יואב קוטנר

יום שני, 31 במרץ 2014

מי כאן הלוזר?



הקניין הרוחני של קוב
כמעט בכל אלבום שלו (ויש לו כבר ארבעה לפני החדש...) מחדש קוב שיר ישראלי קלסי, בדרך כלל בגרסה עצובה שמוציאה מהשיר את הלהיטיות שלו והופכת אותו לאישי וגם למין מאמר מערכת על המצב שלו ושל סביבתו. באלבום הראשון, "הזמן מזיע" שיצא ב2002 זה היה "אבאניבי" של אהוד מנור ונורית הירש, בשני, "סיום מפואר בלחיצת כפתור" ב2008 הוא חידש את "שינויי מזג האויר" של שלמה ארצי,  ב"סימני תשוקה". בפעם השלישית, ב2010, בפרויקט האלקטרוני "הונאת האמרגן" הוא עשה מה שעשה ל"זמנך עבר" ובסולו "הרגיל" הבא שלו, "סימני תשוקה" ב2012 לא היה שום חידוש. חשבתי שהמסורת הסתיימה, או שכעורך-דין לענייני זכויות יוצרים, ראה קוב שלא משתלם להתעסק עם שירים של אחרים. אבל הנה מגיע האלבום החדש, "תוגת המפסידים" ומסתיים בגרסה מיוחדת וקורעת לב לשירה של נעמי שמר "על כל אלה" (על הדבש ועל העוקץ). דווקא הביצוע הזה של קוב, בעל האג'נדה הפוליטית – חברתית האנטי ממסדית (שמאלנית?), מבליט את התפילה שבשיר, את האישי והפרטי שבו לעומת "הלאומי" (כפי שנעמי שמר התכוונה במקור) ומצד שני הוא מתחבר היטב לכותרת האלבום החדש: "תוגת המפסידים". אנחנו שהיינו תמיד בצד המנצח כבר לא כל כך בטוחים. לא בניצחון הצבאי, אלא בכל מה שבא אחריו.

על עטיפת האלבום ובחוברת הדיסק צילומים עתיקים בשחור לבן של חיילים ופועלות עבריות. התודה לארכיון הפלמ"ח מספקת את ההקשר ושיר הנושא מחבר, כמו כל שיריו של קוב בין היחסים שלו עם נשים ומצב האומה.

זעם ושיכחה
רצית או היית לצריכה
לרדת לשורש מבוכה
תבשיל שהקדיח, חוקי אבל מסריח
הרוב הוא שוב יצחק מהבדיחה
תתרגל למצב שלך
עכשיו כולם יודעים
תתרגל למסע שלך
מעמסה שלך -
תוגת המפסידים
יופי וצער
בוחן את הפער
שוקל את הלחי השנייה
פעמי דיקטטורה, חוזר אל הפריזורה
עכשיו אני עמוק בקונכיה
 
צילום גיא פיטשון
מפסיד בכבוד
יעקב לשצ'ינסקי, תיכף בן 40,  התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו לפני כמעט 20 שנה. בסוף שנות ה90 הוא הוחתם על ידי מיכה שטרית לחברת התקליטים העצמאית שהקים "תן סי. די." והחל לעבוד על שירים שכתב והלחין בסיועו של יזהר אשדות אך לא השלים הפקת אלבום. לאחר שחברת התקליטים נסגרה, החליט קוב להמשיך לעבוד על השירים שלו והחל גם ללמוד משפטים עד שהפך לעו"ד המתמחה בנושא קניין רוחני של מוסיקאים ויוצרים.
בסוף שנת 2002 יצא אלבום הבכורה שלו "הזמן מזיע" בהפקה מוזיקלית של  קוב עם טל טרייביש וטל מטמור. בין שירי האלבום היו  "זה הזמן להתעורר", "לא יכול להיות יותר משוגע" ו"אדיש" שקצת הושמעו ברדיו וגם זכו בקליפים מדליקים.
הדרך שבה קוב הציג את עצמו אז מאפיינת אותו בכל דרכו: ג'ינג'י עם חיוך ענק, עם הרבה הומור עצמי, כאילו עושה מין פרודיה על "להיות כוכב רוק" ומצד שני יוצר מעניין ויש לו בהחלט מה לומר. הוא מופיע רק מעט, יחסית (בכל זאת לעורך דין אין הרבה זמן פנוי) אבל בכל פעם שהוא חוזר לבמה או לאולפן ההקלטה הוא עושה את זה במלוא הרצינות והמחויבות. תמיד עם שותפים בהפקה, מוסיקאים שיוצרים צליל ייחודי רק לו. טל טרייביש, נדב כץ, אלעד אייזיקוביץ', אלידע רמון. 
שמות (חלק מ)השירים שלו משקפים את הנושאים המעסיקים אותו: "המוזות שותקות", "כאב", "עולם מכור", "עוד ספירה לאחור", "דגל לבן", "קוראים לזה תרבות", "ציון במשבר" ועוד. ישנו סיכוי סביר שהשירים האלה לא מוכרים לך, כי קוב אף פעם לא ניסה להיות הצלחה גדולה. בכך הוא דווקא מאד הצליח. אבל, בכל זאת ועם כל הכבוד לאידיאולוגיית הלוזרים, נדמה לי שהגיע הזמן לתת לו קצת יותר תשומת לב.
את האלבום החדש "תוגת המפסידים" יצר קוב (מילים ומנגינות, פרט ל"על כל אלה" של נעמי שמר) ביחד עם נדב כץ ואלעד אייזיקוביץ'  שעיבדו איתו את השירים וניגנו ביחד: קוב בשירה וגיטרה אקוסטית, כץ בגיטרות חשמליות וסינטים אנלוגיים, אייזיקוביץ' בפסנתר, קולות תופים וכלי הקשה. נדב כץ היה המפיק המוסיקלי וגם המקליט של האלבום, ואיזה יופי שבנושא התקציבי נעזר קוב בחברה ששומרת על זכויות המוסיקאים. כפי שמציינת החוברת: "הפקת אלבום זה התאפשרה בסיוע קרו הטיפוח של אקו"ם לקידום עידוד ותמיכה ביוצר וביצירה הישראלית".
גיא פיטשון צילם

יום שני, 24 במרץ 2014

שבן מושלם



כגודל הציפיות

מתי בדיוק כל זה מתרחש?
בזמן שכתבתם שירים
ומה איתם, אם כבר מדברים?
נותרו למי שזוכרים.
(דו שיח עם חוה אלברשטיין בשיר "תרגיל בהתעוררות")

שלומי שבן, כבר מתחילת המילניום, הוא אחד המוסיקאים הכי מרתקים בדור הצעיר של היצירה הישראלית החדשה. הוא תמיד מפתיע במשהו חדש שעוד לא שמענו, תמיד נשמע שונה, ובכל זאת יש לו כבר סטייל משלו שאי אפשר לטעות בו. הוא אמנם הוציא רק שלושה אלבומים מאז הבכורה בשנת 2000, אבל אי אפשר שלא לזהות אותו ולביצועים שלו, גם לשירים של אחרים, יש תו תקן איכותי ברור.
שלומי שבן הוא גם אחד הכי עסוקים במוסיקה הישראלית של השנים האחרונות. אבל רק לא מזמן, לכתבה בעתון שלפניך, בדקתי את פעילותו בתקופה של שנה ונדהמתי לגלות משהו כמו חמישים הפקות שונות, הופעות, עיבודים, הלחנות, נגינות, מפגשים ועוד ועוד. הוא כל הזמן עובד, כל הזמן ממציא, כל הזמן יוצר. קחו למשל את השנה החולפת, הוא הלחין את רוב האלבום של שאנן סטריט, השתתף ב"יספיקו החיים" משירי חנוך לוין, הופיע עם תזמורת סימפונית (כולל בנגינת קטעים קלסיים, זכר לתחילת דרכו) ובעשרות מפגשים עם מוסיקאים אחרים...עם כל הפעילויות האלה איפה הוא מוצא זמן להתכנס פנימה וליצור משהו אמיתי ועמוק?.


לכן הציפיות שלי לקראת אלבום חדש שלו היו עצומות. במיוחד מפני שחלפו שבע שנים מאז אלבומו המקורי האחרון (כלומר לא אלבום קאברים). לאחד כמו שלומי אסור לפספס, אסור להביא אלבום שהוא פחות ממושלם. לא שלא היו לו קטעים טובים פחות בעבר... אבל עכשיו, אחרי כל הזמן הזה במהלכו הוא הפך לשם מוכר והשיר "לילה אחרון בלונדון" המצויין שיצא לפני חודשים אחדים... האלבום החדש שלו חייב להיות לא רק אוסף שירים טובים אלא משהו שיש בו רעיונות חדשים, התלהבות ותנופה ותחושה של רעב... שלא ישמע חס ושלום שהוא כבר מצליח ושבע וחוזר על נוסחה שהוכיחה עצמה.
"תרגיל בהתעוררות" הוא מכל הבחינות האלה, הצלחה גדולה. כגודל הציפיות כך גודל ההתלהבות שלי ממנו.  שלומי עושה את זה מה שהוא יודע לעשות, כותב ומלחין ושר ומנגן כמו שאף אחד אחר לא עושה, כמו תמיד, והוא נשמע גם חדש ושונה וטרי ורענן ולא שייך לשום מקום או זמן אופנתיים. הוא עצמאי לגמרי. הוא הגיע לשלמות הזו בעזרת ההפקה המוסיקלית של תמיר מוסקט ואסף תלמודי, בעזרת הניהול האמנותי של אסף תלמודי ובעזרת הנגינה של להקת "הקולקטיב", להקת ריתם-אנד-בלוז ישראלית ששרה (למעט אלבום אחד) באנגלית וזוכה בהצלחה גם בעולם: עידן רבינוביץ' בקלידים, מלודיקה ושירה. רועי רבינוביץ' בבבס, קלרינט, חליל ומקלדות. רועי ריק בבנג'ו, גיטרה, מפוחית ושירה. יוסי מזרחי בגיטרות, בס, סמפלרים. דניאל שהם בגיטרות, יוקללי, עוד וסינטי. נדב לוזיה בתופין ועמנואל סלונים בבס. אליהם מצטרפים בחלק מהשירים גם רוני עברין בכלי הקשה, סניה קרויטר בכינור, אסף תלמודי בקלידים, תמיר מוסקט בתופים וגם קרן אן, נינט טייב וחוה אלברשטיין בשירה. בחד עם כל החבורה הזו מאחוריו יוצא שבן מהמקום הבטוח שלו, הוא והפסנתר, ונפתח למגוון סגנונות מוסיקליים, מרגאיי ועד בלוז, מהשפעות קלסיות ועד רוק. בתוך כל אלה הוא נשאר הוא, עם הקול המיוחד שלו והדיקציה המאד מיוחדת והטכסטים הכל כך חכמים ומקוריים. אני נזכר בכל מיני פרויקטים שהוא היה שותף להם בשנים האחרונות, משירי מאיר אריאל ועד שירי חנוך לוין, מגרסאות אישיות ללאונרד כהן ובוב דילן ועד שירי יוסי בנאי וז'ק ברל... ומוצא הדהוד לכולם בכתיבת המילים שלו. המוסיקה נורא יפה ומגוונת, נורא מעוררת ומרגשת אבל אין ב"תרגיל בהתעוררות" שירים רגילים, אין בו "סתם" שירי אהבה. הכל פה מאד רב רבדים, מתוחכם, מלא כאב, מאד פוליטי, מאד חברתי, מאד אישי. הכל ביחד. 

קחו לדוגמא שיר שנקרא "ילד, עכשיו". על פי הכותרת נדמה לך, אולי, שזוהי אמירה רומנטית של זוג צעיר ואוהב (כנראה כמו מצבו האמיתי של שלומי, שהתחתן רק לא מזמן) אבל השיר עצמו מדבר על כל מיני אנשים שגילו אצלם סרטן, ולכן "בואי נעשה ילד עכשיו, כי הזמן עובר, כי הכל נגמר, כי היום לאתמול מחר..."
זה אינו המקום היחיד באלבום הזה בו מבצבצת תחושת החרדה מפני הסוף הקרב. ולא רק סוף במובן של מוות אלא גם אבדן הקסם, ההתלהבות, היופי, האהבה, התמימות והאמונה והמוסיקליות הפורצת בכל מיני כיוונים. כל הדברים היפים והחיוביים שהופכים את "תרגיל בהתעוררות" לכל כך יפה ונוגע מבלי להפוך לקיטש.   

