה נורית גלרון, "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר והלחין מתי כספי ו"ואולי"
של רחל שהלחין יהודה שרת. מה הטעם לבצע את השירים האלה "סתם יפה" אם אין
לך משהו מיוחד לומר עליהם? לרות דולורס יש בהחלט מה לומר. הקול שלה, העצב האינסופי
בשירתה, הפרשנות המוסיקלית המינורית, הקלאסית-או ג'אזית בעיבודיה... כל אלה הם
האמירה שלה, והם מטעינים את השירים במשמעות חדשה, קשה, כמעט מייאשת. כשהיא שרה את
תמליליה המופלאים של רחל... "כוחי הולך ודל היה נא טוב אלי... " או
"ואולי לא היו הדברים מעולם"
נשמע שהיא שרה לגמרי על עצמה ותחושותיה. יותר מזה, נדמה כאילו אם רחל
המשוררת הייתה גם יודעת לבטא את עצמה בשירה מוסיקלית, בטח היא הייתה נשמעת ככה. זה
נורא כואב, ולעתים זה לא קל להאזנה במנות גדולות, אך במוסיקה שלה, כמו בכל בלוז
אמיתי יש כוחות ריפוי ונחמה.
אחרי אלבום "בעברית" הוציאה
רות אלבום כפול בשם MY MIDDLE NAME IS MISERY
ובו שירים של אחרים שהיא אוהבת בגרסאות קורעות לב. חלקם
לשירים שמראש היו שירי כאב וגם לכאלה שבמקור דווקא היו פחות בלוזיים. בהפקה משותפת
לה וליהוא ירון, עם אחיה איתי ווייס ששר בשני שירים ועם צוות נגנים נפלא היא שרה לאונרד
כהן, דיוויד בואי, "קינג קרימזון", בוב דילן, אלביס קוסטלו,
"הצ'רצ'ילים", בילי הולידיי, נינה סימון, ניק קייב, מרק לנאגן, בריטני
ספירס, וגם "הביטלס". הכל נורא מיוחד ויפה ומצריך איזושהי התנתקות משטף
החיים הרגיל, כמו טיפול פסיכולוגי או יוגה... אחרי זה תהיו קצת אחרים.
רות ווייס ילידת פברואר 1978, גדלה
באשקלון ובטקסס. כנערה הוסיפה את ה"דולורס" לשמה. למדה
בתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים, אהבה לצייר והעריצה את טום ווייטס. בגיל
19 עברה לתל אביב והקימה להקה בשם "B-Blond" ולהקה שנייה בשם "River Styx" עם
חברים שהשתתפו איתה מאז שי לוינשטיין, סתו נחום ויהוא ירון.
ב2004 יצא אלבומה הראשון "COME SEE" באנגלית, בליווי פסנתר בלבד. ארבע שנים אחרי יצא "בעברית" וב2012 "MY MIDDLE NAME IS MISERY"
עכשיו היא מתחילה סיבוב נוסף. באתר הד סטארט
היא מסבירה:
האלבום החדש ״בשפת בני האדם״ כולל בעיקר שירים מקוריים שלי, בעברית,
וגם ביצועים לשירים של שני משוררים, בלחן שלי. חומרי האלבום נכתבו לאורך שלוש שנים
בערך, אחרי תקופה שבה לא כתבתי כלל, כי הייתי משוקעת כל כולי בבועת הסמביוזה של
האמהות לילדי, בלי צורך או אף רצון ליצור. אלמלא הייתי כל כך עסוקה בדברים אחרים
הייתי וודאי מבועתת מאוד, משום שיצירה (בתחילת דרכי ציור ואחרי כן מוסיקה) היתה
אחד הדברים שהגדירו אותי. אני זוכרת את עצמי תוהה מי אני עכשיו, בעצם, כשכל כך
הרבה דברים שידעתי על עצמי לא תקפים עוד...
כשהילדים גדלו קצת, חזרה מעין אוטונומיה. חווית עצמי לא רק כרקמה
שעוטפת ילד; אלא עצמיות שהיא, גם, נפרדת. חזרו גם טלטלות רגשיות ועמם
האפשרות, והרצון, ליצור.
ובשלבים, נולד האלבום הזה. שמכיר מרחבים וצבעים שלא היו, שלא היה להם
מקום קודם לו. שמגיע מתוך ואל המקומות שבהם כאב תמיד, שככל הנראה לא יעלם לעולם,
אבל כבר לא מפחד שלא יוכל לשוב מהם. שזוכר את האור גם בחושך. שיש בו אדום וכחול,
אבל גם תכלת, אמיתית ובוטחת ושקטה.
האלבום מוכן, פועם רוטט ומצפה.
 |
| צילום רונן ללנה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה