 |
| צילום יעל אלין קוטנר |
אין לב שלם יותר מלב שבור
לא רואים את זה עליו, אבל עמיר לב הוא גם, לעתים, איש מצחיק וכיפי. לא
כזה שעוצר את השיחה לספר בדיחה, אבל כן אחד שיודע להביט בהומור על החיים ואפילו
לצחוק כשאין ברירה... "לפעמים אני מאושר" הוא קרא לאלבומו החמישי, בדיוק
לפני עשור, וראיתי במו עיני רגע כזה השבוע, כשהוא בא לאולפן גל"צ לנגן שירים
מאלבומו החדש: בשתי הדקות שנותרו לסיום התכנית הוא ניגן דואט גיטרות רצחני עם רם
אוריון בקטע אינסטרומנטלי מלא שמחת חיים מתוך שיר עצוב על חברת ילדות
שמתחתנת...והוא היה מאושר, הפנים שלו זרחו והחיוך שלו נמרח מאוזן לאוזן... כך גם,
נדמה לי, חש כל מי שהאזין.
בשירים שלו כמעט אין זכר לצד הזה באישיותו. הוא נשמע קודר, כבד,
רציני. גם המילים, גם השירה הלאונרד כהנית המחוספסת, וגם המוסיקה שיש בה אמנם הרבה
אנרגיות מלאות חיים, אך היא אף פעם לא שמחה ובטח לא "סתם כיפית".
"למה זה ככה?" אני שואל אותו באותו מפגש באולפן. "האם התוגה
היא המקום היחיד שממנו הוא יכול להתבטא?"
"ממש לא!" הוא משיב "אני רואה הרבה דברים יפים, ורוב
הזמן יש לי מצב רוח טוב. אבל זה לא מה שנשאר איתי כי.מצב רוח טוב אף פעם לא עושה
לי רגשי אשם. וכשאתה רואה מישהו שיש לו פחות ממך, ולא משנה אם זה כסף או בריאות או
מזל או החיים זה כן נשאר אתי. אז ההוא העצוב מנצח בשירים את ההוא השמח..."
 |
| צילום רונן ללנה |
בדרך כלל הגיטרות הן כלי הביטוי העיקרי שלו, הן אומרות בדרך נפלאה מה
שלעתים המילים רק רומזות. יש בהן עוצמה, ודמיון וחדווה, גם אם הן רק ככה מאחור,
ברקע המילים. ובכל זאת באלבום החדש שלו, לכבודו התכנסנו כאן, נמשך תהליך של מתן חשיבות
גדולה יותר למילים ולשירה.
"הכל מתחיל במילים" הוא אומר. "נזכרתי שסיפרת לי שאריק
איינשטיין שמע שיר שלי באלבום הקודם ואמר "זה שיר יפה אבל אני לא מבין על מה
הוא מדבר" ורציתי מאד להיות יותר מובן באלבום הזה. במודע עבדתי על הביטוי שלי
בכתיבה. לא היה לי קואצ'ר אבל נעזרתי בעצות של (המפיק המוסיקלי של האלבום הראשון)
לואי להב, שאמר לי לדבר לדבר לדבר. עבדתי איתו רק על המילים, לא על המוסיקה.
נוגע בדרכון נקרא האלבום החדש, עטיפת הדיסק מעוצבת כדרכון מלא חתימות (אמיתיות) של
מסעות עמיר הצעיר בעולם. אך למי שנדמה אולי שהדרכון שבכותרת מרמז על יציאה מכאן,
המשמעות אצל עמיר היא הפוכה: "לפעמים אני מרגיש חוסר ביטחון, לא רק ברמה
האישית (ברמה האישית זאת חרדה) אלא משהו יותר כללי. כל הזמן קורים דברים שמפתיעים
אותך... וזה קרה לי, לפחות בשיר שנושא את שם האלבום, מחוץ לארץ... אתה פתאום נהיה
עצוב ואין לך מקום ואתה מכניס שנייה את היד למעיל ונוגע בדרכון לבדוק אם הוא שם
ואתה יכול לחזור הביתה...