וככה הוא נשמע פעם, ב2002, באולפן גל"צ 

יום שישי, 21 במרץ 2014

היתה לו אחות



שאנן שיא
לפעמים מספיקה מילה אחת, הברה אחת, כדי להבין, או לפחות להרגיש, את כל מה שהזמר רוצה להגיד לך. כך זה קורה בשנייה האחרונה בשיר הסוגר את אלבומו החדש שאנן סטריט זועק במלוא גרונו: PLLLLLEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEAAAAAAAASSSSSSSEEEEE!!!!!!
אנא! בבקשה! ממעמקים קראתיך יה! זעקת כאב מחוספסת, לא "יפה"  מבחינה מוסיקלית. וקורעת לב באותנטיות שלה. ולא על עצמו הוא מתחנן, ואולי לא רק על עצמו, שכן במשפט שמקדים את הצעקה הוא אומר "טובה יעל סטריט נוחי בשלום על משכבך" והוא אומר את זה, כמו את כל הטכסטים באלבום, באנגלית, REST IN PEACE ואני נזכר בג'ון לנון בשיר "אני כל כך עייף" של הביטלס, זועק "אתן לך כל מה שיש לי תמורת קצת שקט נפשי". PEACE OF MIND. מרגוע לנפש אחרי מכה קשה וכואבת. מותה של אחותו הצעירה יעל טובה סטריט. "לפני תריסר חודשים התחלתי את יומן השירים הזה" הוא שר באותו שיר סיום-סיכום "הרגשתי שכשלו רגלי, וידעתי שעלי להיצמד לדברים היחידים בעולם הזה שהם חלק מהלב שלי, אשתי וילדי כמובן, אבל גם האמנות שלי..."  

זה קרה לפני תשע שנים. יעל טובה סטריט, אחותו הצעירה ממנו (היא היתה בת 21 הוא בן 34 ) של שאנן סטריט נפטרה ממחלת הסרטן והוא, שהיה בתקופת פריחה יצירתית עם להקתו "הדג נחש", התרוקן בבת אחת מכל האנרגיות החיוביות והאופטימיות ונכנס לדיכאון עמוק. שלושה חודשים אחרי הוא החל לשקם את עצמו בדרך היחידה שהוא מכיר: הכתיבה. הוא החל כותב יומן על תחושותיו, כשיש כלל אחד בסיסי שהוא חייב לעמוד בו: מידי חודש עליו להשלים כתיבת שיר אחד (במובן של "שירה") וכל תוך שנה היו לו באמתחתו (או ליתר דיוק במחשבו) 12 עשר שירים לפי חודשי השנה, כשבאפריל חסר שיר אך במאי יש שניים. כל השירים נכתבו באנגלית, שפת האם של שאנן ומתוך ניסיון שלו, לדבריו, להרחיק מעט את העדות.
לדעתי חבל שכך, שכן השירים מאד מאד אישיים וחזקים ונוגעים ללב, ואני מרגיש שחלק מהמסר אובד בגלל מגבלות הבנת השפה. אני אישית יודע שאני מפספס משהו כשאני נזקק לתרגום, אבל בואו נעזוב אותי ונחזור לאלבום. ב2006, אחרי שהושלמה כתיבת היומן השירי, פנה שאנן לשלושה מוסיקאים שהוא אוהב, שלומי שבן וברי סחרוף שהשותפות איתם נשמעת מובנת מאליה, ובאופן מפתיע גם לחוה אלברשטיין, שאיתה שיתף פעולה באותה תקופה באלבומו הראשון. השלושה הלחינו את השירים, שלומי תשעה מהם, ברי שניים וחוה אחד: השיר JULY שממנו הציטוט הנ"ל, והוא זה שנשלח לרדיו כדי להקדים את יציאת האלבום. 
הקליפ ליולי
רבים הופתעו כשיצא השיר הזה, מהרפיטטיביות של הלחן, מהשירה המחוספסת והכמעט אלימה, מאי הרצון הבולט "להיות נחמד", להקל טיפה על המאזין בעזרת מלודיה עגולה. "חוה הלחינה את זה כמו שיר עם" הסביר לי שאנן, "במין רצף של טכסטים דיווחיים שיושבים על משפטים מוסיקליים חוזרים על עצמם" ואני נזכר שוב בלנון, בסוף ימי הביטלס, כשהוא, תחת השפעת הטיפול הפסיכולוגי המכונה "זעקה ראשונית" שפך את קרביו למיקרופון כדרך של ריפוי עצמי. ללנון הזעקה הראשונית הזו עזרה, כך גם לסטריט.
שבע שנים נוספות חלפו בין הלחנת השירים ועד הרגע שבו החליט שאנן להקליט אותם. אחרי שניסה לנחם חבר שגם אחותו נפטרה, הוא הבין שבשירים האלה יכולה להיות נחמה גם לאבלים אחרים שאיבדו אדן אהוב. במרץ 2013 הוא נסע לברצלונה, והקליט שם במהירות את השירים עם נגנים מקומיים, אורחים מכל העולם (וגם קצת חברים מישראל) ובהפקה של דייב ביאנקי. שוב, אולי, כדי להבדיל את היצירה הזו, ולו גם מבחינת הסאונד, ממה שהוא עושה בדרך כלל בישראל.
התוצאה היא מאסטרפיס. אלבום מופלא, מטלטל בטכסטים שלו, לא קל להאזנה במוסיקה שבו. יש פה שירה וראפ, השפעות רגאיי ופאנק ומוסיקה קלסית, הרבה לחף, נורא אינטנסיבי, בלי רגע מנוחה. "הכל לטובה" (ובאנגלית פשוט TOVA) היא יצירה שצריך לשמוע כמכלול, ברצף, לא פה ושם שיר בודד. החוויה מתעצמת כשמאזינים לכל "הכל לטובה", ורצוי גם לעשות את זה בנסיעה ארוכה, כשמישהו אחר נוהג. כך אפשר להתפנות לקריאת הטכסט בחוברת הדיסק ויש בכך ייתרון נוסף, הדמעות שעולות בעיניים לא מפריעות לנהיגה.

ובקשר לשם הדיסק. תחילה צרם לי המשחק מילים. המשמעות של "הכל בשביל טובה" היא כמובן נפלאה, אבל ה"הכל לטובה" הפריע לי, שכן איך אפשר להגיד שמוות של אדם אהוב הוא לטובה... ואחרי הרבה מאד האזנות (אמרתי לכם שאני תופש לאט במיוחד באנגלית) הבנתי את המסר העיקרי של האלבום. לא רק פרידה מהאחות האהובה, אלא שיעור באיך אפשר לנצל את השבר כדי לנסות להיות אדם טוב יותר, למשפחתך, לסביבתך, לעצמך. להתפתח נפשית מתוך הטראומה.

הוא עוד מעט (במאי) בן 43, הוא סולן הלהקה הכי חשובה במוסיקה הישראלית בעשור האחרון, מעורב פוליטית וחברתית לא רק בשירים שהוא כותב אלא גם בחיים האמיתיים, אם זה בפעילות בעמותה שהקים בתחילת שנות ה2000 "פסטיבל בשקל" ואם בפעילויות שאינן דווקא מוסיקליות, כמו כתיבה בעיתונים ושותפות במיזמים חברתיים והפגנות למען מטרות שונות. כאחד הכותבים העיקריים ב"הדג נחש" שאנן היה תמיד מאד לא שאנן לנושאים חברתיים ופוליטיים, כשחייו הפרטיים מרומזים רק בין השורות. על אחותו ידעו העוקבים אחריו מכך שפתאם, בשנת 2005, הוא גילח את שיער ראשו בהזדהות עמה, או שבשיר אחד של "הדג נחש" הוא מזכיר קרובים שמתים, או שבאלבום הבכורה הפנטסטי שלו "הבזק או חולף", 2007, הוא מספר על "כאב הראש" שלא חולף...  עכשיו הוא מקדיש את כולו, לרגע, לעולמו הפרטי. 

הקליפ לפברואר