כי עמיר לב, עם כל הביקורת והכעס והכאב על מה שקורה במדינה שלנו, הוא
מאד ישראלי. מאד אוהב את המקום הזה, ואת האנשים. יוצר שאכפת לו נורא ממצבנו הכללי,
עד כדי כך שהוא מעדיף בשיריו לשיר פחות על עצמו. בנושאי השירים הוא נוגע בעדינות,
במרומז. מלך האנדרסטייטמנט. בשיר על טיול בחו"ל הוא מזכיר כבדרך אגב שהמוכרת
מוכרת טלאי צהוב ופתאם הכותרת "רכבת" מקבלת משמעות נוראה, בשיר על פי
סמי שטרית "סמי" הוא (הם) מדבר על קיפוח המזרחים ועל שיברו של החלום
להקים פה מדינה אחרת, ב"חזי ורות", אחד המרגשים והמפתיעים מוסיקלית, הוא
מדבר על הפלסטינאים בשטחים ואת להיט האלבום "לאן עפים הברווזים" (שנכנס
לפלייליסט גלגלצ!) הוא הקדיש לעמיחי כ"ץ ז"ל, מנהל מועדון "הסינדרום"
בירושלים שתרם רבות לסצנת המוסיקה בבירה ותמך באמנים רבים בכך שנתן להם בית חם
להופעות. עמיר בא לבקר אותו במיטת חוליו:
אם הכל כתוב מראש, חייב להיות לזה סימן
לא היו עורבים, לא היה עץ שנפל
סתם חרא של מזל
ישבתי, הוא שכב
"מה לשיר" שאלתי
התעלמתי שנקרע מיתר
"שלא אשאר כבוי" הוא אמר
בקטע של הסולו לא יכולתי להפסיק
ניגנתי בלי ליווי את הצלילים
והאצבעות שלו ניגנו את התופים
הוא בן 52. התגלה בגיל מאוחר יחסית על ידי אריאל זילבר. הוציא אלבום
ראשון וכושל בשנת 1991, ואחריו עוד שלושה אלבומי אולפן ושניים בהופעות. לא הפך
לסופרסטאר אבל העשיר את המוסיקה הישראלית החדשה בהמון שירים מצויינים. "חבק
אותי", "שש שעות שינה" "אריה ורותי", "קסם",
"כבוי", "כחול וירוק", "עננים שחורים", "ערב
ראש השנה", "פריז", "לאן נעלם הים", "הכל כאן"
ועוד.
כבר יותר מעשור גר בישוב הצפוני
כליל, רבע שעה מנהריה. בנוף עוצר נשימה בו השכן הכי קרוב נמצא מאד רחוק... הוא עבר
לשם עם אשתו דנה וארבעת ילדיהם. אחרי שהיה חולוני, תל אביבי שיינקינאי, יפואי
עג'מאי, בנימינאי ואפילו שכן לטול כרם, עבר לגליל. וכך, במקצוע שרובו מרוכז באיזו
המרכז, הוא מבלה ברכבת או על הכבישים הרבה שעות בשבוע... ותמיד חוזר בלילה הביתה,
למשפחה. להיות אבא זהו עיסוק מרכזי בחייו.
 |
| רונן ללנה צילם |
הוא תמיד מעורב בקהילה שמסביבו. הוא חושב שאמן חייב להיות מחובר לעם,
לשטח. הוא נמשך, בשירים ובחיים, ל"מקומות של אנשים פשוטים, שמנסים לחיות את
החיים שלהם, ואף אחד לא סופר אותם" כפי שאמר לתחקירן בתכנית בערוץ המוסיקה
שעשיתי עליו לפני עשור. שם גיליתי פרטים עליו שעליהם לא רצה לדבר מול המצלמות, אבל
עוזרים להבין את דמותו קצת יותר טוב...את הקניות, המפגש עם האנשים, החומוס, הוא
עושה בכפר יאסיף הערבי. הוא לימד מתמטיקה בכיתות י"ב בפנימיית
"מנוף" בעכו, עשה תואר ראשון בהנדסת מים, לימד מתמטיקה והיה מחנך בבית
ספר ביפו, תמך כלכלית במשפחה של עולים מרוסיה וסייע גם לנערה אתיופית יתומה. הוא
מתעניין מאד בדפוקים והמסכנים חברתית, אצלנו ואצל שכנינו מעבר לקו הירוק, מניצולי
השואה ועד העולים החדשים. מין דובי אכפת לי כזה. והוא לגמרי אמיתי.
אי אפשר לא לאהוב אותו.
אי אפשר לא לאהוב אותו.
 | |||
| צילום יעל אלין קוטנר |
והנה עמיר לב בהופעה חיה באולפן "מוסיקה היום", גלי צה"ל, 27.2.14
אסף סיטון ובר דותן: סאונד
עמיר לב בשירה וגיטרה, רם אוריון בגיטרה, יונתן לויטל בבס, נווה קורן
בתופים
הצלצול ההוא
נוגע בדרכון
חבק אותי
לאן עפים הברווזים
סמי
אריה ורותי
TONIGHT (קטע)
הנה ככה זה נשמע:
הנה ככה זה נשמע:
והוידאו לקטע שהוזכר לעיל... צילם באולפן אלון אלחנני:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה